מינה גלפר – שמידט

05/11/1911 - 14/08/1953

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ד חשון התרע"ב

תאריך פטירה: ג' אלול התשי"ג

ארץ לידה: ליטא

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אברהם גלפר

בנים ובנות: רותי גלפר פוקס

מינה גלפר – שמידט

ילידת פרן. מנעוריה חברה ב"החלוץ". הייתה בהכשרה בממל. היה זה חלומה שהתגשם, להכשיר עצמה לקראת חיי עבודה בארץ. כשעלתה ליגור התמסרה לחיי השיתוף והעבודה.

ביום שישי ג' אלול ה'תשי"ג, בשעות הבוקר המוקדמות בבית-החולים "תל-השומר", נפטרה לאחר ניתוח שנעשה לה ימים ספורים קודם לכן, חברתנו היקרה מינה (מינקה) שמידט, רעית חברנו אברהם גלפר ואם
רותי.
שנים התענתה מינקה במחלת לב קשה, והנה בזרוח אור מדע הכירורגיה גם על חלק זה של גוף האדם, צצה התקוה שירווח גם לה. הוחלט על ניתוח גורלי, ובנשימה עצורה חיכינו לידיעות מבית החולים. כה קסמה התקוה כי מינקה שוב תשוב אלינו בריאה ואיתנה ותהלך בינינו שוב בחיוכה הטוב והמלבב, קורנת משמחה על החלמתה. אך אהה,כי קרוע קרע הגורל האכזרי את כל החלומות הנעימים האלה לגזרים. בבוקרו של אותו יום ו' מר פלחה את לב כל מסגרת שחורה מעל לוח המודעות. בערבו של אותו יום ליווינו את מינקה לקבורות ביגור, ביתה מאז עלותה ארצה.
בת 42 הייתה במותה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרה של מינקה

    היכרתי את מינקה משך כל שנותיה ביגור, אולם מקרוב ביותר הספקתי להכירה בתור אמא בבית.

    זוכרת אני אותה כשהיתה באה לראות את בתה האהובה. היתה ניגשת עד המדרגות ועומדת שם ומחכה שעות לבתה – שכן מצב בריאותה הרופף לא איפשר לה לעלות במדרגות. הבינותי למצבה ולהרגשתה כאם מסורה.

    זוכרת אני איך שסידרה לפני שנה את יום ההולדת של בתה, איך שמחה לקראתנו, כשבאנו עם הילדים לחדרה, כיצד קרנו פניה מרוב שמחה בראותה את בתה יושבת בין כל הילדים ושרה.

    עם כל השמחה החיצונית הרגשתי שמקנן בלבה רגש מר. ואמנם היא אמרה לי ביחידות: "מי יודע אם אזכה לעוד יום הולדת של בתי". כן, מינקה. ידעת אל נכון את מצבך.

    כשנודע לנו אותו בוקר על האסון, הוטל עלי בתוקף תפקידי כעובדת להודיע לרותי על האבדה הגדולה. תפקידי היה קשה מנשוא. ואמנם לא בנקל עלה לי להסביר לה את הדבר. קשה היה לה להבין, ולא יכלה להאמין שאמה אבדה לה לעולמים. אכן, אין תחליף לאם מסורה, כמו שהיתה מינקה לבתה.

    לעולמים לא תישכח דמותה הנעלה מקרב לבנו.

    ח. פ.

    (במלאת שנה למותה)

  • באבל על מינקה

    את מינקה היכרתי עוד מחו"ל, מכמה פגישות במסיבות של "החלוץ", אולם היו אלה רק פגישות ארעיות. את סגולות נפשה ותכונות אופיה למדתי להכיר כאן, בארץ, ביגור.

    זכרותני עבודתה בבית התינוקות, לפני ארבע-עשרה שנה. כמה אהבה ואחריות השקיעה בעבודה זו וכמה מאמצים עלה לה הדבר; קצרת נשימה ובפנים מכחילים מרוב התאמצות היתה עולה במדרגות הבית; בציפורניה ממש נאחזה בעבודה – אולם לבסוף נאלצה, לדאבונה, להפסיק בעבודה זו.

    מינקה היתה בעלת מרץ רב ותוסס וחשק עז לחיים פעם בלבה החולה. וכאשר אופיה זה דוכא באכזריות ע"י מחלתה האנושה, התגבשו אצלה תכונות אופי חדשות, נוצר כוח התגברות מפליא.

    בצחוק קל על פניה ידעה אף ברגעי כאב וחולשה, להבליג על יסוריה ולהאיר פנים לזולת. תמיד ידעה ליצור סביבה אווירה של עליזות ונועם. בכשרון ממש ידעה לדובב את מבקריה ולשאלם על כל הנעשה במשק מתוך רצון למלא ידיעותיה באשר בהיותה רתוקה למיטה לא יכלה להשיג זאת בעצמה.

    אחת ממשאות נפשה היתה להכיר כל פינה בארץ. חלמה תדיר על טיול נרחב בארץ מדן ועד אילת. כן, קווה קיוותה שאף לאילת תזכה להגיע. באיזה צימאון, שנבע מגעגועים עמוקים להכיר את ארצנו, היתה מדברת על כך.

    אך הגורל התאכזר אליה ולא זכתה לספק געגועיה ולהגשים שאיפותיה – לא אלה ולא האחרים המקננים בלבו של אדם השואף חיים ורוצה ליטןל חלק אקטיבי בהם, בן אדם שנגזר עליו לפרוש מהחיים בעודו במיטב שנותיו.

    באבל עמוק נרכין ראשנו על קברך הרענן, מינקה יקרה, ולא נשכך דמותך הטהורה.

    אביגיל ק.

    (שלושים למותה, 13.9.1953)