לאה כהן

קינה על אם ורעיה

חמה וברה, שופעת עדנה ורוך ראיתיך תמיד. נפשך הייתה ארוגה ממטוה

של חוטי חסד ורחמים, חן ונועם, טוהר ואצילות. וכה התהלכת בינינו, כשאת

רועפת חום אמהי ועדינות על כל הבא איתך במגע.

עוד מהדהד באזני קולך הערב, קול צלול ועז, קול חמים ומלטף, קול רווי

רגש ועוז החלטה, אשר התמזג בתואם בקול מקהלת יגור.

הדאגה לילדים, החרדה לשלומם מלאו או יישותך. כל עמל ומאמץ לא היו

קשים לך למען יקרים ואהובים עליך. הדייסות שבישלת לתינוקות, היו

מתובלות ממתיקות אהבתך ומנועם מסירותך הנלבבת. כמה מאושרת היית

לכבד כל מבקריך במשהו מפרי עבודתך, לעזור לכל נזקק. לקבל בסבר פנים

ולטפל בכל אורח הבא בצל קורת ביתך, ולהנעימו במיטב הטיפול ותשומת הלב.

חטאנו לך, שאול חטאנו. לא ידענו להעריך אותך במלוא ערכך, לא הצלחנו

לשמור עליך. סבל רב היו לך שנות הפירוד. נשאת אותן בדומיה ובאומץ.

שותפת היית ברצון לנאמנות להשקפות ולעקיבות, והבלגה. אך גדולה אהבת-אם

וכבירה. ואמיתה מעל לכל. ולה הצדק.

רפו ידי ודל עטי מלתנות את חן יקרת סגולות נפשך. חשך עולמי וכבה מאורי.

רק זכרונך יאיר נתיבי, בו אשרך דרכי הלאה.

אהבתך הגדולה לבניך – צו לי ויעוד עד בוא יומי.

משה כהן

קשה בשורות קצרות אלה לבטא אותם הדברים הרבים אשר רצוני שיישארו בזיכרוננו לדמותה של אמא.

בזיכרוני עולה דמותה בתקופה ארוכה של חיים, הכוללת בתוכה: שמחות, ימי עצב, מתיחות וחיים של שקט יחסי. כל מצב חרת בי קו אחר ונוסף מדמותה, והקווים מצטרפים לדמות שקטה וצנועה, השופעת שלווה ואהבה. אופייניים היו קווים אלה אשר בלטו בדמותה, ואותם טוב לנו לזכור ובהם טוב לנו להיזכר.

צניעות ההליכות והאמונה הרבה לכל חבר ואדם היו מתכונותיה הבולטות בכל מקום בו נמצאה. השותפות בעבודה, הרצון לקרב כל אדם חדש או כל אדם שנדחק הצידה, שימשו במקום עבודתה מופת לאנשים שהכירו אותה. צניעותה היא אשר השאירה אותה תמיד נחבאת מאחורי הסירים, מבלי שיישמע קולה ברבים. צניעות זו בלטה גם במקום אשר מצאה לעצמה בחברה הגדולה במשק.

היה כלי אחד אשר בו שיתפה עצמה במסגרת הציבורית, והוא המקהלה, אליה התמסרה עוד מראשית היווצרה ביגור ואותה ליוותה תקופה ממושכת מאוד.

אמונתה הרבה בכל אדם איפשר לה לחיות את חייה פה בשקט נפשי גדול ובאהבה רבה. זמנה היה מוקדש לחדרה ולבניה, ידידיה וקרוביה, להם הקדישה את כל לבה ואהבתה.

מה שנותן לנו כוח לשאת ולהתגבר על יגוננו באבדה הגדולה אשר באה עלינו לפתע, הוא זכר דמותה היפה. תמיד נתגאה בה ונזכרה כאם אוהבת ומסורה, אשר השאירה לנו תכונות שהן כל-כך חשובות בחיינו.

דוד

יומן ליום השלושים

4.7.1955

לאה הורביץ – קשה לי להגיד לאה, כי אלטיצ'קה היא נקראה בפי כל. מיום בואי ליגור ידעתיה בשם זה. ומדוע נקראה כך? איני יודעת. תמיד דימיתיה לנמלה עמלה, כדבורה שוקקת עבודה. עולם עשיר, עולם פנימי חבוי היה בתוך העמלנות הבלתי פוסקת. ברגע הנכון נאמרה המילה הנכונה. וכך, רואה ובלתי נראית, השקיפה על הכול בתבונה ובענווה. לא אשכח את פסיעותיה. מטרה, מטרה – תמיד עמדה המטרה לנגדה.

הולך אדם, הולך והולך, אינו מספיק לעמוד, אינו מספיק לשאוף רוח – ובחתף חוטף אותו המוות הבלתי נראה, הבלתי נשמע.

מזיכרונותי עם אלטיצ'קה:

בשנת 1943 היה חורף קר מאוד. עבדתי בגן הירק והוצאתי את הגזר הקפוא מתוך האדמה. לא חיממה אותי עבודה זו ולא כל הבגדים שבהם התעטפתי. פתאום בא סדרן העבודה והודיע לי כי אני יוצאת להבראה… בתנאי העבודה שלי שמחתי לבשורה זו.

התחלתי להשתתף בארוחות ההבראה ב"צריף הכחול", ועל-ידי ישבה אלטיצ'קה. רק היום הצטרפה אל חוג המבריאים וכבר תוכניות רבות לפניה. "ציפורה", אומרת היא בקול שקט, "הבה נעשה מחר טיול לעוספיה. אכילה זו אינה מסבה לי בריאות רבה. רצוני לשאוף אוויר צח. עוד טרם הייתי בעוספיה ואני כבר עשרים שנה במשק".

מובן שאיני צריכה שישדלוני למפעל כזה, אך אמרתי לה כי אנחנו צריכות מלווה, כי שתי נשים בתקופה זו אינן יכולות ללכת לבד על ההר. אך בחור לא מצאנו, לכן קמנו והלכנו לבדנו. היה זה בחורף. ואנו לא חשבנו על הגשם. ואלטיצ'קה האיצה בי: בואי ונלך.

ההר קסם לנו בהדרו. פרחי בנות-חן רעננות הציצו מבין הסלעים. פתאום התקשרו השמיים בעבים וגשם חזק ניתך ארצה. הגענו ל"בית השומר" ונכנסנו, כששערותינו נוטפות מים ובגדינו רטובים. שם פינו לנו מקום לשבת ליד הכירה העשויה חימר ובתוכה גחלים לוחשות.

לאה לא ויתרה על הטיול. למזלנו עברה רוח ופיזרה את העננים, ואנו המשכנו את דרכנו לכפר הדרוזים. הרוח ייבשה את בגדינו וכל עוד רוחנו בנו הגענו לכפר.

הרבה ראינו ולמדנו בכפר, אך את פניה המאושרים של לאה לא אשכח מאז.

האם אנו מכירים את החברים שעימם אנו חיים? עוברים אנו זה על-יד זה, חיים בחברה אחת, ואין לנו פנאי לשוחח איש עם רעהו.

צפורה ורדי

יומן ליום השלושים

4.7.1955

תמיד נדמה לי בבואי למטבח כי אלטה עומדת ליד הכיריים, מבשלת את הדייסה ומפזמת לה שיר. בשקט ובשלווה חייתה אלטה בתוכנו. תמיד מסבירה פנים לוותיק ולעולה החדש. תמיד סבלנית ושמחה בחלקה.

זכורני, בבואי ליגור קלטה אותי אלטה הראשונה בעבודה. המטבח בחדר אחד, חום וצפיפות. עליה "המונית" – כל יום שולחים למטבח איש חדש, למי היתה סבלנות להכניס אנשים לעבודה. ניגשת אלי חברה נמוכת-קומה וצנומה, וטוב-לבה מיד התגלה לעיני. כמו אמא התחילה ללמד ולהראות איך צריך לעשות כל דבר. וכמה חשובה היתה גישתה האנושית. באנו לארץ עם געגועים לבית וליקרים שהשארנו בחוץ לארץ. המילה הטובה והיחס החם של אלטה בעבודה נתנו לנו הרבה מאוד.

הגיעו ימים, והנה זכתה אלטה לעבור למטבח הילדים, אשר נחשב אז כגדול ומשוכלל… ולשמחתה אין גבול. נכנסה לפינתה ובישלה את הדייסה לתינוקות. על כל ילד שגדל היתה שמחה וידעה את התפתחותו.

גרמו נסיבות הזמן ולאה עוברת יחד עם משפחתה לגבעת-חיים. היתה פרידה קשה ומכרעת בחייה – מהבנים הגדולים ומהמשק שכל-כך אהבה. בבואה לבקר היינו משוחחות ארוכות, ותמיד אותו הדבר – לא חסר לי דבר, אלא הילדים. כי להתאונן לאה לא ידעה מעודה. היתה תמיד אומרת: רק לב אמא ירגיש את אשר אני מרגישה…

חזרה לאה לביתה ולמשפחתה. שמחה ומאושרת בחלקה, כתמיד, התחילה לעבוד בפינתה, שחיכתה לבואה. התחילה לסדר את הכל מחדש בסבלנות ובמרץ, כאילו ניחש ליבה שלא נותר לה הרבה לחיות…

בשקט חייתה אלטה, ובשקט הלכה לעולמה.

יהא זכרך ברוך.

ח.ט.

יומן ליום השלושים

4.7.1955