לאה טפר

"וסוגרו דלתיים בשוק בשפל קול –

כי הולך האדם אל בית עולמו".

בקראי משפטים אלו מתוך ספר קוהלת, נזכרתי בדברי האחות מבית החולים אשר בו שכבה לאה בימיה האחרונים. "היא מתה ועיניה אל הדלת". בימים האחרונים הסתכלה תמיד אל הדלת וחיכתה. לא גרעה עיניה מהפתח.

מה ראו עיני-אם עצובות ברגעיה האחרונים, עת הסבה פניה אל הדלת הנפתחת? אולי הציץ אליה מערפילי הזיכרונות ראשו של בנה הקטן שחור-התלתלים, ובלשון עלגים יתאונן ויתלונן על הכדור שלקחו ממנו? ואולי הביטו אליה עיני הקטיפה השחורות של בנה מאיר הרך והעדין, שנפל בהרי ירושלים בלילה קר וחשוך לקול אישים בורקות ותותחים רועשים. ואולי ראתה את בניה הגדולים וכלותיה ואהבה בעיניהם. ואולי הנכדה הקטנה מלמלה באזניה את דברי חיבתה הטובים. ושוב נסגרה הדלת ושוב נפתחה, ורק הרופא עם הסינור הלבן הופיע.

והעיניים נסגרו לנצח…

"וישב העפר על הארץ כשהיה

והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.

הכל הבלים אמר הקוהלת

הכל הבל"….

צפורה ו.

יומן ליום השלושים

7.4.1957

שוב אני מתייחד עם זכרה. איזו תביעה פנימית אני מרגיש ואיזו חובה של מצפון, להציב לה ציון-מה, לתת מבע – ולו רק ביכולתי הדלה – לדמותה המתרקמת ברוחי.

זמן-מה גרתי איתה בשכנות, בצריפון אחד, והייתי נפגש איתה לעתים. היה משהו משכנע בתום ליבה, בישרותה, בפשטות העממית ובחיוניות שלה. מורשת בית הוריה, בני השבט של יהודי בֶּסָרַבְּיָה, הידועים בספרותנו כאנשי-עמל נדיבי-לב ודבקים בחיים. למרות כל הסבל והפגעים שפקדו אותה, ידעה ליצור במעונה אווירה ביתית חמה ומקרבת, ידעה לגדל בגינתה שיחים, פרחים וכל מיני גידולי-נוי, ולהנות בפרחיה גם קרובים ושכנים. היתה ערה ורגישה לֶענוּת הזולת והושיטה את עזרתה ככל אשר ידה מגעת.

היא נראית בעיני כאחת מנשי-החיל בישראל, מאותן הדמויות המתוארות באור פיוטי נאצל ובחן רב ע"י המספרת דבורה ברון, מאלו אשר במרצן, בתבונתן, בחושן האימהי ובטקט הטבעי שלהן היוו אבני-יסוד של בית המשפחה בישראל. רבה היתה עֵרוּתה גם למתרחש בארץ, ואם כי לא היתה בין העסקניות בעלות התפקידים והמופיעות בציבור, היתה לה דעה ברורה ועמדה מוצקה לגבי הבעיות המדיניות והחברתיות, ויחס חם וער לכל הנעשה…

…בדומיה נשאה את צער השכול והבדידות. לא נרגנה ולא רטנה; נשאה בליבה תמיד חזון הנצחת זכר בנה, תוך הנצחת זכרם של יתר הבנים שנפלו על שחרור המולדת. היתה פוקדת לעתים קבועות ובדייקנות את קבר בנה אשר בבית-הקברות הצבאי בקרית-ענבים, וטיפלה באהבה במצבתו…

– – –

ועוד אזכור: בימי אבלי ויגוני אחרי מות רעייתי, אֵם בָּנַי, בהתעטף עלי נפשי ובהתהלכי שחוח תחת כובד המהלומה, היתה גם היא בין אלה אשר בפשטות ובחברות הושיטו יד תומכת. היא, בכוח הבלגתה על יסורי המחלה, בדבקותה בחיים, בפעלתנותה, בערותה ובאמונתה בעתיד – למרות הכל – שימשה מופת ודוגמא.

בין חלוצות ישראל ינון זכרה.

משה כ.

יומן ליום השלושים,

7.4.1957

נסתיימה פרשת חיים רבת סבל, מאמצים ונפתולים של חלוצה עבריה. פרשת חיים שכולה שרשרת ארוכה של מאבקי-קיום ונפתולי-גורל של אדם עברי בארץ. בראשונה במושבה הצעירה רעננה, חבלי קליטה והסתגלות; היאחזות במושבה בתנאי כיבוש עבודה. הקמת משפחה וצער גידול בנים. בעמל מפרך, בתבונת כפיים, בשקידה וחריצות למופת מקימים היא ובעלה צריף ומשק-עזר זעיר, ותוך זה נולדים הבנים. בגבורת אם עבריה היא מגדלת אותם ומטפחת אותם; נאבקת עם מחסור ומחלות ושאר פגעים ותקלות – עד שהחליטו להצטרף ליגור.

בשנת 1933 הגיעה משפחת טפר ליגור, וכאן מתחילה שוב פרשת סבל וקשיים: מאמצי הסתגלות והתערות במקום, וזה לא קל לאדם שכבש לו כבר נתיב וסיגל לעצמו אורח חיים מסויים בארץ, ומתעוררים קשיים ולבטים רבים. הם עוזבים לזמן-מה וחוזרים, עד שהתערו במקום ונכנסו למסלול של חיי קיבוץ מסודרים והיכו שורש ביגור. וכאן נולד הבן הרביעי.

בינתיים מתחילים מאורעות תרצ"ו, ימי חרדה ובלהות, מתיחות ועמידה על הנפש, שמירה מתוחה בלילות וחרדה לגורל ילדים שלנים בצריפים. ותוך כל זה מקטרג השטן וגם במשפחה אין נחת. כלביאה נלחמת לאה על נפש ביתה וילדיה, ובאותו זמן גם שוקדת על סידור גינה וגידול עצים, מטפחת צמחי-בית ושוקדת על נוי.

במלחמת העולם, כשיצאה הקריאה של המוסדות הלאומיים להתגייס לצבא הלוחם בנאצים, התגייסה אף היא לחיל-הנשים בצבא הבריטי "א.ט.ס.", והנה היא נעקרת מביתה ומילדיה ונודדת במחנות צבא ובבסיסים בארץ ובמצרים. ואף שם, בין הנשים המגוייסות, היא פעילה ומסורה, נאבקת בתוקף ובמרץ על עמידה גאה של החיילת העברית ועל שמירת הדמות החלוצית.

במלחמת השחרור שכלה את בנה האהוב עליה, את מאיר'קה העדין והמחונן. בדומיה נשאה בלבה את כאבה העצור וברטט שבקדושה שמרה על זכרו.

ואחרי כל זה באה המחלה הממארת. מחלה זו שכל-כך הציקה לה וגרמה לה יסורים נוראיים. באיזו עקשנות ובאיזה כוח נאבקה בה, ומדי הרפות מחלתה היתה מתעוררת לחיים פעילים במלוא המרץ, לעבודה, לקריאה, לטיפול בגינתה וצמחי הבית שלה; לבניה שכה דאגה להם. אך גברה המחלה והיא הוכרעה.

תמה הפרשה רבת הסבל והגבורה האילמת.

שלום לעפרך, אחות נענה.

מ.כ.

יומן יגור, 8.3.1957