דב קטוביץ

קַטוֹבִיץ' הָרַפְתָּן

קַטוֹבִיץ' הָיָה רַפְתָּן

רָזֶה וְקָטָן,

רָזֶה וְקָטָן, מְקֻמָט וְכָפּוף,

נִגָשׁ אֶל הַפָּר וְנוֹתֵן לוֹ לִטוּף

וְהַפָּר מִתְיַחֵס אֵלָיו בְּכָבוֹד.

קַטוֹבִיץ' רַפְתָּן וָתִיק מְאד.

וּפַעַם עֵגֶל בֶּן שָׁנָה

שֶׁלא הִכִּיר אֵת הָאִישׁ בֵּחָצֵר

נָתַן לוֹ נְגִיחָה קְטַנָה.

קַטוֹבִיץ' לא קָם יוֹתַר.

יורם טהרלב

מתוך: "משק יגור טיוטה"

– – –

מכיר אני את ברל עוד מלפני שנים רבות, מרוסיה. מוצאו מעיירה קטנה בשם וויזנה, קרובה לגבול הפולני. בעיירה זו נמצאו כמאה וחמישים משפחות יהודיות. אנשיה התפרנסו מחקלאות, רוכלות, פקידות אצל סוחרי העיירות וכדומה. ברל עבד בחקלאות במשק שלו והיה ידוע כפועל חרוץ ומסור למשקו.

בשנים 1922-1925 התרחבה והסתעפה פעולתה של הסתדרות הנוער הציונית "קדימה" בעיר המחוזית סלוצק, שעיירתו של ברל היתה מסונפת לה. כאשר התנועה היכתה גלים גם בעיירה זו לא היסס ברל הרבה, ולמרות היותו קשיש בגילו משאר החברים… הצטרף אף הוא להסתדרות-נוער זו, ובפעולה בתנועה זו נפגשתי איתו בפעם הראשונה…

צנוע ועניו היה, טוב-לב, דיבורו בשקט ובניחותא, אינו בא בדרישות רבות ומסתפק במועט. מוכן להקריב למען חבריו, מברך על הכל, בלי פרטנזיות מיוחדות; עושה מה שמטילים עליו וממלא את הנדרש ממנו בהצלחה ובלי שמץ יוהרה. אכן תכונות אלו שלו התבלטו עוד יותר בארץ ובקיבוץ.

בשנת 1924, עת הגיעה הפעולה הציונית במחתרת לשיאה בכל רחבי רוסיה, פרץ גל של מאסרים… ברל נאסר בעיירתו וויזנה יחד עם חברים בסניף, וכולם הועברו לבית הכלא בסלוצק. כאן היה עצור כחודש ימים ולאחר מכן גורש לעיר אוראלסק אשר על נהר אוראל. ישב בעיר זו כארבעה חודשים, ובתום תקופה זו הוחלף עונש המאסר בגירוש מגבולות רוסיה, והוא הגיע לארץ. כאן בארץ פגשתיו לראשונה בפלוגת "קיבוץ עין-חרוד" בירושלים…

המצב הכלכלי של הפלוגה היה בכל רע. אנשים באו והלכו, נשרו בזה אחר זה. נחוץ היה אומץ נפשי רב כדי להחזיק מעמד.

ברל לא היה בין המתאוננים. לא קָבַל, עמד איתן והיה נאמן לקיבוץ ולדרכו. דבר אחד הטרידו: הוא שאף לעבודה חקלאית, שהיה רגיל בה ברוסיה, ועל אחת כמה וכמה השתוקק לעבוד בחקלאות בארץ.

לא עבר זמן רב והוא נשלח ליגור, בה החל מיד לעבוד ברפת… מיום עבודתו הראשון ברפת התקשר לה, התמיד בה ומצא את סיפוקו. בדברו על עבודתו זו היה דיבורו משתנה, עיניו מפיקות ברק מיוחד, פניו מרצינים – וכך מוכן היה להשיח בלי הרף על נושא זה….

שלושים וארבע שנים רצופות השקיע ברפת, נתן לה את כל אונו ומרצו, ובה גם מצא את קיצו המר.

נסתלקה דמות ענוותנית ונאמנה, דעך מאור פנים מסבירות, נאלמה דום נפש צנועה וטובת-לב.

צבי הגבעתי (עינת)

[בחוברת ליום השנה]

נתייתמנו. קבוצת החברים אשר עשו כברת-דרך ארוכה עם קטוביץ בעבודת הרפת, נשארו לפתע פתאום – בבוקרו של אותו יום ראשון – מיותמים… נשארו גם הפרות והעגלות ללא דואג ומושיע… באותו הרגע גברו בליבו של כל אחד מאיתנו ההכרה וההחלטה, כי הנכס הזה, אשר קטוביץ השקיע בו את כל חלבו ודמו (דמו – פשוטו כמשמעו), מחייב כל איש ואיש להשקיע הרבה יותר משהשקיע עד כה, למען קיומה של הרפת ולשם שמירה על רמתה והישגיה….

***

קטוביץ לא היה איש התיאוריה במקצוע גידול הבקר, אבל הוא התברך בסגולות כאלו אשר עשו אותו לאחד מטובי בעלי המקצוע בענף זה בארץ כולה. היתה לו טביעת-עין יוצאת מגדר הרגיל, כאילו היה איכר בן-איכרים מדורי-דורות. במבט עינו הקיף בבת-אחת את כל העדר וראה את הנעשה בתוכו. דבר לא נעלם ממנו. וכך, באותה מסירות, המשיך יום אחר יום ושנה אחר שנה.

לא קל היה לעבוד במחיצתו. הוא תבע את האדם כולו, אבל קודם כל תבע מעצמו, ובכך היה מופת לכולם. שמרן היה בכל הנוגע לרפת; אך לא היתה זו שמרנות לשמה אלא הדבר נבע מתוך חרדתו היתרה לפרה. כך היה הדבר גם בשעה שהחלטנו להקים את מכון החליבה. מה רבה היתה אז חרדתו: כיצד תתרגלנה הפרות למעבר מחליבת ידיים אל המכונה, מהחליבה האינדיבידואלית – לשיטת "הסרט הנע". וכמה מאושר היה לאחר שכל אותה תקופת המעבר עברה בשלום, הפרות התרגלו והתוצאות הטובות לא אחרו לבוא. ואז יכולנו לראות גם בפניו קורטוב של שביעות-רצון, שהנה, סוף סוף יצאנו לדרך המלך.

אבל מעל לכל היה הוא איש קיבוץ ללא תנאי וללא סייג. התמזגות תפיסתו הקיבוצית וחייו הפרטיים היתה סמל השלמות. צנוע היה אורח-חייו, אולם צניעות זו היתה פשוטה וטבעית. למרות שלא היה איש ההופעה הפומבית היה משתתף בכל פעולה ופעולה של חיינו הציבוריים. ההשתתפות באסיפה היתה לו בבחינת חוק. אחרי יום עבודה ארוך ומייגע היה מגיע תמיד לאסיפה, יושב וכולו קשב.

ולפתע פתאום, בצורה כה אכזרית, חיים יפים אלה נותקו. הלך מעימנו – ואף לא הספיק להוציא הגה מפיו. ואנו, לא נשאר לנו אלא להמשיך במפעל חיים זה, בו השקיע קטוביץ את כ ל ח י י ו.

וזאת תהיה גם מצבת הזיכרון היפה ביותר וההולמת ביותר את זכרו של חבר יקר זה.

אלתר

בחוברת ליום השנה

"יודע צדיק נפש בהמתו" – זה היה דב קטוביץ.

הזדמנתי איתו והיכרתיו בתחילת עבודתי לפני חצי יובל שנים ומעלה, והוא כבר אז רפתן מנוסה במשק יגור, בעל ותק וידע רב, החולש על עדר גדול – ביחס לממדים דאז.

ממעט בדיבור, איטי בתנועותיו, והקסקט הנצחי על ראשו – דמות זו לא התקשרה, לכאורה, עם פעלתנותו ועם הספק העבודה הגדול שלו, אולם התמזגה יפה עם הענף הכבד שבחר בו, זה המשעבד את האדם כולו ללא יום וללא לילה.

יש והדהים הדבר – מאין הכוחות הללו, כוחות הגוף והנפש שהושקעו בעבודה מפרכת זו, שהיא – לעיתים – גם כפויית תודה. ללא מענה נשארה שאלה זו.

ערירי ומסוגר היה האיש, שהתגלה בכל יכולתו בשטח המקצועי, כאילו עג סביבו עוגה והסתגר בתוכה. ושמא כאן חיפש פורקן למאווייו שלא התגשמו וכאן התגלה לו עולם ומלואו.

ידע להקשיב ולהבין לנפש הבקר ובני-הבקר, אהבם וטיפל בהם בנאמנות, והם צייתו לו מרצון. צייתו לו גם חבריו לעבודה, כי שימש להם דוגמה חיה ומשכנעת.

קטוביץ התהלך בשולי הדרך של המשק הדינאמי, המתפתח בהתאם לדרישות הזמן, והיה אחד המוהיקנים האחרונים בענף בעלי החיים, אשר ראה בתפקיד זה י י ע ו ד; אלא שמעולם לא נתן – ברוב ענוונותו – ביטוי לכך.

זכורני, שעה שבירכתיו לרגל קבלת פרס העבודה מטעם התאחדות מגדלי הבקר, היה כאילו מבוייש ומסוייג.

חיים של שירות קשה ואפור היו חייו של קטוביץ, וסופם – טראגי.

אולם האין הם חיים למופת?

ד"ר י. טברסקי (חיפה)

[בחוברת ליום השנה]

תל-אביב 17.1.1955

קטוביץ היקר,

מועצתנו בישיבתה האחרונה החליטה להעניק לך את פרס ההתאחדות לוותיקי הענף.

חלוקת הפרסים תיעשה בכינוסנו הארצי ה-21, שייפתח ביום שלישי 25.1 בישיבת הערב.

אנו מזמינים אותך בזה לכינוס ולקבלת הפרס, ומאחלים לך הרבה שנות בריאות ועבודה פוריה בענף שלנו.

בברכה,

א. שמאראגד

בשם התאחדות מגדלי הבקר

הרפת – בית חם לפרות, היא מגינה עליהן מפני כל אויב.

חושך בחוץ, קר, וברפת תלוי פנס המפיץ אור חיוור על הפרות הרובצות ומעלות גירה. כל האנשים ישנים. ואתה נצמד אל גופה הגדול והחם של הפרה ושואב ניחומים משלוותה החמימה. החלב הלבן קולח אל הדלי הצמוד אל רגליך, בשבתך על השרפרף הנמוך, כשראשך נוגע בגופה המעלה הבל חם. פעימות לבה מפעמים את נפשך, ואתה חש קירבה יתרה אל גופה הגדול ופניה המקרינים…

קטוביץ מסתובב ברפת ובת-צחוק עדינה שפוכה על פניו. בעין טובה סוקר הוא כל פרה, ובקול שליו, נסוך-אהבה, מספר הוא לילדים שבאו ללמוד על נושא הרפת, את תולדות חייה של כל פרה. ביד נאמנה ילטף את הראש הגדול של הפרה הנאנחת והנאנקת, כשהיא רובצת על הקש וראשו של העגל הנולד משתרבב כבר מבין רגליה. העגל הקטן, בעל העיניים התמהות, שיצא לאוויר העולם, עומד כשהוא כולו רטוב ורועד, ולשונה המחוספסת של אמו מלקקת אותו. וקטוביץ מסביר לילדים: "אמא הטובה מלקקת בלשונה את בנה הרך. בה בלשון היא מנגבת אותו, מחממת ומנשקת אותו". ואתה מקשיב לדבריו וחש רגש של חיבה וקדושה לאם אשר אינה יודעת לדבר, ורק עיניה מביעות אהבה אין-קץ לרך הנולד.

מעין רגש של קדושה ליווה את הווייתו של קטוביץ בטיפולו בפרות, משהו מן הסוד הגדול של הטבע הוא היה חש יום-יום ושעה-שעה.

ברפת מת קטוביץ. הוא היה ידיד לבעלי החיים הטובים הללו, ולא נזהר מפגיעתו של הפר, אשר אותו גידל בעצם ידיו. ברפת, בה בילה בהדרת-קודש את רוב זמנו, בה גם סיים את חייו.

ומעין בת-שחוק חרישית, טובה וסלחנית נשארה בתוך הרפת של קטוביץ…

צפורה ורדי

[בחוברת ליום השנה]

גיתה אמר: איזהו האדם המושלם? זה הבוחר בעניין א ח ד, יורד לעומקו ומקיפו מכל צדדיו. ומבחינה זו, נראה לי כי מאמר זה היה הולם את קטוביץ בשלמות. כל שיחה מהשיחות הרבות שניהלתי איתו סובבה – כמעט תמיד – סביב לציר המקצועי.

כושר התרכזותו בענייני הענף היה לאין-שיעור. דבר זה ידוע לכל. אך התמסרותו היתה מגיעה לעתים קרובות לממדים כאלה שאף אנחנו, שהיינו צעירים וחזקים ממנו, התפלאנו על מידה בלתי נתפסת זו של מסירות לעבודה, הבאה על חשבון בילויים, תענוגות ועניינים אחרים שבחיי-אדם. אם פרצו הפרות או העגלים בלילה אל מחוץ לרפת, או בכל מקרה של מחלה או תקלה אחרת – מי היה הראשון שהגיע למקום? היה זה תמיד הוא. רצונו ומירצו התגברו על גופו החלש. הוא גדל עם הענף הזה והענף גדל איתו.

לא ייפלא איפוא, כי מתוך התמסרותו הבלתי רגילה לעבודתו היו גם תביעותיו לגבי אחרים גדולות, ואף הגיעו לעתים למידות כאלו שעובדי הענף לא יכלו לעבוד בהן…

אדם צנוע, שתביעותיו וצרכיו היו צנועים ומינימליים…

כתוצאה מניסיונו הרב בעבודה היה גם ביטחונו העצמי גדול, וכבר היו מקרים – לפני התאונה הקטלנית – שמתוך ביטחונו זה התייחס בקלות-יתר לכללי הזהירות והבטיחות ההכרחיים במגע עם בעלי החיים האהובים עליו. וזה היה גם הגורם לאסונו…

בהרהרי בדמות על כל צדדיה ועל כל אשר היה בה, הוא יישמר תמיד בזיכרוני כסמל וכדוגמה להתמסרות לאידיאה אחת ועיקרית; אזכרנו תמיד כאחד המעטים "המשוגעים לדבר אחד", אשר בזכותם ובכוחם קמים מפעלים ומתקיימים.

יוסף לוסטיג

[בחוברת ליום השנה]

הרפתן קטוביץ' היה דמות מרגיעה לאימהות המניקות. היינו פוגשות אותו בשלוש בבוקר ממהר לרפת, ואנחנו ל"בית צִביה" שלנו. "בוקר טוב, בוקר טוב, יש חדש?" הייתי שואלת. קומתו נמוכה ועטופה שִׁינֶל צבאי רוסי המכסה אותו עד קודקוד ראשו, ממהר בצעדים קטנים, בידו מקל ופנס מאיר. "כן, כן", הוא עונה, "יש הלילה המלטה. תבואי עם הילדים". ונעלם בחשיכה.

בבוקר, אחרי הארוחה, רצנו כולנו, מתחרים אחד בשני מי הראשון שילטף את העגל ואיזה שם ניתן לרך הנולד. "את השם נותן הרפתן קטוביץ'", אני מספרת לילדים. "הוא מוציא אותם מבטן אמם והוא יודע וזוכר את השמות של כולם".

"קטוביץ' בא ליגור מסיביר הרחוקה. איך ולמה עזב את אמא ואבא ובא ארצה בלי משפחה, בלי חברים, ערירי, והקים לנו רפת לתפארת", אני אומרת. הילדים מרותקים.

כשהרחיבו את מבנה הרפת נכנס קטוביץ' למכלאה של הפרים, אותם הוא גידל והם אותו הכירו. פר אחד ניגש ונתן לו נשיקה גסה, הפיל אותו ארצה ובמקום הזה נשמתו יצאה.

ואני מחכה מתי יקום הרפתן האמיץ ובאותו מקום ישים אבן פשוטה, לא גדולה ולא קטנה, ויכתוב במו ידו: "פה נפל ומת מנשיקת הפר הרפתן קטוביץ' היקר".