ישראל בר יהודה
כ"ח חשוון תרנ"ו – 15.11.1895
ב' אייר תשכ"ה – 4.5.1965
ישראל בר יהודה (אידלסון) נולד בשנת 1895 בעיר יקטרינוסלב ברוסיה. בית הוריו "היה בית טיפוסי של אינטליגנציה מתבוללת. ההורים דיברו ורסית והילדים אף לא הבינו יידיש. אני למדתי יידיש בתנועה. שירי העם היהודי קסמו לי וכך הגעתי לידיעת היידיש". עברית למד בהגיעו ארצה בעקשנות האופיינית לו ועל-ידי התנזרותו אז מכל שפה אחרת. לפני סיום בחינותיו בבית-ספר טכני גבוה ברוסיה, עזב את הלימודים והתמסר כולו, ללא שיור, לתנועה הציונית, ולפעולות הצלה בקרב המוני הפליטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. היה מראשי צעירי ציון – צ.ס. ומארגניה וחבר בועדה הפלשתינאית המרכזית שהקימה את ההכשרות הראשונות. נאסר מספר פעמים על ידי הג.פ.או. שדנה אותו לגירוש. בר יהודה – אז אידלסון – לא שעה לעצת חברי המרכז שיפנה לג.פ.או. בבקשה לאפשר לו, בגלל מצב בריאותו, לצאת לחו"ל. הוא סיכן את עצמו, העיז וביקש שחרור בכדי לצאת לארץ ישראל. למרבה הפלא מבוקשו ניתן לו ועל-ידי כך נפתחה דרך ההצלה לעוד 6000 איש. לאחר זמן מסויים של פעילות בברית העולמית של צ.ס. ופועלי ציון – צ.ס. בליטא ובגרמניה עלה ארצה בחודש מרץ 1926. עבד בכל מיני מקומות, נאסר בתקופת המאבק על עבודה עברית ובשנת 1930 הגיע ליגור. מאז עד יומו האחרון היה קשור לבית הזה בכל נימי נפשו, עבד בעבודה פיזית קשה ונבחר למוסדות המנהליים והחינוכיים של המשק. כיהן כמזכיר בזמן איחוד הפלוגה עם המשק והשפיע רבות על מהלך הויכוחים שהתנהלו בצורה חברית ועניינית, דבר שליכד אחר-כך את שני הגופים והצעיד את המשק קדימה.
בכל עבודתו המרכזית-הציבורית: בקיבוץ המאוחד, במפלגה, בהסתדרות, בהגנה, בכנסת שהיה חבר בה מיומה הראשון ובממשלה, בה כיהן כשר הפנים ומשנת 1962 כשר התחבורה – שמר על הקשר עם הבית, טיפל בענייני יגור תוך אהבה ומסירות ללא גבול, כאב על כשלונות ותופעות שליליות בחיי החברה והתנועה ושמח על ההישגים. האימרה "אין נביא בעירו" לא תאמה את בר יהודה. הוא היה מושרש בביתו הקיבוצי, אהוב ומקובל על הכל, על הצעירים ועל המבוגרים ולא אחד בא לתנות לפניו את מרי שיחו בצר לו, ומצא אצלו און קשבת ולב רגיש וגם עזרה במידת האפשר.
בר יהודה היה איש העקרונות המוצקים, איש הערכים התנועתיים והמוסריים, עליהם נלחם בקנאות רבה וללא פשרות. תבע מאחרים ועוד יותר מעצמו. היה יריב קשה אבל גם מתנגדיו החריפים ביותר התייחסו אליו בכבוד ובהערכה בגלל יושרו האינטלקטואלי, מוסריותו ובגלל היותו איש אמת, אולי יותר "נאה מקיים", מאשר "נאה דורש".
"עברו שלושים ושלוש שנים מאז הגעתי ליגור. השתנו מאז הרבה דברים. יגור גדלה והתרחבה לאין ערוך, ואנחנו? אולי עייפנו לפני הזמן. מעטים היינו אז, יצאנו לשנות את העולם ואילו עתה מתברר לעמים, שגם את עצמנו לא שינינו כדי הצורך, אם כי בנינו משק וחוללנו גדולות. רשות הדיבור והמעשה ניתנת עתה לדור הצעיר – לדור הממשיכים". זאת צוואתו.
שלום לעפרך בר יהודה. יגור על חבריה, ילדיה והוריה מרכינים את הדגל על קברך הרענן.