מרקו גולד

20/02/1925 - 28/05/1972

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו שבט התרפ"ה

תאריך פטירה: ט"ו סיון התשל"ב

ארץ לידה: רומניה

עבודה: חדר צלחות

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

מרקו גולד

מרקו נולד ביאסי בשנת 1925, למשפחה יהודית עמלה ודלת אמצעים. ימי ילדותו עברו עליו בתקופה של מלחמות ופרעות, כשהמוני יהודים אחוזי אימה נמלטים ומסתתרים בכל מיני חורים ופינות סתר. עקב תנאים אלה, של אימים ומצוקה, נמנעה ממנו רכישת השכלה יסודית כיאות לבני גילו.
בהתבגרו עלה ארצה והצטרף לקבוצת קדמה.
כאיש העם, ישר ותמים, השקיע את עצמו כולו בעבודה וראה בה הגשמת מאווייו. בהתפזר הגרעין בקדמה, עבר ליגור באוגוסט 1962. עבודה זו, שבה הוא מצא עניין – רחיצת כלים בחדר האוכל – התמיד בה כל הזמן. חש שבזה הוא נותן לחברה בה הוא חי את מירב היכולות שלו ואת כל מרצו.
לפתע נתקף במחלה קשה, אושפז ונותח פעמיים אך ללא הועיל. שבועות נאבק עם מר המוות והוכרע.
כך הלך לעולמו. בודד וערירי בדמי ימיו.

שלום לעפרו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • נשמתו העלומה והאילמת

    הייתי בין המלווים אותו למנוחת עולמים ומאז עלה בי הצורך לומר למישהו את המעיק. ומשום שלא מצאתי את האחד – יובא כאן לרבים, ואין זה לא משום שבעה ולא משום שלושים, אלא מין טרדה, מעין תחושה עמומה של שמש שוקעת של בין-שמשות, הלך רוח.

    היה גולד, ושוב גולד, ותמיד בין הכלים, מעין סימן לוואי לחדר הכלים, אטריבוט בלעז. לרוב היה מביט בך במשקפיו, מין מבט כפול כזה. לרוב גם מלווה חיוך, חיוך של ממש או מדומה, מין משחק של הזגוגיות, והנה המסגרת השחורה. ופתאום: מרקו גולד, שם פרטי, בן לאבא ואמא, אי פעם, ומי ידע? מי הכיר?

    שהנה הוא עצמו כאילו דאג מאוד לגדר עצמו מן הסובב, וזה בנוסף לניכור שמדרך הטבע, לבדידות שנדון לה מדרך הטבע. הוא עשה להוסיף ולגדר; עבד לרוב בלילות – הנה, איני זקוק לאנשים, לא סתם, לא ידיד, לא חבר. לא ידעת: האם היו לו כאלה, או קרובי משפחה? למרות המקוננות וקורעי השחקים שבהלוויה הזרה.

    הנה תשאל אותו: מה שלומך, גולד? ונענית: כל יום וטוב יותר. וסוף פסוק ספק תמימות או לעג לתמימומך, ואולי להיתממותך. שהנה, מה תשאל? האינך יודע גולד ושלומו מהו? ותוהה אתה: מה תהומות לבדידות זו ומי יודען. מה מידת אטימות לעולם דממה זה, שנחתם בפני זר על ידי חיוך זה או דמוי-חיוך. האם יתכן ואחד הוא ידיד ורע שפרס כלפיו זרועות חיבה וידידות – המוות? הייתכן?

    הייתכן ונשמה תועה זו עברה חלפה לה, ובמשך שנים רבות, בתוך הפרוזדורים והטרקלינים של עולם שכולו זר לו והוא לא שלו? וגם לא השאיר לא זכר ולא הד.

    ותוהה אתה שוב: הנה בתוך עולמך אתה, בו אתה חי, מגשים עצמך כך או אחרת, לפעמים מתבשם. והוא עולם שהאדם בו ערך עליון, פאר היקום, וכל אדם – משהו, חי לו כך אדם?

    האם יהא לו זכר כלשהו בתוך עולמנו זה, כנאמר בכל המקרים?

    האם תהא גם נשמתו העלומה והאילמת צרורה באיזה צרור שהוא?

    נחמן

    (יומן יגור, 7.7.1972)

  • בפני עצמו

    – – – ואגיד בלי גוזמה: אהבתיו. אהבתי את השיחה עמו, את הישיבה ליד שולחן אחד. אהבתיו – על כי היה טוב לב ואוהב בריות. על כי לא היתה עינו צרה באחרים, לא בז ולא לץ, ולא ריכל. אהבתיו על כי היה עליז ומשעשע מאוד – על אף היותו נתון בבדידות נוראה – בגלמודות. ועל הכל אהבתיו – על שלמות נפשו…

    בתוך כל ההרהורים התוקפים אותנו לעתים (ולא כל כך רחוקות), בתוך כל הערעורים והספקות, הפקפוקים והחששות – כדאי וכדאי לנו לזכור כי יש רק פינה אחת בעולם כולו – הקיבוץ בישראל! – אשר בו לא יתכן עני ועשיר, לא רעב וחסר לחם, כמו שלא ייתכנו רבים אשר רוח אלוהים בלבם, רוח יצירה ויוזמה, אשר כל הדרכים לגילוי רוחם בפניהם תחסמנה, ולא יותן להם לצאת לאור העולם…

    אין פה מקום לפחד בחיי הקיבוץ! אך במעט משתמש החבר בקיבוץ באפשרות של חופש, אשר החיים האלה מקנים. אך מה שנעלה מכל ספק הוא כי המניע והמניא מחמת פחד – נעדר בתכלית מחיינו ומלבותינו כאן.

    לא הפחד היה גורם היסוד בנפשו של מרדכי, כי אם התום והאמונה. כל אישיותו אמר רצון טוב – כתולדה של תחושת עולם אופטימית שאין כמותה מנוגדת לפחד. אף שנגרם לו עוול ע"י הטבע, לא היה רואה שחורות. במקרה הרע, ראה את הדברים באפור, בחינת אין דבר: אפשר לחיות בעולם הזה – מי טוב יותר, מי פחות – ואין מקום לייאוש. ואכן, נמנה הוא בהחלט עם המאמינים אשר צעדם וראשם נוטה קדימה.

    יתכן כי צנועה היתה שאיפתו האישית… בעקשנות ובהתמדה בנה לו בתוכנו את מעמד הראשון במקומו – הוא. ומשהבין כי לא יוכל לשמש ראשון בחברה זאת בחייה ביום, גמר אומר כי יהיה ראשון בממלכת הלילה של המשק, ולא הראשון סתם, כי אם היחיד והמיוחד במקומו ובתפקידו.

    את כל סדר יומו התקין כך שיהיה לא סדר-יום כי אם סדר-לילה. את כל חייו הפך והעתיקם מן היום אל הלילה. הדיר את עצמו מכל תענוג ושעשוע: לא הצגה, לא קונצרט ואף לא סרט – חי חיים של נזיר מכול. חיים של פרישות.

    לילה לילה, כל לילה, בעוד נחה יגור ושנתה תנום וכל משכנותיה אפלים – רק נרו של מרדכי בחדר הכלים של חדר האוכל היה מואר באור חסד ושיורת מוסיקלית מגרון מקלט הרדיו משם תתנסר ותעלה. "מרקו, מרקו, למה לך כל העבודה הזאת בלילה? למה לך כל העמל הזה של לילות רצופים ללא הפוגה ללב?"

    ברם, הוא בשלו, כי לא יוותר על שלו. לא יוותר על ייחודו. לא יוותר על מלכות לילה שלו במקום, על היותו בתחום עצמו ובפני עצמו, על היות לו שבת משלו: לא שבת מעבודה כי אם שבת של עבודה, שבת של ששה ימים וששה לילות רצופים בשבוע של קודש – במקום ששה ימים של חול – והכל בפני עצמו.

    ועתה כבה האור…

    שלום הקטין

    (יומן יגור, 7.7.1972)