הייתי בין המלווים אותו למנוחת עולמים ומאז עלה בי הצורך לומר למישהו את המעיק. ומשום שלא מצאתי את האחד – יובא כאן לרבים, ואין זה לא משום שבעה ולא משום שלושים, אלא מין טרדה, מעין תחושה עמומה של שמש שוקעת של בין-שמשות, הלך רוח.
היה גולד, ושוב גולד, ותמיד בין הכלים, מעין סימן לוואי לחדר הכלים, אטריבוט בלעז. לרוב היה מביט בך במשקפיו, מין מבט כפול כזה. לרוב גם מלווה חיוך, חיוך של ממש או מדומה, מין משחק של הזגוגיות, והנה המסגרת השחורה. ופתאום: מרקו גולד, שם פרטי, בן לאבא ואמא, אי פעם, ומי ידע? מי הכיר?
שהנה הוא עצמו כאילו דאג מאוד לגדר עצמו מן הסובב, וזה בנוסף לניכור שמדרך הטבע, לבדידות שנדון לה מדרך הטבע. הוא עשה להוסיף ולגדר; עבד לרוב בלילות – הנה, איני זקוק לאנשים, לא סתם, לא ידיד, לא חבר. לא ידעת: האם היו לו כאלה, או קרובי משפחה? למרות המקוננות וקורעי השחקים שבהלוויה הזרה.
הנה תשאל אותו: מה שלומך, גולד? ונענית: כל יום וטוב יותר. וסוף פסוק ספק תמימות או לעג לתמימומך, ואולי להיתממותך. שהנה, מה תשאל? האינך יודע גולד ושלומו מהו? ותוהה אתה: מה תהומות לבדידות זו ומי יודען. מה מידת אטימות לעולם דממה זה, שנחתם בפני זר על ידי חיוך זה או דמוי-חיוך. האם יתכן ואחד הוא ידיד ורע שפרס כלפיו זרועות חיבה וידידות – המוות? הייתכן?
הייתכן ונשמה תועה זו עברה חלפה לה, ובמשך שנים רבות, בתוך הפרוזדורים והטרקלינים של עולם שכולו זר לו והוא לא שלו? וגם לא השאיר לא זכר ולא הד.
ותוהה אתה שוב: הנה בתוך עולמך אתה, בו אתה חי, מגשים עצמך כך או אחרת, לפעמים מתבשם. והוא עולם שהאדם בו ערך עליון, פאר היקום, וכל אדם – משהו, חי לו כך אדם?
האם יהא לו זכר כלשהו בתוך עולמנו זה, כנאמר בכל המקרים?
האם תהא גם נשמתו העלומה והאילמת צרורה באיזה צרור שהוא?
נחמן
(יומן יגור, 7.7.1972)