תאומה בארי

תאומה בארי לבית אברמסון

משפחה ולב בה – אמא שלנו

תאומה נולדה ב-1931 לזוג חלוצים. בגיל 8 הגיעה עם הוריה, רינה וחיים אברמסון ואחיותיה: לאהק'ה, אחותה הגדולה ותמרה, אחותה התאומה לכפר אז"ר. לאורך כל חייה ראתה ב"כפר" את ביתה. תאומה בת הכפר גדלה במשק חקלאי עם לול מטילות, מדגרה ופרדסים, כשברקע מלחמת העולם והשואה. ילדות של מדינה בדרך ומלחמה בבריטים בבית, שלמילה הכתובה הייתה בו חשיבות מרובה. כדוגמה לכך ניתן לספר על אביה, שהיה נוסע פעם בשבוע על אופניו לספרייה בפתח תקוה, להחליף להן ספרים. בליבה, נשארה תאומה כל חייה בת כפר אז"ר, ואותו ראתה כביתה עד שנותיה האחרונות.
בגיל 17 קיבלה תאומה את החלטתה הראשונה ביחס לחייה כבוגרת. היא החליטה ללכת לסמינר הקיבוצים וללמוד הוראה. בסיום לימודיה באה כמורה לבית הספר ביגור, והחלה ללמד כאן כמורה שכירה. עשרות שנים לימדה תאומה בבית הספר, כמחנכת וכמורה לעברית, ומחזור אחר מחזור יצא מתחת ידיה כשהעברית והניקוד העברי שגורים על פי הבוגרים.
כשהגיעה ליגור הצטרפה ל"חוג הנוער" היגורי ופגשה את עוזי, שאיתו התחתנה שנה לאחר מכן. מאחר שהיו הזוג הראשון מהחוג (וגם בגלל העוגיות של סבתא גיטקה) הפך ביתם להיות מקום המפגש של "חוג הנוער". יחד עם עוזי בנתה את ביתה ומשפחתה ביגור, והשקיעה את כל ליבה בילדיה – איריס, ספי, עופר וסיגל, וכשנולדו הנכדים, מצאו גם הם בית חם ואוהב, בית עם סיפורים ועזרה בכל שיעורי הבית הנדרשים. בראיון שנתנה נכתב המשפט הבא: "אנחנו מרגישים גאווה על כל הישג של נכד מנכדינו, בתחומו הוא."
לאחר שנים של חינוך והוראת עברית בבית הספר עברה תאומה ללמד באולפן העברית ואף יצאה פעמיים לרוסיה ללמד עברית לעולים לעתיד. לימוד העברית והשפה העברית בכלל היו חלק בלתי נפרד מתאומה, והיא המשיכה ולימדה זאת עד יציאתה לפנסיה, ואף לאחר מכן המשיכה ונתנה שיעורי עזר לילדי יגור, עד שנאלצה לפרוש מכך עקב השעות הרבות שהשקיעה בטיפול בעוזי.
תאומה הייתה הלב של המשפחה, וזאת מבלי לאבד את זכותה להיות אשת קריירה. תאומה ראתה בחינוך ובהוראה דרך חיים ושליחות, ובו בזמן היא התעניינה בחיי כל אחד מילדיה, והייתה מוכנה לעזור להם ולהילחם עבורם בכל דרך. גם לאחר יציאת הילדים מהבית, ואף במחלתה בשנים האחרונות, המשיכה תאומה להוות מרכז למשפחה המורחבת.
כאן גם המקום להודות לאנשי בית אחווה, ובעיקר לארמי, שראתה בתאומה אם וסבתא, ודאגה לשמור על איכות חייה ועל הופעתה המכובדת.
בת כפר הייתה תאומה, והכפר היה בליבה כל חייה. ליגור נקשרה בגלל אהבתה לעוזי, ובמהלך השנים גברה אהבתה ליגור עד מאד. בראיון שנתנה לפני כעשור, אמרה: "אני רואה היום שהגורל שלי ושל עוזי שפר עלינו שאנו חיים בקיבוץ… אני חושבת שביגור יש יחס מגן ואוהד לאדם החולה, ואני אסירת תודה על כך. תמיד הלכו לקראתנו, לא ביקשנו, תמיד הציעו, וזה עומד בעיני מעל הכל. הלוואי שלכולם יהיה מה שיש לנו כאן – ביגור."

בגיל שמונים, כשבע שנים לאחר פטירת עוזי, הלכה תאומה לעולמה, ובליבה אהבה למשפחתה וליגור.