מרדכי איזן

רבות נתנסינו במשך שנות קיומה, או אי-קיומה, של המקהלה. רבים המנצחים שתחת שרביטם עבדנו, מהם הצליחו יותר ומהם פחות, לא העלו לה למקהלה ארוּכָה, עקב המשברים שתקפוה ותכפו. לשבחם של חברי המקהלה יש לומר, כי בכל הזמנים גילו רצון טוב ונאמנות ביחס למקהלה. רבים מאלה שהתמדתם היתה למופת, ולא מעטים שהיו מן המפעילים והמעוררים לפעילות בה ולהכרת ערכה כאמצעי וגורם תרבותי וחברתי בקיבוץ. הזעזועים התכופים שפקדו את המקהלה, אם בנסיבות הזמן או עקב גורמים חיצוניים, הם שהעכירו עלינו את עולמנו המוזיקלי, שהפך ברבות הימים ל נ ז ק ל י.

העבר המפואר של מקהלתנו, נחלת ההיסטוריה הוא, ואינני מעיז אפילו לתבוע ולִרצות את החזרת העטרת ליושנה. אך מאמין אני עדיין כי לא פסו אמונים ביגור.

עוד מהדהדים באוזנינו צלילי מקהלתנו הערֵבים והבלתי נשכחים מן הימים ההם, ואין ספק כי הם הם הטביעו חותמם עלינו.

כל אלה הדברים, יש בהם מן המשכנע והדוחף להמשך. הן לא יעלה איש על דעתו כי שקיעתה של המקהלה – מייאשת. בטוחני כי עדיין מפעמת בליבות חברי המקהלה הכמיהה למקהלה גדולה, רבת משתתפים ובת רמה רצויה.

ברור, איפוא, כי רצון זה איננו מתגשם ואינו נעשה בידי אחרים, אלא אם כן אנו בעצמנו נעשה זאת בהתלהבותנו ובמשנה מרץ, כי אז יקום הדבר הנכסף.

לכל הדעות, כמדומני, עלינו להתחיל מחדש בארגון המקהלה, שתקיף את כל שכבות הציבור שלנו, בלי הבדלי גיל, ואשר קולם טרם בגד בהם.

אנו פונים בזה אל החברים הוותיקים והצעירים כאחד (כולל כתות המשך), והחברים החדשים אשר עד עתה טרם הצטרפו אל שורותינו, ל ה ח ל ץ ל מ ש י מ ה ת ר ב ו ת י ת ו ח ב ר ת י ת ז ו, ואשר בסופו של דבר נמצא עצמנו נשכרים – – –

מ. איזן

[יומן יגור, 23.12.1957]

מאז ומתמיד ראתה עצמה התנועה הקיבוצית חֶברה פתוחה, לא רק לקליטת חברים ועולים כי אם גם ראתה מחובתה לשתף את שאינם חיים בתוכנו בשמחותינו. והמציאות הוכיחה זאת, כי לא נסגרנו מעולם ב"מגדל השן".

מתוך ניסיוני בארגון חגי פסח יכול אני להעיד על כך שמחשבת המארגנים היתה לרוב נתונה בשמירה על מקומו של האורח בתוכנו, כעל זה של החבר. אבל למגינת לבנו דבר זה חד-סטרי הוא.

אך לא רק באורחים האשמה. וכי מעט דובר, ובמשך שנים לא מעטות, כי אין להכניס ילדים למטה מגיל ביה"ס לאולם? לא הרי סדר פסח במשפחה כהרי זה של קיבוץ… על הורים ואורחים לדעת מראש כי ייאלצו לוותר על חלקו של ה"סדר" אם אינם מצליחים להשכיב את פעוטותיהם לפניו.

בליל הסדר האחרון היה החג לסיוט למאות חברים ואורחים שבאו לשתף עצמם בשמחת החג. פינת המקהלה היתה הפעם קודרת, והמנצחת חסרת אונים – באין ביכולתן להתרכז, עת הֵדֵי הבכי והדיבורים של הפעוטים הדהדו באוזניהם…

ובאוזני חברים רבים ואורחיהם עלינו להשמיע מעט דברי מוסר, ומקווים אנו כי על אוזן שומעת יפולו. אנו חיים בתקופה בה רמת החיים שלנו היא כמעט בשיאה, ולא ייאמן כי לא נמצא בביתו של חבר דבר-מאכל לשבירת רעבונו, ויהיה מסוגל להחזיק מעמד עד בוא ההכרזה המסורתית "בתיאבון!"

מה החיפזון? האם נעדרי חושים אנו עד כי לא נשמע את חריקת המצה בין שינֵינו או פתיחת הבקבוקים?…

בעיה אחת קיימת ועומדת באשר לפסח, והיא – בעיית האורחים. כבר הזכרתי בתחילת דברי כי לא יתואר פסח ללא אורח. אבל גם הדברים הרצויים טעונים הגבלה מספרית, שבעקבות זאת ירווח לנו וגם לאורחים. אם חפצֵי שמחת-חג אנו עלינו לקבוע מכסה קבועה של אורחים שאנו רשאים להזמין…

בהזדמנות זו ארשה לעצמי להוסיף על כך תנאי מפורש, האומר: כל אורח המביא עימו ילדים שלמטה מגיל ביה"ס, לא יורשה להכניסם לאולם. גם חבר יגור אינו פטור מלמלא אחרי תנאי זה.

מ.א.

[יומן יגור, 27.4.1973]

הזיכרון הקולקטיבי הוא בהכרח מסודר, ממוסד וצמוד לימי שנה או ימי הולדת. הזיכרון האישי פורץ, אין החברה יכולה לשלוט בו או לכוון את צורתו ומועדו. יתר על כן, אפילו היחיד עצמו אינו יכול לשלוט בו.

הזיכרון עשוי להיות קשור באסוציאציות הכרוכות במעשיו של האדם או בפגישות איתו. כך קרה לי תוך שהבחנתי בהכנות לפסח השנה: פתאום חסר לי אייזן. ועד כדי כך חסר לי, עד כי כמעט הצבתי סימן שאלה לאחר הכותרת של רשימה זו.

חברים שונים תרמו והביאו את יגור למה שהיא כיום. סדר פסח של יגור הוא נדבך מרכזי בהתפתחות התרבות הקיבוצית, ואף בכלל התרבות הישראלית המתחדשת. יחד עם חברים אחרים נטל אייזן חלק נכבד בעיצוב ליל-הסדר הזה, על תוכנו, צורתו וארגונו. דאגתו שאינה יודעת גבול לכל פרט, קטן כגדול, לכל מקום ישיבה, לכל מנה צמחונית ולחזרות המקהלה; התפטרותו הכמעט קבועה לגבי השנה הבאה. וכשאתה פוגש אותו מחדש, עובר ומוודא שעל כל שולחן יין ודגים כנדרש, ואתה מתפתה ושואל לגבי אותה התפטרות, הוא עונה כמי שנתפס בקלקלתו, מבוייש קמעא: "לא יכולתי", ומוסיף בהרמת קול בליווי הערה עסיסית "אבל בשנה הבאה… אני אראה להם…"

אנשים באים, אנשים הולכים, והנשאר אחריהם הוא כגודל תרומתם ועשייתם. מן הראוי לדעת, כי לא הכל נברא מחדש בכל יום. אנשים לאנשים, דורות לדורות.

הרגשתי כאילו טביעת אצבעותיו של אייזן נמצאת על כל מנה ועל כל כוסית יין, וקולו נשמע בכל שיר משירי הפסח.

לא עצב, לא הספד, רק מעט זיכרון. והלוואי שנוכל לרשת, לחדש ולהוריש.

הלל לויתן

[יומן יגור, אפריל 1983]