פסיה בן כהן

ה מ ב ט

במסתרים תבכה נפשי על חסרונך. לא יבשה עוד העין מדמעות האבל. חסרת לי מאוד פסיה'לה.

מהרהר אני בשני מבטים עליך, שכל אחד מהם קבע את גורלי:

בבוקר ה-15 בנובמבר 1935, בנקודת הכשרה חדשה בעיר לודמיר שבווהלין, באנו "לכבוש" את העיר הזאת ולייסד בה קיבוץ הכשרה. אני נשלחתי מקיבוץ אחד (לוצק) ואַת מקיבוץ שני (קובל), ובאותו בוקר נפגשו מבטינו לראשונה ונלכדנו ברשת המבט הראשון.

ביום המר של ה-30 בנובמבר 1980 שוב העפתי מבט עליך בדאגה רבה, בחרדה. ראיתי את סבלך ושמעתי זעקתך. קשה לי להאמין עוד היום שזה היה מבט הפרידה ממך לנצח.

בין שני המבטים האלה נמתח קו לאורך 45 שנות חיים ביחד. יחד עבדנו, יחד דאגנו, יחד הקמנו משפחה ויחד שמחנו תמיד עם בנותינו ונפגשנו עם ידידינו.

היחד הזה נתלש בחטף מספר חיי, והנה נשארתי לבדי. הבדידות לעת זיקנה – זה גורלו של אדם.

בכאב ובכבוד אשא את הגורל הזה, כשדמותך לא תמוש ממני עד עולם.

יצחק בן-כהן

2.1.1981

פסיה'לה,

אשה קטנה זאת, טמון היה בה אוצר בלום של חיוניות, חדוות חיים ואהבת הבריות.

כל שנותי במשק לא נפגשתי איתה בעבודה, עד שפנו אלי כי אעבוד איתה במטבח ההורים, מפאת היעדר המבשלת הקבועה באותו יום. פסיה'לה, מתוך אחריות וציות למה שהטילו עליה, קיבלה על עצמה את המשימה, ואני עזרתי לה. לא אשכח את היום הזה – את האחריות שלה בעבודה, השקט הנפשי והיחס היפה להורים, שהעריכו אותה מאוד.

במועדון המבוגרים, שיצחק הוא אחד הפעילים בו, היינו שומרים לה מקום. ואכן, היתה באה באיחור-מה, כי תמיד היתה עייפה וחשה חולשה.

נעים היה לראות כיצד היתה לבושה בהידור. לא פעם הזדמנו לדירתה. הופתעתי לראות את הסדר, הניקיון והאסתטיקה. כפי שנאמר: "אשה בנתה ביתה".

– – –

נ.ק.ר.

יומן, 2.1.1981