אהרון ברדיצבסקי

הוא היה איש נלבב. מזוגים היו בו עירנות וזריזות ופעילות ציבורית שיסודה בכנות, כצורך נפש באמון, תום ובאהבת הבריות. כוחות נפש היו לו, דחפים חזקים, שעשאוהו כָּשֵר לעמול בענייני ציבור ברעננות ובחשק לאורך עשרות שנים.

היה איש שדעתו רחבה. היה קולט וסופג אל קרבו הֶגיוֹנוֹת ודעות ודברי שירה, עניינים של רצינות ומשקל, ואף פתוח היה ומעוניין במילי-דבדיחותא, באנקדוטה, בפולקלור ובהווי; בכל רמ"ח אבריו, בכל רקמתו הנפשית – יהודי לעילא. זיכרונו המופלא עמד לו – כל שנאגר בו נבע ושפע וחימם בדברים שהשיח.

איש-רֵעים היה ברדיצ'בסקי. המזדמן עימו בפונדק אחד היה נוטל עימו מלוא חופניים דברים של טעם. כל שעה היתה כשרה לכך: שעה של הרחבת הדעת ושמחת רֵעים, ואף בשעות תוגה וצער היה לו הכוח לִכְנוֹס ולדחוק צערו לפנים-פנימו, ולשוות לעיניו הטובות עליצות אופיינית לו. היה זה כוחו שבא לו מאמונה בלתי-מזועזעת, בחברוּת, ומחובת לבו לתרום לה בכל עת.

איני יודע אם נעלב אי-פעם; דומני שאם היתה טינה בלבו, הרי שרק על עצמו, על כך שקרה לו, על הבדידות שנגזרה עליו והניתוק מחיי ציבור.

ידוע לי מעט על עברו, על דרכו לארץ, על שליחויותיו המרובות מנעוריו. הוא היה שליח למופת במשך עשרות שנים ב"דרור", ב"החלוץ", במחנות הפליטים, בהסתדרות ובמפלגה; וכל מעשיו במסירות ובדבקות. כל שנתלווה לו בדרכו יציין את כשירותו, את מרצו והישגיו; העיקר בכל אלה, שקבע אותם, היה תום לבו – חום לבו. הוא חי כל שנות חייו באמונה שלמה בערכי תנועה, תנועת הגאולה השלמה הלאומית של עַם ויחיד; תנועתנו השורשית, הציונות הפועלית, הקיבוץ. זו היתה הכרתו ללא נידנוד של ספק.

באמונתו הזאת, בקנאתו לערכים, לא היה קצף ועוקץ ופגיעה באחרים. זו היתה אמונה תמה בעתיד תנועתו, בהישג האנושי שיבוא בדרכי נועם ובקרבת לבבות. אכן היה, הלך גם הוא – מעגל החיים יסוב בלעדיו, בנופה של יגור יחסר אדם מצויין. רבים יזכרוהו; בכל חג, בכל שעת חדווה ייזָכרו שאין עימנו האדם הטוב ברדיצ'בסקי. בכל התרוננות תעלה דמותו של האיש הנלהב לְשיר של חג, היוקד בשמחה של חג.

צבי שֶאר

[בחוברת ליום השלושים]

קשה לכתוב על אבא במושגי העבר. אפשר לספר עליו רבות… ברצוני לנסות ולהבהיר, ולו במקצת, את יחודו בעינינו, בני המשפחה.

עד שנותיו האחרונות הרגיש עצמו צעיר. היה עליז ומלא שמחת חיים, ונראה שאין לגיל שליטה עליו.

בעינינו, בני המשפחה, היה אבא דוגמה להגינות, מצניע לכת וישר, נאמן ומסור, ואלה היו לכל אורך חייו נר לרגליו. אופטימיסט היה מטבעו בכל הנוגע לזולת. היה נוהג לראות באנשים את הטוב שבהם. אולם קרה גם שנחל אכזבה, בגין גישתו שהיתה בתום-לב. פעמים רבות היה מוכן לוותר לזולתו, בכדי להגיע להבנה. אך באשר לעקרונות מקודשים לו, ובעיקר במסגרת פעילותו התנועתית, לא נטה לפשרות והמשיך להילחם על עקרונותיו, גם אם אלה כבר לא דיברו אל לב הציבור.

מימי ילדותי המוקדמים לא נותרו לי זיכרונות רבים, כי מאז אזכרהו היו עיתותיו נתונות לעיסוקיו השונים – בחינוך בביה"ס ובשליחותו במפלגה, בקיבוץ, בארץ ומחוצה לה. בשהותו בבית היו לי הימים ימי חג, שמחה וחדוות חיים. אז שפעו סיפוריו וזרמו, מהולים בהומור ובדיחות הדעת, וריתקו את כולנו. חלק לא מבוטל מסיפוריו נסבו על ימי נעוריו, בהיותו חבר תנועת "דרור" – שאליה היה כה קשור ושמר על קשר עם חבריה עד ימיו האחרונים – וכן על תנועת "החלוץ" בה פעל לאחר מכן.

אחת התכונות שאיפיינו את אבא היתה יכולתו ליצור קשר מהיר ואמיץ עם אנשים שונים, צעירים כמבוגרים. היה איש שיחה ער ומעניין וקל לגישה. ידע לדובב את אנשי שיחו, ולאחר היכרות ראשונה הרגישו עצמם כמכרים וותיקים. חוג ידידיו וחבריו היה רחב מאוד – מאז נעוריו בתנועת "דרור", בימי פעולתו בתנועה בפולין ובצ'כוסלובקיה, בשליחותו במחנות בגרמניה ובפעולתו הענפה בארץ. במשך כל השנים המשיך להתעניין בידידיו ולשמור על קשר עימם. עקב פעילותו הענפה הכירוהו אנשים רבים, שלא תמיד יכול היה לזוכרם. קרה ולאחר פגישה עם אדם, פרח שמו מזיכרונו. הוא היה פותר את הבעיה בצורה האופיינית לו, ובלבד שלא לפגוע באדם.

– – –

אבא נודע באהבתו לרעיון החסידוּת, ובעזרת הגיטרה, עליה פרט, ידע להביע רגשותיו בזמר חסידי. כידוע, אבא לא היה איש מאמין, אולם שמחת החיים של החסידים ואמונתם באדם וביושרו הם אשר כבשו את ליבו. בדבקות ובכישרון ידע לרכז סביבו מאזינים ולרתקם בסיפורי מעשיות, בדיחות והלצות.

אהבתו ומסירותו למשפחה היתה רבה. הקדיש הרבה מזמנו לנכדות, אליהן היה קשור בכל נימי נפשו. עָקַב בעניין ובהתלהבות אחר התפתחותן וחינוכן, ועל כך הן גמלו לו באהבה ובאימון.

במות אמא ז"ל נפגע אבא קשה. הוא כיבד והעריץ את אמא מאוד, על ידיעותיה המגוונות והרבות ועל כושר הלמידה שלה. אבא החשיב מאוד את תבונתה ונוהג היה להיוועץ בה בבעיות בהן נתקל. ואכן, קשה היתה עליו ההסתגלות למצב שנוצר, ותקופה לא ארוכה לאחר מותה, חלה… סבלו היה רב על כי איננו מסוגל להמשיך בחייו הפעילים והתוססים כמקודם – להיפגש עם חברים וידידים משכבר הימים, לשמור על קשר עימהם ולקחת חלק פעיל בשמחות ובאירועים בביתו, ביגור.

מכאן ואילך הירבה לקרוא ספרים ועיתונים. התעניין בכל הנעשה במשק וכתב גם רשימות ביומן, וע"י זה שמר על הקשר עם הציבור, שהיה מעורה בו מאוד. חרף מחלתו ניסה אבא למצות, במידת האפשר, את החיים עד תומם, כי אבא אהב את החיים, אך הם, באכזריותם, הפנו לו עורף.

דרורה.

לסבא היה תמיד חיוך עליז, או איזו הלצה טובה. אהבתי את הבדיחות שלו, ובעצם הן קיימות גם עכשיו בזיכרוני. בדירתו הישנה היה ארון מלא צעצועים ומשחקים. כשהיינו באות לשם בשבת בבוקר היה החדר הופך לגן-עדן ממש. על הרצפה היו פזורים משחקים, וכל הרוצה מתיישבת ומשחקת. גם סבא שיחק והשתעשע איתנו.

הגיטרה, ששכנה במקום מוצנע כלשהו, היוותה תמיד מקור לשאלות, שאחריהן באו סיפורים ארוכים ויפים על הימים שעברו. סבא היה מספר על נגינתו בגיטרה בהתאספות סביב מדורה, סביב שולחנות או בכל הזדמנות אחרת. כמובן שבהזדמנויות כאלו שרו הרבה, ואז מילאה הגיטרה את חלקה כיאות. כזכר לאותם ימים ניגן לנו סבא לפעמים שירים ישנים ויפים, או אי-אלו קטעים אחרים. אך השמחה הגיעה לשיאה כשלקחה אחת מאיתנו את הגיטרה. ניסיתי לנגן שירים כלשהם, לפעמים ללא הצלחה יתרה, אך כשהצלחתי למצוא את הצלילים ולנגן את השיר בשלמותו, היתה הרגשת סיפוק ממלאת אותי.

כשעבר סבר לדירתו החדשה ביקרנו אותו לעתים תכופות. בקיץ היה יושב על המרפסת, ותמיד כשעברנו על השביל יכולנו לראותו ולומר לו שלום.

כשסבא חלה היה זה סמוך ליום הולדתי. לאחר שנתיים הבריא, אך לזמן קצר. קצר מדי. עברה שנה טובה, מלווה שוב בצחוקו ובהלצותיו הטובות של סבא, אך לאחריה נאלצנו להיפרד מהצחוק ומההומור התמידי.

קשה היתה הפרידה, קשה מאוד, אך דמותו של סבא עדיין נותרה בזיכרון, ותישאר תמיד.

טל.

אם המדובר הוא בחשבון נפש – עלינו להיות גלויי לב, ישרים עם עצמנו, ללא טשטוש עובדות וללא אשליות.

רצינו לראות את הקיבוץ לא בלבד כאמצעי לבניין המשק, למילוי משימות התיישבותיות, ציוניות, סוציאליסטיות, אלא כדרך חיים וכמסגרת לחינוך האדם בקיבוץ, להאמין בעדיפותו על פני צורות חיים אחרות וביכולתו לפתור את בעיות הכלל והפרט בשטחי חיינו הרבים והמגוונים. חיפשנו אחרי מערכת כלֵי ביצוע שיענו על משימה זו.

אמנם בשטחים שונים נתקלנו בקשיים רבים, באחדים אף נחלנו אכזבות, אולם כשם שידענו כי בעיית התלות ההדדית בין הפרט והכלל אינה ניתנת לפתרון קל ומהיר אף במשך עשרות שנות חיים בקיבוץ, כן ידענו כי אסור בנקל ומהר להתאכזב, להתייאש ולהתעייף מלחפש אחרי שכלול מערכת כלים זו, תוך נאמנות לעקרון של דאגת הכלל לצורכי הפרט במסגרת הקיבוץ.

עלינו לקבוע כעובדה, כי גוברת והולכת בין חברי הקיבוץ המגמה להשתחרר מה"תלות" של הכלל ולהעביר שטחים רבים וחשובים בחיים לטיפול הפרט בלבד…

יתכן כי דברים שונים מסתדרים בנתונים מסויימים ובטווח קצר ביתר קלות, יותר "חָלָק" ואף לשביעות רצונו של הפרט, אולם מאידך הולכת ונחלשת האמונה ביתרונם של חיי קיבוץ, בעדיפותו וביכולתו של הכלל הקיבוצי בפתרון בעיות החיים.

– – –

קליטת הבנים

קליטת הבנים, או במובן היותר רחב שילוב הדורות – היא כמובן בעייה רצינית מאוד וגורלית לגבינו, ואין לפתור אותה על-ידי דאגות, חששות והטפת מוסר. לא אחת הוכח שאין הדור של האבות מבין לעמקי הנפש של הדור הצעיר. היה זמן שהיינו מתאוננים כי הדור הגדל בארץ חסר רכות, סנטימנטליות…

היה זמן שהיינו גורסים כי אין לנוער שלנו קשר והתעניינות לעם בגולה, אולם נוכחנו לדעת כי לא כן הדבר……

והרי זאת עלינו להבין: הנוער בכל העולם חי לא בעידן הטכנולוגי בלבד, הנותן את אותותיו בחייו, אלא בתקופה של תהפוכות ואימת החיים. העולם עדיין לא השתחרר מהאיום של הפצצה האטומית והמימן, מפחד המלחמות הקיימות והמתהוות, לא כל שכן בן שלנו העומד עם ראשית צעדיו בחיים בפני הרבה אי-ודאות.

אין כל זה יכול וצריך להאפיל על האמיתות הגדולות בחיים של האדם ואת האמת הגדולה בחיינו אנו. אולם יש לדעת, כי במציאות זו הקיימת אין לדון בקנה-מידה רגיל את הדעות, המחשבות והתגובות של דור ההמשך. עלינו לחפש את הדרכים לשילוב הדורות, תוך קשב מתמיד לרחשי הלב של הבן והבת, תוך מאמצים שונים ובלתי פוסקים לדו-שיח, לקירוב לבבות, כי בנפשנו הדבר.

א. ברדיצ'בסקי

בחוברת לזכרו

השעה שעת חירום

ולכן דרוש תיאום

בין הכפר ובין העיר

בין גזבר לבין מזכיר.

בין השמאל לבין ימין

בין הפלחה ללגין

בין ועדת המינויים

ורצונם של בוחרים.

בין הפְּנים ובין החוץ

בין אופנה לבין קיבוץ.

ולכן המרפאה

למחסן תושיט עזרה

בהווה ובעתיד

שישים אחוז שָם להוריד;

איך אפשר ממשולש

לסדר כובע ממש?

איך אפשר מסתם לָגִינָה

לסדר אף פֶּלֶרינה;

איך מפלסטר ומספריים

להכין זוג מכנסיים.

איך אפשר רק בתחבושת

לסדר כל התלבושת

לבחורות ולבחורים

ולקיים צו קימוצים.

אך אם יקרה חלילה הלם

לא יעצרו גם חכמי חלם…

העזרה הראשונה

מציגה את האופנה –

יש בה צנע, יש בה חן

גם לבת וגם לבן.

נכתב ע"י ברדיצ'בסקי

כנראה לקראת פורים