משה גיציס

06/05/1906 - 24/04/1971

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"א אייר התרס"ו

תאריך פטירה: כ"ט ניסן התשל"א

ארץ לידה: רומניה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: פנינה גיציס

משה גיציס

בעצם ימי מלחמת העולם השנייה הגיע משה ליגור, וחי בתוכנו כשנות דור. ואם כי ידוע היה, שמצב בריאותו התערער בשנים האחרונות – בא מותו הפתאומי כהלם קשה למשפחתו, ולכל מי שהכירו. בן 65 היה במותו.

משה נולד בפלשט אשר בבסרביה להוריו שרה ודב גיציס. היו אלה אנשים נאורים שנתנו לבן נוסף על החינוך היהודי המסורתי – גם השכלה כללית.
ב"ספר יגור" מספר משה על לבטיו ומעשיו של צעיר יהודי בגולה באותן שנים: "…בשנת 1921 התארגנו ראשוני חלוצי רומניה, כולם בני עיירתי. הם שכרו אדמה חקלאית, הקימו אוהלים ועבדו שנה למען התכונן לעלייה. אנו הצעירים היינו מבקרים אצלם וגם עוזרים להם. בערבים היו אוספים אותנו, מספרים על ציונות, על עלייה ועל חיי החלוצים בארץ. בשנת 1924 יצאנו להכשרה, אני ועוד כמה חברים. עזבתי את הבית תוך התנגדות כל המשפחה. הגענו לקישינייב, רחוב בינדרסקי 14, מקום ידוע בתנאים הקשים, שהיה מבחן לכל חלוץ. עמדתי במבחן של חורף קשה, ובקיץ עברתי לחווה חקלאית של החלוץ – "מסדה" – שם הייתי קשור עם ההכשרה 6 שנים בגלל הפסקת העלייה בגזירת פספילדי. בשנת 1931 עליתי ארצה".
בארץ עבד משה בכל מיני עבודות – בסלילת כבישים, בעגלונות במושבה ועוד. הוא היה מראשוני חולון, שם הוא עבד כבנאי. הוא היה מעורה בחיי התנועה בחולון והיה פעיל במפלגה ובמוסדותיה.
ביגור, אליה הגיע עם פנינה חברתו בחיים בתחילת שנות הארבעים – עבד משה כרועה צאן, איש בניין ובמקומות עבודה אחרים. אולם גולת הכותרת היה בשבילו מכון הקיטור – אותו הוא טיפח בנאמנות ובמסירות יוצאים מהכלל. ואכן, הודות לו בעיקר, היה המכון מסודר ביותר. הוא היה איש עבודה, ולא שעה לאזהרות הרופאים. את העבודה מוכרחים לעשות – היה אומר – וללא דחיות.
משה היה איש משפחה מסור ללא גבול לרעייתו, לבנותיו ולמשפחותיהן. כל דאגתו הייתה נתונה להם עד אשר נדם לבו לעד. במה ננחם אותם?

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • הצטרפתי ליגור

    גדלתי בעיירה בה לא היה שום בית-ספר עד 1924, חוץ מ"חדר" של דרדקים, שם החינוך היה, כנהוג, אך ורק מסורת. היה כמובן בית-ספר עממי רוסי ממשלתי, אבל ההורים לא הסכימו לשלוח את ילדיהם מפאת חילול שבת (לכתוב בשבת, או לשבת עם ראש גלוי). אני אחד מאלה שהורי שלחוני ללמוד בבית-ספר זה.

    על ציונות לא ידעו כלום, פרט לאלה שלמדו באודסה, בקיוב ובפטרוגרד. מסופקני אם רבים מהעיירה ידעו על הרצל. ה"חדר" היה כל הרוחניות של העיירה.

    אבא רצה להוסיף לי השכלה כללית ושכר לי מורה פרטי ללימוד רוסית, בכדי שאוכל להשתוות עם דוברי רוסית ברחוב. זו היתה כעין גנדרנות ולא יותר מזה.

    פרצה מלחמת העולם הראשונה, שנגמרה במהפכה הרוסית, ואני עדיין בן 12. אני זוכר רק את ההפגנות של אחד במאי וקריאת הסיסמאות "תחי רוסיה החופשית", ובאותם הימים היו גם התנגשויות בין ציונים ואנטי-ציונים ולא הבנתי עדיין כלום.

    בינתיים הזמן עשה את שלו, תכפו שינויי משטרים, רומניה כבשה את בֶּסָרַבְּיָה, ומיד עם כיבושה אסרה על לימוד שפה אחרת חוץ מרומנית. אסור היה לדבר רוסית, ומי שעבר על האיסור הזה נחשד בקומוניזם. רוב הנוער נשאר בלי השכלה, כי קשה היה להתחיל הכל מחדש.

    באותו הזמן חזרו מרוסיה באמצע הלימודים כל הסטודנטים בני עיירתי, כי לא רצו להישאר במשטר הקומוניסטי. הם היו ספוגי ציונות ונעשו מורים פרטיים. סטודנטים אלה ידעו ברובם עברית, ואם כי אסור היה ללמוד שפות אחרות, הם פתחו בכל זאת בית-ספר עברי במסווה של "חדר", והתחילה לנשוב רוח חדשה בעיירתנו. התארגנו בחוגים ולמדנו מפי המורים גם ציונות, ואז שמעתי בפעם הראשונה על כל גדולי הציונות, מהרצל ועד גורדון. בעיקר היינו מושפעים מקורות תל-חי ומותו של יוסף טרומפלדור. בכלל, התחלנו להרגיש שיש מקום אחר בשבילנו, ולמרות היותנו צעירים ביותר חשבנו כבר את עצמנו כחלק מחלוצי העם.

    המשטר הרומני היה תקיף ואכזרי מאוד. השלטונות תפסו את ה"חדר" שלנו ואסרו כמה מורים, אבל אז היו כבר כמה מחנכים מבוגרים. הם פתחו מועדון, "התחיה", ושם היינו לומדים ומתחנכים לפעולות ציוניות.

    בשנת 1921 התארגנו ראשוני חלוצי רומניה – 13 במספר, כולם בני עיירתי. הם שכרו אדמה חקלאית, הקימו אוהלים ועבדו שנה כדי להתכונן לעלייה. אנו, הצעירים, היינו מבקרים אצלם וגם עוזרים להם. בערבים היו אוספים אותנו, מספרים על ציונות, על עלייה ועל חיי החלוצים בארץ. אחרי שהחלוצים הראשונים עלו ארצה נשארנו הצעירים בתקווה שגם אנו נגשים וניפגש בארץ. כך התחלנו לפעול ביתר מרץ ולמשוך אלינו את הנוער מהעיירה.

    בשנת 1924 יצאנו להכשרה, אני ועוד כמה חברים. עזבתי את הבית תוך התנגדות כל המשפחה (גם איימו עלי שאם אתחרט וארצה לחזור לא יתנו לי דריסת-רגל בבית). הגענו לקישינוב, רחוב בינדרסקי 14, מקום שהיה ידוע בתנאיו הקשים, שהיה מבחן לכל חלוץ. עמדתי במבחן של חורף קשה, ובקיץ עברתי לחווה חקלאית של "החלוץ" – "מסדה", שם הייתי שש וחצי שנים, מתוך זה שנתיים בצבא הרומני…

    לאחר גמר השירות בצבא הייתי פעיל ב"גורדוניה" בעיירתי, ובשנת 1931 עליתי ארצה.

    בארץ עמדתי להצטרף לקבוצת ל"ג בכפר-סבא, שרוב חבריה היו איתי בהכשרה זמן רב, אבל אז היה נטוש ויכוח בתוך הקבוצה על איחודה עם "חפצי-בה" והרבה התנגדו ועזבו, ביניהם טובי חברי, ונשארתי בעיר גם אני.

    עם פרוץ מלחמת העולם השניה – ואני חבר ב"הגנה" – יצא כרוז מהמוסדות העליונים – "מי לנשק ומי למשק", ואני כבר בעל משפחה. החלטתי להצטרף לקיבוץ. באנו ליגור ואנו ממשיכים בה.

    משה גיציס

    ספר יגור, עמ' 382