יוסף אגם
יוסף נולד בשנת 1912 בערב פסח, בעיירה אורחן שבפולין, להוריו צבי וחנה. בילדותו למד ב"חדר". בגיל צעיר יצא לעבודה ועזר בפרנסת המשפחה. בהיותו כבן 14 נשלח ללמוד בישיבה, אלא שבגלל מחסור בכסף הוא נאלץ להפסיק ולצאת לעבוד בעבודות מזדמנות. כך הסתובב במשך כשנתיים, אסף נערים והביאם לישיבה. את מקצועו כצבע למד כשוליה בעיר זאמוש. באותן שנים הוא הצטרף לתנועת ה"חלוץ" ולקיבוץ ההכשרה שבוורשה, שם היה משנת 1934 ועד 1939. כאן גם פגש את אשתו לעתיד (בלה לבית לוביץ) ושם נשא אותה לאשה.
בשנת 1939, ממש ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, עזב את וורשה בדרכו ארצה. מסלול נסיעתו עבר בעיר הנמל קונסטנצה שברומניה, משם הוא הפליג לארץ-ישראל. בהגיעו לחופי הארץ, נתפש על ידי הבריטים ונכלא מאחורי גדרות התיל של חוף בן שמן. לאחר שחרורו ממחנה המעצר יצא לחפש את בלה אשתו. מפי אחד הנציגים של יגור, שבאו לקבל את פני העולים החדשים המשוחררים ממחנה המעצר, נודע לו שבלה היא חברת יגור וכך הוא הגיע לקיבוץ. ביגור נולדו ארבעת ילדיו: יואב, חנה, רבקה וצביה.
בימים הראשונים ביגור עבד יוסף במחצבה. את העבודה הזו תאר לילדיו ונכדיו בטיולים למחצבה, כעבודה קשה. "עבדנו", הוא סיפר "מצאת החמה עד הלילה ועד צאת הנשמה". לאחר מכן היה צבעי, אופה ועובד מכבסה. רצף שנות עבודתו במכבסה נקטע, כשהלך להיות אקונום ואחר כך חזר למכבסה. באחד הימים הוא נפל ושבר את ירכו. בתחילה עוד נאבק על עצמאותו האישית. לאחר שהחלים מהפציעה החל לעבוד בתיקוני צעצועי ילדים וצביעתם, אבל המצב הלך והדרדר עד לאותו יום, יום כיפור בבית הכנסת, שבו עבר אירוע מוחי ואיבד את יכולתו ללכת. למרות מגבלותיו, יוסף נאבק על רצונו לעשות הכל לבדו גם בשעותיו הקשות. לפני שבע עשרה שנים הוא עבר ל"בית אחוה". במשך כל אותן שנים היה מרותק לכסא הגלגלים. "אף על פי כן הוא עשה הכל שלא להטריד ולא הכביד על אף אחד", מספרת ציפי, מנהלת "בית אחוה".
אומרים ילדיו: הוא היה איש אציל נפש, צנוע, אף פעם לא התלונן. שקט, לא צועק, עם מבט חם בעיניים. טוב היה לבוא לבקר אותו.
יוסף היה איש מאמין. שנים רבות חי בתוכנו כאדם דתי. הוא התמודד עם רצונו לשמור על אורח חייו כיהודי מאמין לבין היותו חבר בקיבוץ המנהל אורח חיים חילוני. זה לא היה קל, אבל יוסף לא ויתר. אפשר היה לפגוש אותו במשך שנים צועד בכל שבת בבוקר לקיים את מצוות התפילה.
במלאות לו תשעים שנה, ביקשו ילדיו לחוג את יום הולדתו. תחילה התנגד אבל אחרי שיחות אחדות התרצה וכל המשפחה התכנסה ב"בית אחוה", ויוסף הנרגש אמר לאחר שהכל תם: "אף פעם לא חגגו לי יום הולדת בחיי", זו הייתה דרכו הצנועה להביע את התרגשותו ותודתו לבני משפחתו על העבודה והרצון שהשקיעו לכבודו.
יוסף נפטר בשיבה טובה בגיל תשעים ושלוש. אמרו עליו שמת ממש כמו שרצה לחיות, בלי להטריד איש שלא לצורך.