צילה גולדשטין

16/11/1898 - 24/02/1973

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' כסלו התרנ"ט

תאריך פטירה: כ"ב אדר א' התשל"ג

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ

עבודה: סנדלריה, ספריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

צילה גולדשטין

חברתנו צילה גולדשטין ז"ל נולדה בפולין – גליציה בשנת 1898. גדלה והתחנכה בברלין, בירת גרמניה אז, שהיוותה גם מרכז יהודי חשוב אחרי מלחמת העולם הראשונה. בראשית שנות העשרים חלה התעוררות לאומית בחוגי הנוער היהודי בגרמניה, נוסד "החלוץ" וצילה, שהייתה כבר פעילה בקהילה היהודית בברלין, הצטרפה לתנועה זו והייתה בין מדריכיה. עם כניסתה ל"החלוץ" קיבלה וקיימה את עול מצוות התנועה והגשימה את תורת החלוציות בגופה, בנפשה ובכל מאודה. צילה יצאה להכשרה ועבדה עבודה חקלאית אצל איכר גרמני.
בסוף 1924 עלתה ארצה והצטרפה לקיבוץ. צילה נשלחה לפלוגת הקיבוץ בירושלים, שהייתה אז בשלבי התארגנות. הפלוגה עבדה בעבודות כיבוש, חציבה ובסבלות, וצילה נשאה בעול והשתתפה בעבודות השונות.
בהתחסל הפלוגה עברה עם קבוצת חברים ליגור. כאן היא עבדה בעבודות שונות ובסנדלרות עד שחלתה. נראה שהעבודה הקשה, שהייתה למעלה מכוחה, ותנאי החיים הקשים, ערערו את בריאותה. זמן ממושך שהתה בצפת ובירושלים וכשהחלימה במקצת חזרה הביתה והתחילה לעבוד בסריגת סוודרים. בעבודה זו השקיעה הרבה מרץ ומאמצים מרובים.
לעבודה בספריה נכנסה בסוף שנת 1949. כדרכה, התמסרה צילה לעבודה זו בכל נפשה, שקדה על הרחבתה של הספריה ושכלולה, ותוך עבודה יום-יומית שוטפת לא הזניחה כל אפשרות של השתלמות והתקדמות בעבודה. את קורס הספרנים היא סיימה בהצטיינות. צילה דאגה להתקין מערכת קטלוגים המקובלים בספריות הגדולות, לשימושם ונוחותם של החברים. צילה השתדלה לקרב את הציבור לקריאת ספרים טובים, ומדי פעם פרסמה רשימות הערכה על ספרים שונים, שהמליצה על קריאתם. בידיעותיה הרבות, פרי נסיונה בעבודת הספרנות, התחלקה עם צוות העובדים בספריה והדריכה אותם בנאמנות רבה.
בימים האחרונים, ממיטת חוליה, עוד ליוותה צילה בעניין את הנעשה בספריה, הרבתה לשאול ולהגיב במעורבות אישית עמוקה על מפעל זה, שהיה כה קרוב לליבה.
חברי יגור יזכרו לטובה את עזרתה ושירותיה הטובים, בהזדקקם לספריה לצרכי לימוד ועיון. מסירותה הרבה, שקידתה ויחסה החברי מהווים מופת לכולנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • הסנדלרית הראשונה

    (מתוך הספר "יגור לרגלי כרמל" מאת יגאל טפר)

    בשנים הראשונות חברי יגור נעלו כמעט ורק מנעלים שהביאו עמם ולסנדלריה, שבה תיקנו אותם פעם אחר פעם, היה תפקיד חשוב. למזלם, בשנים 1922-1924 היתה בשכנות להם סנדלריה טובה ב"קבוצת הצבי".

    איני יודע על ידי מי ומתי בדיוק הוקמה הסנדלריה ב"משק יעזור" ומי עבד בה בשנים הראשונות. אולם ישנה עדות כי הרכוש של אותה קבוצה (קבוצת הצבי?) נמסר ל"משק יעזור" להסדרת חובותיה.

    לפי תמונה ישנה, ולפי דברים שנכתבו לזכרה של צילה, אפשר לומר שהסנדלריה הראשונה היתה בצריף ומכונת התפירה הראשונה היתה מתוצרת זינגר והופעלה בכוח תנועות הרגליים.

    עם עלייתה לארץ הצטרפה צילה ל"קיבוץ עין חרוד" ומטעמו נשלחה ל"פלוגת ירושלים". שם למדה סנדלרות במשך שנתיים. לאחר ששני חברי הפלוגה שעבדו בסנדלרות עזבו, נותרה לבדה.

    בעדותה סיפרה: "רב המחסור בחיינו. כל תיקון של נעל לאיש עמל, כל זוג של "נעלי שבת" הם מעשה בראשית. הקלה זו על החברים גורמת לנו קורת רוח ומעלה בעינינו את ערך המקצוע".

    "פלוגת ירושלים" של "קיבוץ עין חרוד" בטלה בשנת 1928 וכמה מחבריה – וביניהם יהושע ובריינה גלוברמן, דב קטוביץ, יעקב אבני, שרה ומאיר דרורי וצילה) – עברו ל"משק יעזור". צילה הגיעה עד תל אביב, ורק לאחר שתרשיש, מזכיר "הקיבוץ המאוחד" באותה שנה, דרש מיגור לשלוח אל "הסנדלרית" דמי נסיעה, הגיעה צילה ליגור והיתה, החל משנת 1928, ה"סנדלרית" המקצועית במקום.

    כעבור זמן חלתה צילה ולא יכלה להמשיך בעבודתה בסנדלריה המקומית. היא למדה ספרנות בהצטיינות והיתה הספרנית המקצועית הראשונה ביגור. בשנים ההן היה לספריה מעמד חשוב וצילה היא זו שקטלגה את הספריה של יגור ששכנה אז בבית אברך.

    (מתוך יומן יגור, 25.11.2005)

  • תערוכת אמני יגור

    לפני מספר שנים הציג חברנו משה רייפר באולם הקטן של חדה"א את עבודותיו בגזרות ולבושתנו יש להגיד שהקהל בא, נדהם שיש גם "מין אמנות כזו", שיבח את "הטכניקה" והסתלק מבלי לקחת אתו התרשמות מיוחדת.

    הפעם, בתערוכה המשותפת של אמני יגור בבית בת-שבע, אפשר לראות את החברים להצטופף בעניין רב סביב המוצגים העדינים בשחור-לבן ובצבעים נאים ומהנים. האנשים תוהים על כושר הביטוי שבדברים ומזדעזעים לפעמים מחריפות ההבעה. הפעם גם הבינו שלא "הטכניקה" העיקר, היא רק האמצעי לביצוע (ומובן שתהיה משוכללת) וכי המוצגים מצטיינים בדמיון רב והמסתכל בהם נהנה מהם.

    לרגל התערוכה דפדפתי בספר הקטן "מגזרות" מאת יוסף ויזניצר. אף שם יצירות עדינות ויפות, אך בכל זאת יש לשאול: במה נופלות עבודותיו של משה רייפר מההן? והנה ויזניצר זכה וחבריו הוציאו כשישים דוגמאות מאוספו.

    בהזדמנות זאת כדאי אולי להזכיר שהאמנות הדקורטיבית היתה מפותחת אצל היהודים במזרח אירופה על אף האיסור הקדום "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". אמנם במשך הזמן הדגישו את הפסוק הבא: "לא תשתחווה להם ולא תעבדם" רשמית והתירו את האמנות היוצרת.

    התערוכה מלווה ארבעה מוצגים של יעקב שטיינר: דג מקורי מאוד עשוי טרקוטה, ציפור בברונקסה הידועה לנו כפרס במירוץ הכרמל ושתי עבודות נחושת – "המלחמה" גולגולת פעורת פה, שזועק את כאבו והאשמתו, ודמות אישה.

    ערי כרגיל מפתיע שוב בסגנון חדש, בעיקר בעבודות גואש.

    לא לי לבקר את התערוכה אבל יש רצון להודות לחברים על שהם גרמו לנו הנאה אסטטית. הם הופכים חול ליום טוב ומוכיחים שיש גם בחיינו נשמה יתרה.

  • כיצד למדתי סנדלרות

    זה היה בפלוגת ירושלים של קיבוץ עין-חרוד, ששכנה ליד מחצבת עמוס, מחוץ לעיר. החברים עבדו בעבודות אבן – בפיצוץ, בסיתות, בעבודות בניין וכביש. החברות ברובן לא ידעו כל מקצוע ועבדו בשירות ובמשק הבית של הקבוצה. העבודה במטבח לא סיפקה. חוסר המים והמצוקה הכלכלית הכבידו מאוד על קליטת החברה. בערבים היו החברים חוזרים מעבודתם עייפים – אבל שמחים, ובלבם הרגשת סיפוק, ואנו, החברות, היינו מתאספות קודרות ומיואשות בחדרנו הקטן, המבהיק מלובן, ומשיחות את לבנו בחשכת הלילה. היינו מייסרות את עצמנו שלא הצלחנו לחדור למקצועות. היה רצון למרוד במקובל, לפרוץ את חומת משק הבית, אבל איך לעשות זאת – לא ידענו. הימים זרמו במסלולם הרגיל, ואנו לא ידענו מנוחה.

    במשך הזמן התגברנו על קשיים רבים, וביניהם גם על החדירה למקצועות. החברות בפלוגתנו למדו מקצועות בניין: צבעות וריצוף, והתמחו בהם. ואני למדתי סנדלרות. בחרתי במקצוע זה כי בתקופה ההיא חסרו בקיבוץ בעלי מלאכה, ובייחוד סנדלרים. המניע העיקרי היה כי אפשר ללמוד מקצוע זה על בוריו במשך שנתיים ואין הוא דורש התאמצות גופנית מיוחדת.

    קשים היו הימים הראשונים. היה עלי להבליג על לעג ועלבונות: הפטיש לא אבה לתקוע את המסמר, ולא תמיד הספיקה הסבלנות ל"מורים" להדריך את תלמידתם; לא פעם היו נותנים לי לעבוד כרצוני ורק אחר-כך, בגמר עבודתי, עמדו ומנו לנגד עיניי את כל השגיאות ששגיתי. החברים לא האמינו כי אתמיד בעבודתי, ראו בה אך קפריזה חולפת – ושלחוני מזמן לזמן לעבודות בית שונות, להחליף את מישהו. אבל אני התעקשתי וחזרתי כל פעם לעבודתי בסנדלריה.

    לא עבר זמן רב ושני החברים-המומחים בסנדלריה עזבו אותנו בזה אחר זה. נשארתי לבדי בסנדלריה, דלת ידיעות וחסרת ניסיון במקצוע והנעל עדיין רוקדת על ברכיי… עתה הוטל עלי תפקיד נוסף: לעסוק גם בקניית העורות. לא פעם באתי במבוכה: האספק נעליים לחברים בתקציב כה מצומצם, בתנאי ירושלים הסלעית?

    חלפו שנים ורכשתי לי ניסיון במקצוע. עתה שוב אין אני יחידה. עתה יודעת אני כי עבודה זו יכולה אף היא לתת הרגשת סיפוק לחברה בקיבוץ.

    רב המחסור בחיינו; כל תיקון של נעל לאיש עמל, כל זוג של "נעלי שבת", הם אצלנו בבחינת מעשי בראשית. והקלה זו, שיש בידינו להקל על החברים, גורמת לנו קורת רוח ומעלה בעינינו את ערכו של המקצוע, הנחשב אצל היהודים כפחות-ערך.

    (מתוך הספר "חברות בקיבוץ", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד)