אהבתי את חמותי שרה, כי אשה צדקת היתה. ממשפחת המייסדים, מאלה אשר הדליקו אבוקות, ראשונים בחשכת הגלות והדווי. מאלה אשר נטלו את צרורם והעפילו ל"ארץ חמדת אבות", ועלו לירושלים לא כדי ליפול ולנשק "אדמת הקודש" אלא להקים ביתם, לחצוב אבן מההר, לסלול כבישים ולחפור בארות מים חיים.
אהבתי את חמותי שרה, כי פעמה בנפשה רוח חלוצית קדומה וסערת-העתים לא שַׁחקה בה את ניצוצות התקומה, אהבת המולדת והאמונה הגדולה בהתגשמות חזון הציונות.
שרה היתה מראשוני מדליקי הלוקסים באוהלים אשר נטו באדמות יגור למרגלות הכרמל. מאלה אשר נעצו את שיני המחרשה באדמות הביצה, נטעו את הגפן, הברוש, עץ התפוח והאגס, ואשר עמדו על המשמר מול אויב וצר. עם חבורת נפילים זו רקמה את חייה עד מותה, וסיפור חייהם היו לאגדה.
אשה קטנת-קומה היתה, פניה עגולים ובלחייה פורח סומק של זיקנה טובה, וקמטים שחרשו בהם שמונים שנות מצוקת ילדות; עבודת כפיים; נשיאת דליי התערובת והירק בלול; שחיקת קרני השמש היוקדות; רוחות הבוקר הצוננות; "צער גידול בנים"; ימי מצור ומלחמות; ימי רעב ומחלות.
עיניה תכולות ומצחקקות ובהן עוד ניכר יפי נעורים, על שפתותיה הדקות שפוך חיוך תמיד ומפיה מתגלגלות רק מילות אהבה, שמחה, סליחה, רעות ותקווה, כי ליבה לא ידע שנאה.
חייה בחיק קיבוצה היו איפופיאה יפה, משוכים במכחול ורוד המלטף בחמדה תמונת נוף מרגלות הכרמל, בו צצים בתים הטבולים בירק, מעוטרים בפרחי נוי, עצים ושיחים. אימהות דוחפות עגלות ילדים על שבילי אספלט פתלתלים; נדנדות נעות הלוך ושוב כמטוטלת השעון, בקצב איטי ונינוח; ממטרות סובבות ומשקות דשאים; וָאדי פראי בותר את נופו של הקיבוץ, ובו עוד מתגלגלות אבני סלע מימים של מטר זועף.
היא היתה מהלכת בשבילי המשק ונושמת מלוא ריאותיה אווירו הצח המהול בבושם פריחת היסמין והאגס, מלטפת כל ראש פעוט הנקרה בדרכה ושואלת לשמו, ומגלגלת שיחה עם כל נערה ונער ומטיפה לאהבת האדם, החי והצומח, האדמה והקיבוץ. מנידה בראשה לשָלום לכל אדם, ודואגת לרך הנולד ולחברה הרתוקה למיטת חולייה, וצועדת בשבילי העפר ובפיה הלל על מעשי הבריאה ומעשיו של האדם העמל, אשר היכה שושרים עמוקים באדמתו והצמיח גזע בריא ופרחים מלבלבים.
מחום ליבה כי רב טיפחה קינהּ והקרינה על כל בני משפחתה הענפה, וקשרה נפשם של גדולים וקטנים למקשה אחת של חום ואהבה, וידעה ליבו של קטן וגדול, וקשרה שיחה, בדיחה, משחק או טיול לבריכה, להר ולמשק החי.
כל אחד בעִיתו או כולם יחד, בימי מועד ושמחה, היו "עולים לרגל" לבקר את הסבתא והסבא ומתבשמים ממטעמיה, מסיפוריה ומשיחות החולין, ומטיילים עימה לפינת החי והמשק שכה אהבה, ונהנית עם הנכדה על כל אפרוח שבקע מהביצה, ציוץ ציפורי-השיר בשלל הצבעים, ממוקיונותו של הקוף, ואוספת חציר כדי להאכיל את הסוס העומד מתנמנם ליד השוקת – לועס ולועס.
בימי קיץ שטופי שמש טובלת עם נכדיה בבריכת השחיה ואינה חדלה מלהתפעל מכל ציץ שפרח ומהעלה המלבלב ומ"פינת החמד" מרגוע לעמל. בימי חג ומועד, כאשר נתאספו כל בני משפחתה מגדול ועד קטן להסב ליד שולחן ארוך, כאשר החבורה פצחה בזמר ועל ברכיהם משתעשעים עולליהם – היתה יושבת דוממת על כסאה ומזילה דמעת אושר וגאווה, ומציצה בעיניים בורקות בכל אחד מצאצאיה, אשר כל-כך ידעה את ליבו ונפשו, תוגתו ושמחתו. וזה אשר נפלה רוחו – היתה משיבה הרוח בדברי עליזות והומור, כי גרשה העצב ואהבה את החיוך והשמחה.
בטרם נאספה אל עמה, ובטרם כבה אורה, בימים אחרונים של מחלה ותחושת קיצה, ידעה להעמיד פנים של שמחה ותקווה. גם מילותיה האחרונות היו מתובלות בבדיחה, כי אהבה את החיים ואת האדם, וידעה לא להמעיט דמותה בהסתלקותה, כי נפילי דור המייסדים מתים זקופים.
שמעון גפן
בחוברת לזכרה
