חנה הלפרין פָּלֶשְׂטִינֶר
נולדה: 25.8.1905
נפטרה: 4.4.1993
חנה נולדה בגורודוק שברוסיה למשפחה אמידה, בת שלישית מתוך ארבע בנות. לאם היתה חנות בדים גדולה והאב היה סוכן של מכונות תפירה ובעל בית דפוס גדול. הבית היה מאד ציוני וארץ ישראל היתה משאת נפשם וחלום חייהם. בשנת 1915 עברה חנה ללמוד בגימנסיה עברית "זילברמן" בפרסקורוב, אותה סיימה ב-1922. התנאים הקשים אילצו את המשפחה לעזוב את רוסיה ולעבור לבסרביה, שם החלה חנה ללמוד הוראת מלאכה וסיימה ב-1925.
ב-16 באוגוסט 1925 עלתה חנה ארצה. התנאים בארץ היו קשים. הבחורות עבדו במשק בית ובחצץ. משפחתה של חנה הפצירה בה לחזור לבֶּסָרַבְּיָה, אך חנה אמרה: "באתי לחיות פה, ואם אצטרך, גם אמות פה". היא החלה לעבוד בחצץ. מיד נפוצה השמועה שחנה היא תופרת מעולה, וכך מצאה עצמה עוסקת בתפירה סלונית, ושמה הלך לפניה. שנה אחר כך, ב-1926, חנה, שהרויחה את לחמה בכבוד רב, הצליחה להעלות את כל בני משפחתה ארצה, וכך אוחדה המשפחה מחדש.
ב-1934 הכירה חנה את יצחק ושניהם בנו את ביתם במו ידיהם בכפר סבא. באותה שנה, חנה שלא מצאה את סיפוקה בתפירה לגברות מהודרות, נענתה להזמנת משרד החינוך להורות מלאכה בכפר סבא.
ב-1938 נולדה רחלה וב-1940 המשפחה הגיעה ליגור. חנה חילקה את זמנה בין המשך ההוראה בכפר סבא, שיעורי ערב מטעם ויצ"ו ברעננה ולימוד מלאכה בבית הספר ביגור ובבית הספר המחוזי. חנה היתה המורה הראשונה למלאכה ביגור ובנתה בסיס ומסורת ללימודי המלאכה במשך השנים. באותה תקופה לקחה על עצמה גם את ריכוז כל ספרי הלימוד, תיקון הספרים וכריכתם, והתחילה לארגן את מחסן התחפושות ובגדי הספורט של בית הספר. חנה, בעזרת תלמידיה, הכינה את התלבושות להצגות החוג הדרמטי של בית הספר בהדרכת חיים טהרלב. בין השנים 1950 – 1954 נקראה לסייע בהפצת ניסיונה וידיעותיה בכל אזור הצפון, כמפקחת מטעם משרד החינוך, ואחר כך המשיכה בהתמדה להורות את אומנותה בבית עד 1970, שנה בה פרשה לפנסיה.
בשנים שלאחר מכן התמקדה חנה בהוראת המלאכה למבוגרים במסגרת "בית הספר האזורי למבוגרים", שפעל ביגור בשנות ה-70, ובהמשך, עד 1983, כמורה מטעם משרד החינוך והמועצה האזורית. בתקופה זו הכשירה חנה כ-60 מדריכות להוראת המלאכה, המלמדות היום את הילדים והמבוגרים בבתי-ספר ובמועדונים באזורי פיתוח. חנה התמידה בעבודתה ותמיד השתדלה להתחדש. בימי קיץ חמים ובימים גשומים נסעה להשתלמות זו או אחרת, וגם שיצאה כבר לפנסיה לא ויתרה על השתלמויות אלו.
בשנים האחרונות התמקדה בהוראת האמייל, ואפילו שהיה לה קשה, המשיכה ללמד, וחניכותיה היו באות לחדר הצר והצפוף והמשיכו, על פי הנחיותיה, להנות מעבודת היצירה.
ב-1990, בהיותה בת 85, קיבלה חנה תעודת הוקרה מטעם משרד החינוך, המועצה האזורית זבולון וקיבוץ יגור, על תרומתה החשובה במשך למעלה מיובל שנים בהחדרת מקצוע מלאכת המחשבת בקרב ילדים, נוער ומבוגרים, וכן – על תרומתה הייחודית בהכשרת מדריכים למלאכה.
חנה זכתה לארבעה נכדים ולשני נינים, עליהם היתה גאוותה.
עם העליה המחודשת מרוסיה הגיעו בני משפחתה, ושוב התגשמה משאת נפשה.
חנה לא רצתה להטריד איש ולא רצתה ליפול למעמסה, והנה – בחטף, כמו התמלאה משאלתה, הלכה מאיתנו.
יהי זכרה ברוך.
