חמדה ויסמן
נולדה באודסה בשנת 1898, בת שניה למשפחת גולדנברג. האוירה בבית הייתה חסידית מסורתית וברוח זו חונכו ילדיה. כבר בשנותיה הראשונות "זכתה" להכיר ביהדותה עת הייתה עדה חיה לפוגרומים העקובים מדם שפגעו באודיסה והקיפו את רוסיה כולה בשנת 1905. בעקבות הפוגרומים החליטו ההורים לעלות ארצה והגיעו לחופי יפו בשנת 1907, תחילת העלייה השנייה. המשפחה השתקעה בפתח תקוה שהייתה אז מושבה בתחילת בנייתה, שם חייתה בתקופת התבגרותה, בתנאים קשים. זכתה לחוות את תקופת מלחמת העולם הראשונה ולראות בכבוש המושבה וארץ ישראל כולה ע"י האנגלים מידי התורכים. בתקופת המלחמה שרר רעב כבד בארץ ונוסף על כך פקד את הארץ הארבה אשר כילה כליל את המעט שנותר. אנשים רבים נשארו ללא כל, עד לידי חוסר אפשרות קיום. תקופה זו נחרטה בזכרונה כקשה במיוחד. עם תום המלחמה הצטרפה לקבוצת טירה והייתה מראשוני מייסדיה. שם לקתה בשיתוק ונשלחה לשם ריפוי מארץ ישראל דאז ללוינה. בוינה עשתה שלוש שנים. שם נפלה בלבה ההחלטה להקדיש חייה לחקלאות. היא נצלה את תקופת הריפוי ללמוד חקלאות, בעיקר במגמת גידול דבורים ועופות, וכן נשמה אז מאוירת המטרופולין הגדולה, ללימוד והשכלה כללית, תהליך אשר נבצר ממנה לעשותו באופן מסודר מפאת מאורעות הימים.
עם חזרתה ארצה הצטרפה לגדוד העבודה והלכה עמו לישוב עמק יזרעאל, להקמת הקיבוץ הראשון של "הקיבוץ המאוחד" – עין חרוד. בעין חרוד יסדה את ענפי הלול והמכורת המבוססים שם עד היום. בשנת 1925 נשלחו היא ובעלה לעתיד (ויסמן) מעין חרוד לעזרת יגור שהייתה אז ישוב בחיתוליו והגדיר עצמו ל"קיבוץ המאוחד". עובדה זו קבעה את עתידם ומאז נשארו ביגור, וקבעו בו את ביתם.
ביגור החלה לעבוד בלול שהיה אז בראשית דרכו, במקביל הקימה את ענף המכורת בו עבדה והייתה עד לשבוע האחרון לחייה. המכורת דרשה מהאדם את כל כולו – התמדה, מסירות ומיומנות מקצועית – כל אלה היו מנת חלקה במשך עשרות שנים, תוך עבודה קשה שהייתה כרוכה בהעדרויות ארוכות מהבית (תקופת הנדידה), ויתור על נוחות ואפילו על גידול וחינוך בניה. במקביל הקדישה חלק רב ממרצה לפעילות ציבורית מעבר ליום העבודה והייתה מעורה ויוזמת בשטחים שונים – חינוך, עבודה ועוד.
אולם עיקר חייה הוקדשו לענפה – המכורת, בו הגיעה להישגים מקצועיים ומשקיים חשובים. בגיל הפנסיה חלתה אנושות, לאחר החלמתה ניסינו להניעה מלחזור לענף, אולם בקשתנו נדחתה, והיא חזרה בהתמדה ובעקשנות לעבודה הקשה. בשנים האחרונות עת נשארה לבדה נושאת בעול, הצטמצם היקף הענף והותאם ליכולתה. למרות סיבלה ומחלתה הממושכת החזיקה בצפרניה במכורת והמכורת החזיקה אותה עד לשיבה טובה, בכבוד ובגאוה.
בעבורנו ובעבור הדור כולו תזכר חמדה כסמל התגשמות הציונות הסוציאליסטית הארץ-ישראלית ללא כחל ושרק, חוותה וחייתה בשלמות ונאמנות אישית וציבורית את התהוות המדינה היהודית בארץ ישראל מימי העלייה השנייה עד לימים אלה.