משה זמיר

04/07/1907 - 09/04/1977

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ב תמוז התרס"ז

תאריך פטירה: כ"א ניסן התשל"ז

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: גורדוניה, קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מרים זמיר

בנים ובנות: גדעון זמיר

משה זמיר

משה זמיר (זומין) נולד בלוצק, אשר בפולין בשנת 1907, להוריו מאיר ומרים ז"ל בבית אדוק וגם ציוני. עם גמר לימודיו בגימנסיה המקומית ארגן משה, יחד עם עוד כמה חברים, קבוצה של חוטבי עצים להסקה, והרווח מעבודתם היה מוקדש לעליית חלוצים ארצה. קבוצה זו השתייכה לתנועת הנוער של מפלגת "התאחדות", היא גורדוניה. במשך הזמן עברה קבוצה זו לעבוד בגני הירק. לאט לאט הגיעו חברי הקבוצה לרעיון שאין להסתפק בהכשרת קיץ זמנית, אלא להמשיך ולחיות חיי הכשרה במשך כל השנה. כך הם התקרבו בצורה די עצמאית ובמקביל לקיבוץ הכשרה קלוסובה, לרעיון של קיבוץ קבוע. ואכן הם הקימו צריפון בגן הירק, אותו עיבדו, ושם הם חיו בתנאי רעב וקור. רובם לא החזיקו מעמד והתפזרו. נשארו רק שלושה וביניהם זומין, ובשנת 1926 הצטרפו אלה לקיבוץ ההכשרה הגדול קלוסובה, שכוח משיכתו היה רב מאד, משום היותו קיבוץ הכשרה קבוע, שהגשים חיי קיבוץ מלאים, ללא פשרה, בתנאי טבע ועבודה קשים ואכזריים. החידוש היה שקלוסובה יצרה טיפוס של אדם-חלוץ חדש, שקיבל הכשרה ממשית ורעיונית לחיי עבודה וחיי קיבוץ בארץ. משה זומין בא לקלוסובה ומיד התמזג בחיי הקיבוץ והפך כאילו מוצר המקום של סלע הגרניט. הוא עבד בכל העבודות הקשות והמפרכות ביותר.
בשנת 1929 עלה משה ארצה והגיע ישר ליגור. פה הוא המשיך במסורת הקלוסובאית. מוכן היה לכל עבודה ולכל שליחות חלוצית, אם זה בים המלח, במחצבות בעתלית, בנמל במפרץ ועוד ועוד. ביגור הוא בנה את ביתו. יותר מאוחר נכנס משה לעבוד בשטח התברואה, שם עמל קשות ופעל רבות למען יהיו חיינו נקיים ונעימים יותר. ההישגים היו רבים מאד.
משה זמיר (זומין) היה איש עבודה ואיש קיבוץ כל ימי חייו עד יומו האחרון. הוא יחסר בנוף היגורי.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מורה דרך בחיי

    את זומין הכרתי בסוף שנת 1933, כשהגעתי ליגור. הוא היה באותו זמן, בעת איחוד המשק והפלוגה, בפלוגת הים. במשך הזמן נפרד זומין מהפלוגה וחזר ליגור. במשק גרנו בחדר אחד בצריף עם שתי בנות – קראו לזה "פרימוס". היינו כולנו ביחסים טובים מאוד. כך זה נמשך כעשר שנים. בתקופה זו למדנו להכיר אחד את השני, ואז בא אותו יום מאושר בו החלטנו להינשא. חיינו המשותפים היו מאז ומתמיד יפים ומאושרים, והיתה תמיד הבנה טובה בינינו.

    זומין עבד בשנותיו הראשונות ביגור בעבודות הבניין. כאן התגלה כושרו הבלתי רגיל באירגון העבודה. יותר מאוחר נשלח לעזור בבניית הנקודה בים-המלח…

    זומין תמיד אהב לעזור לכל הדורש בעזרתו – אם זה בעבודה או בחיים הפרטיים… חינך את ילדיו להתמדה, אחריות, התגברות על מכשולים ושאיפה להגיע למטרה שאדם מעמיד בפניו…

    דאגתו ומסירותו למתרחש בשטח התברואה במשק לא נתנו לו מנוחה ושלווה, אפילו בהיותו במיטת חוליו. תמיד שאל ונתן הוראות בשטח התברואה, שירגישו כולם שהוא בבית כעת…

    זומין חי את הבית בכל נפשו ומאודו. בשלמותו הנפשית רכש את הבאים במחיצתו, אוהב ומסור לבני משפחתו ולנכדים. הוא היה מורה דרך בחיי. תמיד הלכתי אחריו כי ידעתי שמחשבותיו היו שקולות בכובד ראש…

    חיכו לו עוד משימות.

    הוא יחסר למשפחתו, ילדיו ונכדיו, אבל דמותו נותנת לי גם את הכוח להמשיך, לפעול ולחיות כפי שזומין רצה.

    מרים

  • אבא שלנו

    "העצים מתים זקופים". דברים אלה יפים גם לגבי אבא… אני יודע שלא אצליח לכתוב כפי שאני מרגיש על אבא. הכל בי רוצה להחיות את דמותו ומעשיו הרבים.

    מותו הפתאומי שם קץ לפרשת חיים סוערת של אדם רב-פעלים, אשר נתן את מיטב אונו לקידום החיים השקטים והנעימים של המשפחה והמשק. אהבת הבריות היתה טבועה בנפשו, וכל האנשים אשר נפגשו איתו אהבוהו והעריכו אותו. אבא אהב את החיים, היה מעורה בין הבריות ואוזנו היתה קשובה לכל דבר ולכל אדם. הוא היה תמיד מוכן לעזור לזולת, למי בעצה נבונה ולמי בשעת הצורך.

    אבא חי כל השנים מיגיע כפיו. היה איש ישר ונקי-כפיים, איש שיחה נעים, עוקב בעירנות אחרי הנעשה בארץ ובעולם בכלל וביגור בפרט. תמיד היה חרד ודואג לזולתו יותר מאשר לעצמו…

    התעניינותו של אבא הקיפה שטחים רבים. הוא עסק בבנייה עוד בתחילת דרכו בארץ. יותר מאוחר לקח על עצמו את שטח התברואה בקיבוצנו. לא היה זה מחזה נדיר לראות את אבא, ביום חג או שבת, יוצא לרסס או לתקן ביוב. הוא ידע כיצד ליצור קשר הדוק ופורה על האנשים בעבודה, ועקבות פעילותו ניכרים גם היום ביחסם של חבריו לנושא התברואה. יחד עם זאת, לא היה קל לעבוד איתו – הוא היה עקשן וקפדן. על אף עיסוקיו הרבים ידע למלא את חובותיו המשפחתיות בטיפולו המסור בילדיו ונכדיו. הוא היה משענת למשפחה.

    איש-רעים היה אבא. אהב להתבדח ולספר על חיי העבר מבית אבא ואמא ועל הקורה אותו ביגור בימי בראשית, ואנו יושבים כשכוס קפה בידנו ואומרים: "הנה עוד סיפור של שבת".

    – – –

    זכרך לא מש. אל העבר התרפקנו כדי לאגור ממנו כוח עמידה. עם פטירתך הסתלקה מנוף חיינו אותה אבן תשתית בבניין חיינו המשפחתיים.

    גדעון

  • כאן ביתי

    בשנת 1923 הגעתי עם הורי מאודסה ללוצק, שנמצאה אז תחת שלטון הפולנים. ידעתי רוסית ונכנסתי ללמוד בגימנסיה הרוסית שהיתה בעיר. באחד הימים הופיעה כתובת על הקיר: "הכה ביהודים – והצל את רוסיה". התקוממתי. תקפתי את עושי המעשה והוטל עלי עונש. אז התחלתי להרגיש מהי זרות יהודית בין ה"גויים". שאלתי: "למה אין ליהודים בית משלהם?"!… עד אז לא ידעתי דבר על ארץ-ישראל, וכל עניין הציונות היה רחוק ממני.

    באחד הימים עברתי ברחוב וראיתי קבוצת צעירים יהודים, תלמידי גימנסיות, כשהם עובדים בחטיבת עצים, עבודה ש"גויים" היו עושים בה. שאלתי בתימהון: "מה זה?" – השיבו לי שאלה הם חלוצים. מיד הצטרפתי גם אני ל"החלוץ" ויצאתי עם כל החברים לעבודה בחטיבת עצים, ונתתי את ידי לקבוצת החברים שהחליטו לעבור להכשרה חקלאית. התקשרנו עם איש יהודי במקום, בעל חוה חקלאית, וממנו קיבלנו כ-10 דונם קרקע. עברנו לגור שם באורווה והתחלנו לחרוש ולזרוע ירקות והתקיימנו מעבודתנו. מגמתנו היתה לעלות לארץ ולהצטרף לקבוצה קטנה. בעיר הכירו אותנו כאנשי ההכשרה החלוצית.

    בסוף שנת 1926 נפסקה העליה לארץ ואף החלה ירידה. אחדים מחברינו עלו, אך היו מהם שגם ירדו. חברים אחדים נשרו וחזרו לביתם… נשארתי בחוה לבדי. בהיותי יחידי יצא לי שֵם – "דער משוגענער חלוץ" (החלוץ המטורף). הורי התביישו בי והתנכרו אלי. כאשר הייתי נוסע בעגלה ברחוב והורי באו מולי – היו פונים לעבר השני של הרחוב כדי שלא יפגשוני. למרות הכל התעקשתי והמשכתי.

    – – –

    פעם באה חוּמה חיוּת לבקר בלוצק. היא שמעה שיש עוד בעירנו גרעין של כ-6 חלוצים השואפים לעלות לארץ, ונפגשה איתנו. היא סיפרה לנו על קיבוץ קלוסובה, המכשיר אנשים לעבודות חציבה וכבישים בא"י, והדגישה שזה קיבוץ קבוע ולא הכשרה עונתית, ובו נמצאים ועובדים עד שתהיה אפשרות לעלות לא"י.

    החבורה שלנו דגלה בקבוצה קטנה, והיו לנו היסוסים אם קיבוץ קלוסובה הוא המקום המתאים לנו. אך לאחר ששמענו מחוּמה שבקלוסובה נמצאים אנשים מעטים ודרושה מיד תוספת של אנשים, החלטנו לצאת לעזרה לקלוסובה לחודשים אחדים.

    באנו לקלוסובה בשנת 1927 כזמניים, אך מפי החברים במקום היינו שומעים יום-יום: זהו הבית שלנו, פה קיבוץ קבוע – פה נהיה עד שנעלה לארץ. בינתיים לא היתה עליה כלל. החליטו אז לקרוא לחברים, שהיו קודם בקלוסובה, שיחזרו, ולהישאר במקום עד לעלייה. אני לא קיבלתי דרך זו וחזרתי הביתה, ללוצק. בימים המעטים שעשיתי אז בעירי התחוללה תמורה בנפשי. משעה לשעה גברה בי ההכרה שהם, שם, צודקים ולא אני, ודרכם היא הדרך הנכונה. כעבור שלושה ימים חזרתי לקלוסובה.

    החברים בקיבוץ קיבלו אותי יפה, כאילו לא קרה דבר, אך בי עצמי עוד שלטה ההרגשה שאני נמצא כאן מחוסר ברירה. הַרגַשתי השתנתה לגמרי בגלל מעשה שהיה: נסעתי פעם לחופשה קצרה הביתה, בעניין פרטי, ומהרשק מסר לי סכום כסף לשלם חוב של הקיבוץ באחת החנויות בסארני. עברתי שם את פסי הרכבת בדרך לעיר, ולפתע אני בודק בכיסים שלי ורואה שהכסף איננו. במקום להמשיך ולנסוע ללוצק – חזרתי מיד לקלוסובה וסיפרתי למהרשק על המקרה שקרה לי, וכי אסע הביתה ואקח כסף מהורי ואחזיר לקיבוץ את האבידה. מהרשק התבונן בי ברוגזה ואמר: "אל תדבר ככה. אל תיקח כסף מההורים; כאן הבית שלך והאבידה היא שלנו".

    בו ביום שוב יצאתי ללוצק, לבית הורי, וכשהגעתי לסארני החלטתי לרדת ולעבור עוד פעם במקום שבו עברתי בבוקר – והנה מונחת חבילת הכסף בין פסי הרכבת. שוב חזרתי לקלוסובה. מהרשק שמח מאוד, ואף כי היו אז במקום כ-80 חברים, לא סיפר לאיש על מה שקרה. אז התחלתי להרגיש מה זה קיבוץ קבוע, וידעתי ללא צל של ספק: כ א ן – ב י ת י ! . . .

    משה זמיר (זומין)

    יגור, ספטמבר 1975

    ספר קלוסובה, עמ' 44

  • ראיון עם משה זמיר

    שיחה עם משה זמיר – התברואן שלנו.

    ש. : כמה שנים אתה בתפקיד זה ואיך הגעת אליו?

    ת. : בתחילת שנת 1940 רציתי לעבור לתקופת-מה לקיבוץ אחר. פניתי למזכירות הקיבוץ. המזכיר היה אז בר-יהודה ז"ל, והוא הציע לי ללכת לבית הערבה. התמצאתי קצת בענייני בניה, והם היו זקוקים לכך. קיבלתי את ההצעה, הואיל ובשנת 1937 עבדתי בסדום וגם הכרתי חלק מאנשי בית הערבה שהיו פעם ביגור. תוך עבודתי בצפון ים-המלח נפגשתי עם מהנדס בנייה צעיר, אשר סיפר לי בהזדמנות שפעם רצה ללמוד רפואה ציבורית, אבל משום-מה הפסיק באמצע ועבר להנדסה. בין היתר הסביר לי בצורה פופולרית על גורמים שונים של מחלות מדבקות, כתוצאה של אי-הקפדה על ניקיון בשטחים שונים. באותו זמן נפגשתי גם עם הסניטר (המונח תברואן לא היה אז עדיין בשימוש), שעסק בעיקר בהדברת יתושי המלריה במקום. שוחחתי איתו לא פעם. כל זה נתן לי דחיפה וגם רצון לעשות משהו בביתי בכיוון זה.

    ש. : מתי ואיך נכנסת לעניינים האלה ביגור?

    ת. : חזרתי ליגור בקיץ 1941. סידור העבודה דרש שאלך לעבוד בקבוצת הבניין, אבל אני התעקשתי, שיכנעתי וקיבלתי על עצמי את הסניטריות.

    ש. : מה היתה אז עבודה זו?

    ת. : כידוע, לא היה אז ביוב במשק, אלא – בורות סופגים. התפקיד העיקרי היה פיקוח על הבורות, הוצאת אשפה ושמירה על המים בתוך החצר. כלומר: הפעלת מנוע הבאר כל יום (צריך היה לרדת כמה מטרים בתוך הבאר) וסגירתו. תוך פרק זמן זה, ובעיקר לאחר ביקור רופא ציבורי של קופת חולים, ואחרי הסברה והדרכה, התחלתי לקבל מושג כלשהו על גורמי המחלות המדבקות.

    ש. : באילו קורסים השתתפת?

    ת. : לאחר קום המדינה סידר משרד הבריאות ימי-עיון לתברואנים ממשלתיים בתל-אביב, במשך שנה, כל שבועיים יום לימודים. הודות לקשרים שלי עם משרד הבריאות הוזמנתי להשתתף בימי-עיון אלה. הייתי שם – נדמה לי – הקיבוצניק היחיד… בשנת 1957 נתקיים קורס של שישה שבועות לתברואנים חברי קיבוץ, בבית החולים "אסף הרופא"… למדנו שם על חומרי הדברה, מיקרוביולוגיה, מים ועוד. עברתי גם קורס למלחמה במזיקים. למדנו על ההרכב הכימי של חומרי הדברה שונים והשפעתם על האדם…

    ש. : מתי הותקן הביוב במשק?

    ת. : הביוב סודר בשנת 1956. את המים האלה אגרנו בבריכות חימצון למטרת השקייה.

    – – –

    ש. : האם אתה רואה התקדמות בשטח התברואה?

    ת. : בוודאי שהתקדמנו לא מעט. תורת התברואה אינה עומדת במקום אחד… ואין גם להתעלם מהעליה המתמדת ברמת החיים (דיור טוב, מקררים ועוד), אבל אין בזה די. בכלל, יש הרגשה שלתברואן אין עורף ציבורי. אין ועדת תברואה, והאדישות היא רבה מאוד. הגיע הזמן שיחול מפנה גם בשטח חיוני זה של חיינו.

    יומן יגור, 26.5.1967

  • עבודתו הברוכה

    במשך שנים רבות נפגשנו בעבודה ברחבי המחנה…. עמדו אז בתים אחדים – חדר האוכל והמטבח שכנו בצריפים, וכך גם החברים. דרכים ושבילים לא היו אז והמחנה היה עלוב למדי. אני אז הכינותי את שטחי הנוי הראשונים.

    זומין הבין מבראשית את חשיבותה של ההיגיינה ליישוב. גם בעלי-חיים שונים, אורווה, רפת, לול וכו' התגוררו בקרבת מקום. רבים לא הבינו לרוחו של זומין, והוא חייב היה להוכיח את חשיבות הניקיון של המחנה. לזומין איכפת היה. מדי פעם היו מופיעים כלים חדשים, וביניהם פחים לאשפה, שלבסוף לא התאימו לתפקידם ולא הריקו אותם בשעת הצורך. מי אינו זוכר את ענני הזבובים.

    לא אחת ראינו את זומין באפלה ופנס בידו, מייבש שלולית, שלא יגיעו אליה יתושי הקדחת…

    זומין היה עוקב אחר חידושים בענף הסניטריות. קרא הרבה ספרים והשתתף בקורסים… עתה כולנו נהנים ממחנה מטופל, מטופח ונקי. אפילו הסביבה הרחוקה יותר מושכת את העין.

    נזכור את זומין ואת עבודתו הברוכה.

    אלישבע אורן

    בחוברת לזכרו

  • זומין יחסר לנו מאוד

    ברצוני לומר כמה מילים על זומין, התברואן של יגור. זומין היה אז מוסד. הוא היה כתובת, והשם זומין והמושג "תברואן" היו זהים אצלנו.

    איש צנוע, אך עקבי ועקשן, שדבק ברעיון התברואה כאחד היסודות של חיינו. לאחר שקיבל על עצמו את התפקיד הוא הזדהה עימו, כל כולו. הוא עשה את מלאכתו יום-יום, שנה-שנה, ללא לאות. הוא הדריך, ניסה לשכנע, והוא גם הפציר ודרש. והיו גם רגעי אכזבה, כשדבריו נתקלו לפעמים באזניים ערלות.

    הוא ידע היטב מה עליו לדרוש, כי הידע המקצועי שלו היה רחב ועמוק. לאחר גמר ההשתלמות הרשמית הוא המשיך בהתמדה להשתתף בקורסים, כדי להרחיב את ידיעותיו ולהעמיקן. ההערכה וההערצה אליו באו גם מחוגי התברואנים בקיבוץ וגם במשרד הבריאות.

    זומין פעל הרבה בדרכים השקטות שלו. עבודת התברואן איננה עומדת באור הזרקורים, אך מתוצאותיה נהנים מבלי לשאול ולחקור. לוותיקים ביגור ודאי זכורים הזבובים והיתושים, שהיו מטרד נורא בימים עברו. בין יתר השיפורים המטרד הזה כמעט ונעלם. מקבלים זאת כדבר מובן מאליו, אולם מעטים היודעים מה רבה העבודה המפרכת העומדת בפני העוסק בה.

    זומין עשה כל אלה בשקט, במרץ רב ובאחריות רבה, ללא ציפיה לגמול או לתודה.

    זומין יחסר לנו מאוד.

    יהא זכרו ברוך.

    שרגא עוגן

    בחוברת לזכרו

  • חברי ומורי בעבודה

    החבר חסן איברהים מאיזבידאת (בשמת טבעון) מדבר על משה ז"ל, חברו ומורו בעבודה, מתוך הוקרה רבה מאוד ובהבעת צער עמוק, המשכנעת בהתרגשותה. שמעתיו תוך רושם, כי אכן פטירתו של משה היתה בבחינת אבידה אישית עבורו. ואלה דבריו:

    התחלתי לעבוד ביגור בעודני "ילד" בן 17. יחד איתי עבדו עוד כמה חברים, בוגרים ממני, בני הכפר שלי, בתעלות ניקוז במקומות שונים במשק, כגון הרפת, הלול וכו'. הייתי עושה עבודתי, כרגיל, תוך אחריות וזריזות. פעם בא זומין וראה אותי בעבודתי, וכנראה מצאתי-חן בעיניו… והציע לי כי אתחיל לעבוד עימו בשטח התברואה. הסכמתי, והוא התחיל ללמד אותי איך לרסס יתושים, זבובים ואפילו פשפשים, במקרים מיוחדים, בדירות מוזנחות.

    הפכתי להיות תלמיד שלו, ואת עבודת הלמידה עשה זומין תוך רצינות והתמסרות אמיתית. עבדנו יחד, ואכן הרבה-הרבה למדתי ממנו. לא רק את המקצוע, אלא גם א י ך עושים בעבודה מלוכלכת, מבלי לפחוד מפני הלכלוך. והוא שהיה נותן את הדוגמה: בעצמו היה עובד ראשון בכל עבודה, ללא העדפה – כל אשר צריך לעשות. הוא היה עושה ראשון – ואני אחריו.

    הוא היה לי כְּאָב, ואני הרגשתי עצמי כבן-בית בביתו. הייתי נכנס אליו כרצוני, מסדר קפה לעצמי וגם ארוחה קלה. אף הוא היה בא לביתי, יחד עם מרים, בחגים שונים ובחגיגות משפחה, ואף הוא נהג בביתי כמו בביתו… היה מצטרף אלי בעבודת הטיפול באורחים: מגיש ומסלק, ועוזר לי בניקוי הכלים…

    עבדתי עימו משנת 1958 ועד לימים האחרונים לחייו. לא אחת היה לי רצון להחליף את עבודתי באחרת, ובמקום אחר, אך הוא היה מפציר בי כל פעם להמשיך עימו – ולא יכולתי לסרב לו. האמת היא, כי בעומק לבי חשתי שלא אוכל ללכת מפה, בגלל שאהבתי אותו וידעתי כי לא אמצא שני כמוהו – איש טוב וחביב…

    חסן איברהים

    בחוברת לזכרו

    רשם: שלום ה.

  • פלוגת הים (אפק)

    בסוף 1933 יצאה הקבוצה הראשונה (מיגור) לפלוגת הים (היא אפק) – 7 או 8 חברים. מהם נמצאים כיום ביגור: שרה זעירא-שמיר, חייקה בלפר-קול, שמואל פונדיק, משה זמיר (זומין) וזלמן שר שהצטרף אליהם כעבור כמה חודשים. קבוצה זו לא החזיקה מעמד הרבה זמן. לאחר חצי שנה, שלושת רבעי שנה, רובם חזרו הביתה ליגור.

    משה זמיר:

    דינֶר, כנגר, טיפל בהקמת הצריפים. אנחנו עזרנו לו, כמובן, אחרי העבודה. דינֶר התנגד בחריפות לאיחוד הפלוגה עם המשק. בשבילו הקמת פלוגת הים היה דבר בעתו. אך תהיה זו שגיאה לחשוב כי הסיבה היחידה להקמת פלוגת הים היתה ההתנגדות לאיחוד. צריך להבין את הרקע האידיאולוגי של פלוגת קלוסובה – עולים ארצה לשם כיבוש עבודה. אף אחד לא חלם על חקלאות. איך אמרה חברה אחת: מה, אנחנו נתלוש עשבים? (ביידיש – רייסן גראזעלאך) – זה לא עניין לקלוסובאים. בשבילם המשימה היא כיבוש עבודות, ויהיו קשות כמה שיהיו – בעיר, בנמל ובכל מיני מקומות אחרים. שם ניתן גם להשפיע על הפועלים הבודדים. זאת הם עשו בקלוסובה וזה הם יעשו גם בארץ…

    יומן יגור, 26.11.1976