גולדה יערי

גולדה, באנו אליך להתייחד איתך. על-יד קברך עומדת המשפחה, חברים וידידים. קשה להשלים שאת כבר לא בחיים ולא נראה אותך יותר. אני, אישית, לא אוכל יותר להאכיל אותך, ובלילה לבוא לחדרך ולראות אם את ישנה בשקט ואם את מכוסה.

הכרנו אחד את השני בקיבוץ ההכשרה בז'ירדוב בפולין. את נשלחת ע"י מרכז "החלוץ" לעזור לנו להכיר את תורת הקיבוץ, ומאז נעשינו חברים. ב-1933, עם עלייתך ארצה, פסק הקשר בינינו. ב-1935, עם עלייתי ארצה, חידשנו את החברות והחלטנו להקים משפחה. אירגנת חיי משפחה נהדרים.

יחד עם זאת, דאגת לעזור למשפחתך ולהעלות ארצה את האחים והאחות שנשארו בפולין בתנאים כלכליים קשים מאוד. כעבור שנה הצלחת להביא ארצה, בעזרת הקיבוץ, את אחיך הצעיר, דב, שגם הוא נקלט ביגור, יצא לעבוד בשדה בטרקטור, קרתה לו תאונת עבודה ונפטר. הוא נקבר בבית הקברות הישן ביגור.

ב-1936 הצלחת להעלות ארצה גם את האח השני, חנינא, שחי בקיבוץ גל-און.

באותו זמן נולדה שושנקה, אחריה נולדו לנו שני הבנים, דב ואריה. משפחתנו גדלה והסתעפה וזכינו לשתי כלות, חתן, ועד כה ל-11 נכדים ושלוש נינות.

בעת מלחמת העולם השניה, כשהגיעו ידיעות שבקרוב יבואו ילדים מרוסיה דרך טהרן, נשלחה גולדה לתל-אביב להשתתף בסמינר לקליטת הילדים. בקבוצת "ילדי טהרן" שהגיעה לכפר הנוער הדתי בכפר-חסידים היתה ילדה אחת בשם פרלה, שהביאה מכתב מאחותה של גולדה. נסענו לראות את הילדה. הדבר הראשון שהילדה אמרה לגולדה: "את לא דודה שלי, אבל הצטרכתי להגיד להם שאת דודה שלי, אחרת לא היו נותנים לך לבוא אלינו". גולדה התחילה לארגן קבוצת ילדים שהבאנו אותם ליגור. אימצנו את פרלה ורותי כילדות שלנו. גולדה היתה להן אמא מסורה, והן היו אחיות נאמנות לשושנקה.

עיקר זמנך, גולדה, מילאת בעבודת חינוך כמטפלת בבית הספר. כמו כן מילאת בנאמנות תפקידים נוספים. היית אקונומית, מרכזת ועדת בריאות ועוד.

– – –

גולדה, הלכת מאיתנו בגיל "גבורות", אבל עיקר גבורתך היתה במעשייך ובפעולתך – החל מגיל שש-עשרה, כשברחת לקיבוץ הכשרה, ועד שהמחלה הקשה תקפה אותך והכריעה אותך.

היו לשנינו חמישים ושמונה שנים של חיי משפחה נהדרים, ושישים שנה של חיי קיבוץ ותנועה יפים.

אהבנו אותך, גולדה, ותמיד נאהב אותך.

שלום לעפרך.

מבעלך, שמואל

יומן ליום השלושים

9.10.1992

[דברים על הקבר הפתוח]

גולדה, אחותי היקרה!

לפני חמישים ושש שנים, בשלישי בספטמבר 1936, את ושמואל חיכיתם לי בנמל חיפה, כשעליתי ארצה מהושץ' פולין, ואני רק בן 16-17. בארץ שלטו אז הבריטים. תקופת דמים, מאורעות תרצ"ו. כאשר נסענו באוטובוס ליגור שמענו יריות רבות. רצית להרגיע אותי ואמרת: הערבים זורקים עלינו אבנים ויורים. אנו נתגבר עליהם. אמרת וחזרת על זה מספר פעמים.

כעבור יומיים הלכת להראות לי את הקיבוץ. גרתם אז בצריף קטן. הראית לי את חדר האוכל, צריף ובו שולחנות וספסלים ארוכים מעץ; הראית לי את מחסן הבגדים, את האורווה ושני הסוסים, את המכבסה בצריף רעוע, כולל שתי גיגיות מעץ עבה וצינורות בעלי שני ברזי-גן גדולים.

אמרת, בבוקר כל החברים יוצאים לעבודה במקום שסדרן העבודה מסדר אותם. גם מזכיר הקיבוץ וגם הגזבר יוצאים לעבודה… זה הקיבוץ שלי!

כאשר שאלתי אותך, גולדה, האם את מרוצה, ענית בגאווה: כן! רציתי קיבוץ בארץ ישראל והנה יש לי קיבוץ כאן.

– – –

גולדה לא דיברה בשפת הסיסמאות, לא בהטפה, אלא בנועם. הקשיבה בחיוך לזולת, ואם לא הסכימה לא התביישה להגיד ואפילו להתווכח, אך בצורה יפה, שקטה וחברית.

גולדה, היתה לך תקשורת טובה ויפה עם הרבה חברים וידידים בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ. רבים מאוד אהבו והעריכו אותך. גם אנשים שלא הכירו אותך תמול-שלשום ושוחחת איתם – העריכו את מצפונך וטוב ליבך.

בין שנינו שררו קשרים ויחסים מיוחדים, ולא רק בגלל היותנו אח ואחות. אולי כי שנינו היינו חלוצים ובחרנו בדרך של חיי קיבוץ. שוחחנו על הרבה נושאים מגוונים, על בעיות משק, חברה, מדיניות, הקיבוץ פעם והקיבוץ עכשיו, וכמובן על ענייני המשפחה. דיברנו בשש עיניים ובארבע עיניים, לפעמים קיבלנו גם החלטות והייתי מושפע מאמונתך בדרכו של הקיבוץ, כאילו אמרת לי: "זו הדרך, אחרת איננה, בה ללכת עד תום!" ובדרך זו, אכן, הלכת עד תום!

– – –

אומרים, העצים מתים זקופים, אך השורשים החזקים מכים שורש שנית ומעלים שוב עצים זקופים וצמרות. והשורשים שלך חזקים מאוד והעלו כבר משפחה גדולה וענפה, כמו עצים זקופים וצמרות, ועוד יוולדו ויגדלו.

את והדור שלך, המייסדים הנפילים, החלוצים, כורתים שלוש פעמים ברית עם האדמה: בפעם הראשונה כאשר עולים להתיישבות ומקימים ישוב, כפר, מושב, קיבוץ. בפעם השניה כאשר מעבדים את האדמה בעמל כפיים. ובפעם השלישית, אחרי מאה ועשרים, כשחוזרים אליה לצמיתות.

את, שאהבת כל-כך את אדמת יגור, נתת את כל מרצך וחייך – הנה את חוזרת אליה.

– – –

גולדה, אנו מלווים אותך בדרכך האחרונה. אנו נפרדים מגופך אבל לא מנפשך.

את תישארי בלבנו לנצח.

יהי זכרך ברוך.

אחיך, חנינא

יומן ליום השלושים

9.10.1992

גולדה יערי

נולדה בשנת 1912

גולדה היתה הילדה הרביעית במשפחה והראשונה בין הבנות לבית רייזל ודוד אופטר. מסיבות שונות אחרו לרשום אותה לגן הילדים. היא נהגה בכל יום ללכת מרצונה-היא לבית הגן, לעמוד בחוץ ולהסתכל בעיניה היוקדות פנימה, כיצד הגננת משחקת ושרה עם ילדי הגן. הגננת הנחמדה לא יכלה לשאת את סבלה וקנאתה של גולדה, ובאחד הימים פתחה את הדלת והכניסה אותה פנימה…

במיוחד אהבה גולדה את השיר:

פתחו שער עמדו כה,

בן-מלך עובר פה…

את השיר ואת הסיפור שרה וסיפרה גולדה תמיד.

בגיל הנעורים הצטרפה גולדה לתנועת הנוער "החלוץ הצעיר"… לפני הצטרפותה לא גילתה את כוונתה לאיש, לא התייעצה, פשוט הצטרפה לתנועה והיתה פעילה בה.

בגיל הבגרות, בערך שש-עשרה, החליטה לצאת לקיבוץ הכשרה, שהיה מוגדר כאחד מקיבוצי הקיבוץ המאוחד, במטרה להיות ראויה לחיות חיי שיתוף, עבודה ויצירה (בלשון התקופה ההיא) ולעלות לארץ ישראל.

הכשרה והגשמה היו אז שני מושגי יסוד של כל התנועות החלוציות ברחבי התנועה הציונית. כל חלוץ וחלוצה היו חייבים אישית לצאת להכשרה, כדי להכשיר עצמם לעבודה פיזית ממש שהיתה דרושה לבניין הארץ. רוב החלוצים היו בנים למעמד הבינוני ובעלי מקצועות חופשיים. חשובה היתה האידיאה והמודעות הגבוהה בתורת הציונות הסוציאליסטית, כדי להגשים חיי קומונה בדמות קיבוצית או ארגון גדוד עבודה בארץ ישראל.

גולדה ידעה שההורים, ובמיוחד אבא, חרף היותם ציונים מסורים לא יסכימו שבתם הצעירה כבר תצטרף לקיבוץ הכשרה. לכן עשתה "ותברח הנערה מהבית" ויצאה במחתרת להכשרה מבלי שאיש יידע. הדאגה לשלומה גברה, ואחרי מספר ימים הגיעה הודעה שהיא נמצאת בקיבוץ הכשרה בדומברוביצה. היה זה חלק בלתי נפרד מקיבוץ ההכשרה "קלוסובה" (הקיבוץ הראשון מיסודו של הקיבוץ המאוחד, שנוסד בשנת 1924).

בדומברוביצה גולדה נקלטה יפה. היא יצאה לעבודות-חוץ, כמו כל חברי הקיבוץ. עיקר העבודה היתה במנסרה. עצים שהובאו מן היערות למנסרה סחבו בידיים אל המסור, חתכו לקרשים ולוחות בצורה ידנית והטעינו בקרונות רכבת כדי לשלחם למקומות אחרים. העבודה היתה קשה, שכר העבודה נמוך, ובתנאי אירופה של שלגים וכפור נחוצים היו בגדי עבודה חזקים וחמים, ובגדים כאלה לא היו.

בנוסף לעבודות אלה נבחרה גולדה לאקונומית ולמחסנאית בגדים. תפקידים אלה מילאה בהתנדבות, אחרי יום עמל קשה בחוץ. הדבר היה מסובך. תקציב הכלכלה היה קטן, תקציב ביגוד בכלל לא היה והמחסנאית, תפקידה היה לאסוף (להלאים) את הבגדים אצל החלוצים שזה עתה באו להכשרה, ולמסור אותם לחברים הנמצאים כבר זמן רב בהכשרה ובגדיהם נקרעו. התפקיד היה קשה ולפעמים לא נעים. צריכים היו לשכנע ולהסביר לחברים החדשים שימסרו בגדיהם מרצונם הטוב, כי אלה היו החלטות הקיבוץ. על גולדה הוטל לבצע החלטה זו, וזאת עשתה.

– – –

כאשר גולדה הגיעה מהקיבוץ לחופשה, הבית והמשפחה נתמלאו אור. תמיד היא סיפרה על החיים היפים והצודקים בקיבוץ, תמיד הבליטה את החיוב… בבית תמיד עזרה לאמא בעבודה ובפרנסה, אפילו כשהחופשה היתה קצרה… ההורים מאוד העריכו אותה, ואפילו לא הטיפו לה מוסר על שברחה בלי רשות ובלי ברכת ההורים.

בגמר החופשה שוב חזרה לפלוגות ההכשרה בקורץ, ז'ירדוב וכו'… בהתאם לתכנון של מרכז "החלוץ" בז'ירדוב היא פגשה לראשונה את חברה ובעלה לעתיד שמואל.

וכך מספר שמואל חבשצ'בסקי, היום יערי:

"בשנת 1932 יצאתי להכשרה מתנועת "החלוץ" לגרוכוב. בגרוכוב לא היתה עבודה, לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש. שתינו מים חמים במקום תה, ובלי סוכר. לכן החלטנו בקיבוץ להוציא סיירת לישובים הסמוכים כדי להיוודע איפה יש עבודה וכדאי שם לייסד קיבוץ… אני ועוד אחד הגענו לז'ירדוב, שם יסדנו פלוגת הכשרה ובחרו בי להיות מזכיר הקיבוץ. היינו מעט חברים וביקשנו ממרכז "החלוץ" תוספת אנשים. המרכז שלח תגבורת, ובין הבאים היתה גולדה… בתוקף תפקידי הכרתי את גולדה, נעשינו חברים ונדברנו שאם נעלה ארצה וניפגש, נקים משפחה.

בשנת 1934 (שנה אחרי שגולדה כבר היתה בארץ ובמשק יגור) עליתי ארצה, השתקעתי בתל-אביב והייתי פועל בניין. נפגשתי עם גולדה, חידשנו את החברות והחלטנו לקיים את ההבטחה שנתנו איש לרעהו, להינשא. הבעיה היתה איפה נחיה יחד. בתל-אביב? או ביגור? מובן שאחד חייב היה לוותר.

ב-1936 עברתי ליגור ונכנסנו לחדר משפחה, בצריף".

– – –

משחר נעוריה היתה גולדה חלוצה בכל רמ"ח איבריה. כמו שם, בדומברוביצה ובפלוגות ההכשרה, כן גם כאן בארץ האמינה שהדרך הנכונה והטובה היא הדרך של הציונות החלוצית, שבאה לביטוי בחיי קיבוץ. אף פעם לא שאפה לגדולות ולא חפשה מסלולי קידום אישי. עשתה רבות עבור המשפחה, החברים והקיבוץ, ובזה הגשימה את מיטב שאיפותיה וחלומותיה.

לכולנו היתה ונשארה עמוד אור ומופת לחיים יפים מלאי תוכן.