מתקופת האימים של מלחמת האזרחים וחילופי השלטונות, אשר בעקבותם הציפו נחשולי דמים את רוב ישובי היהודים באוקראינה, לא נשארו לי הרבה זיכרונות. באשר לעירנו, זכורים לי כמה מקרי רצח של יהודים ע"י הפולנים בזמן נסיגתם מהעיר, ואת אחי הגדול אשר נפל מכדורי מרצחים בדרך למקום עבודתו כמורה בכפר הסמוך – לא אשכח לעולם.
באותן השנים היו בז'יטומיר, עיר הולדתי, כמאה אלף תושבים, מהם כ-40% יהודים. מרביתם עסקו במסחר ומיעוטם במלאכה. את השכלתי קיבלתי בגימנסיה, ובעודני מתעתדת להמשיך בלימודים פעלו כבר גורמים בלתי צפויים אשר שיבשו את כל התוכניות.
שני אחי ושלוש אחיותי היו כבר אז בשורות המפלגה השלטת, אשר איפשרה להם השתלמות בבית-ספר גבוה ועשיית קריירה מקצועית. הם אף ניסו להשפיע עלי ללכת בעקבותם ולהצטרף לקומסומול, אך כל מאמציהם עלו בתוהו. ברחוב היהודי פעלו אז במחתרת הזרמים השמאליים של התנועה הציונית, כגון: צ.ס. יו. פ.; "החלוץ"; השוה"צ וכו'. אני העדפתי להצטרף לצ.ס.יו.פ. (ברית הנוער הציוני-סוציאליסטי).
באחד הימים, לפני עלות השחר, התעוררנו כל המשפחה לקול דפיקות חזקות בדלת. כאשר פתחתי את הדלת ראיתי שהבית מוקף ע"י כוחות של "גפאו". לאחר כמה רגעים נראתה דירתנו כמו אחרי פרעות. כל חפצי, ספרי ומחברותי היו פזורים על הרצפה. ואמנם, אנשי "גפאו" מצאו חבילה של ספרות בלתי ליגלית, אשר רק אתמול הועברה לחדרי ממרכז התנועה… כאשר סרבתי לגלות את מקור החומר נאסרתי, נלקחתי למרתף ה"גפאו" ונדחפתי לתא יחיד. אפלה שררה בפנים, ורק הודות לאור קלוש שחדר דרך האשנב היחידי, הבחנתי במצע המחובר לקיר, וכאשר נסגרה הדלת מאחורי היו העכברים היחידים אשר פצחו בשריקות ובציוצים לכבוד האורחת החדשה. בניגוד לכל חוקי הנימוס פרצה מגרוני צעקה מחרידה. העכברים נבהלו ונמלטו לתוך קינם.
שכבתי בלי הכרה. אחרי שהתעוררתי הוצאתי לחקירה, וכאשר לא הצליחו להוציא ממני דבר החזירוני לתא. באין אפשרות של קריאה בספר או בעיתון, וללא מגע עם החוץ, פרט לטיול קצר בחצר פעם ביום, ללא אפשרות של מגע עם ההורים וקבלת חבילות מהחוץ, התרוצצתי כל היום הלוך וחזור לארכו של התא, או שהייתי מציצה דרך האשנב הפונה לרחוב, ורואה דרכו רגליהם של העוברים ושבים. במשך הלילות הבאים היו לוקחים אותי לחקירה באמצע הלילה – כל פעם בשעה אחרת. החוקר השתמש בכל מיני תחבולות בכדי לפתוח את פי. הוא טען שאין כל תועלת בהכחשות, היות ויתר חברי, אשר עצורים בתאים הסמוכים, כבר גילו הכל. מדבריו הסקתי שבאותו הלילה נאסרו הרבה חברים המשתייכים לזרמים השונים של התנועה הציונית. כמו כן הציעו לי שחרור ואפשרות של המשכת הלימודים תמורת חתימה על הצהרה שאני מסתלקת מהרעיון הציוני. לאחר שכל זה לא עלה בידי החוקר הוחזרתי לתאי, בו ביליתי שלושה חודשים. כעבור זמן מה קיבלתי הודעה שנדונתי לשלוש שנות גלות, ועד שתתארגן השיירה אני עוברת לבית הסוהר העירוני.
בבית הסוהר שמחתי לפגוש עוד חמש חברות מהסניף, מהם נודעו לי יותר פרטים על המצוד הגדול בעיר. הרגשתי הוטבה בהרבה. הותרו כבר ביקורי משפחות וקבלת חבילות מזון. מאותו הרגע… עזבו אותי – אין יותר צורך בחקירות. אולם גם כאן התנאים לא היו אידיאליים. סבלנו מקור וטחב ובלילות נאבקנו עם העכברים. האוכל היה מזוהם, והגרוע מכל – היותנו בכפיפה אחת עם פליליים.
גרנו 40 נשים בתא לא גדול, עם פושעות מהעולם התחתון, אשר התעללו בנו בלי הרף. דרשנו זכויות של אסירים פוליטיים, ביקשנו הפרדה, וכאשר דרישתנו לא התמלאה הכרזנו על שביתת-רעב. שלושה ימים לא בא אוכל אל פינו. מחינו, השתוללנו, עד שהגענו לאפיסת כוחות. ואמנם, התשובה לא אחרה לבוא – אחדות מאיתנו נגררו לצינוק והפסיקו לנו למשך שלושה ימים את הטיולים…
כעבור שישה חודשים, בחצות הלילה נפתחו שערי הכלא והוצאנו החוצה. איפשרו לנו להיפרד מהמשפחות, אשר קיבלו הודעה מוקדמת על יציאתנו מהמקום. הפרידה היתה מזעזעת. בקומה זקופה צעדנו אל הרכבת, מבלי לדעת את הצפוי לנו. הרכבת זזה ומרחוק עודני שומעת את התייפחות האימהות וקולות הבכי של אחים ואחיות, אשר הדהדו באוזני במשך כל דרכנו הארוכה….
שישה חודשים ארך המסע עד שהגענו לישוב קטן בשם "קזיל-ארדא". כאן לא ישבו מאחורי סורג. מותר לנוע. מקבלים 6 רובלים לקיום… חובה עליך להתייצב בפני ה"גפאו" אחת לשבוע. לא היינו חופשיים לקבל עבודה כרצוננו, פרט לעבודות קשות ומפרכות. עבדתי בהעלאת לבנים לקומה השלישית ולא פעם נשלחתי לנקות שלג מפסי-הרכבת ומהרחובות, וכל זה במנה של 400 גרם לחם קלוקל.
רק חצי שנה היינו ב"קזיל-ארדא". טרם הספקנו להתאקלם במקום וכבר נאלצנו שוב לקחת את מקל הנדודים ביד…
אורלסק… נמצאת במערב קזחסטן, מונה כ-60 אלף תושבים, מהם אחוז קטן של יהודים. גם כאן לא שפר חלקנו, אותם התנאים ואותן הצרות. הודות לעזרה הדדית ויחסי אחווה ורעות ששררו בינינו הוקל עלינו הסבל, ובמשך הימים עלה בידינו ליצור דפוסי חברה. הצלחנו לגבש אורח חיים תרבותי. בערבים היינו מתכנסים באחד מחדרי הגולים, לשמוע הרצאות במדעי החברה או בנושאים אחרים. את פרוטותינו האחרונות הוצאנו על קונצרט או הצגה טובה. את שעותינו הפנויות ניצלנו לשם לימודים בשיטה האכסטרנית. חתרנו להשיג את אשר הפסדנו – כל אחד לפי מידת יכולתו. הודות לזה החיים נעשו מעניינים יותר.
תמו שלוש השנים לפי פסק הדין, ועתה הוטל עלי לבלות עוד שנתיים גלות בתנאי מינוס. פירוש הדבר – בתנאים נוחים יותר….
– – –
לאחר שגמרתי את שנות המינוס… התבשרתי שקיבלתי רשות חליפין לארץ-ישראל. קשתה עלי הפרידה מחברי, אשר יחד עשינו כברת דרך ארוכה, כי במשך חמש השנים נוצר בינינו קשר הדוק. נפרדנו עם דמעות בעיניים כאשר העלינו את זכר החברים, אשר לא עמדו להם כוחותיהם לעבור את נתיב היסורים ונפחו את נשמתם בערבות קזחסטן וסיביר.
ביקשתי מהשלטונות המרכזיים במוסקבה להרשות לי להיפרד מההורים לפני יציאתי, אך נעניתי בשלילה. החלטתי להסתכן ויצאתי בדרך ארוכה הביתה – לז'יטומיר. בליל שבת, בחשכת הלילה הגעתי. אני מתקרבת לבית, פותחת לאט את הדלת… נרות השבת דועכים, חושך ואפלה בחדר ודומיה מסביב. הכל ישן. אבא מתחיל לגנוח מתוך שינה, אולי הוא חולם על בתו אשר זה חמש שנים נודדת במרחקים. ואני – אושרי מהול בתוגה. מי יודע אם זו לא הפעם האחרונה? האם אזכה שנית לראות את יקירי?
אני מתקרבת בצעדים חרישיים אל מיטת אבי, רגע עמד לבי מדפוק. כעבור זמן מה והנה אני מתייפחת בזרועות אבי. אחים ואחיות מתרפקים עלי בבכי ובשמחה.
שלושה ימים בילינו יחד. חרדנו לכל דפיקה בדלת, ולאחר מכן, השכם בבוקר יצאתי לאודסה, לאוניה המפליגה לארץ-ישראל.
הגעתי ארצה ביולי 1931. מבית העולים בתל-אביב נשלחתי לפלוגת חיפה-יגור.
רחל פלדמן
ספר יגור, עמ' 247