רחלה קראנו לך. מאוד אהבנוך מאז הופעתך במשפחה לפני למעלה מיובל שנים, ביום זיווני מלא שמש ואורה…. פעוט הייתי אז, אבל נחרתו בזיכרוני פני אבא ואמא באותו יום, נוהרים, שקטים ורבי-אושר.
באותם הימים עמדנו על סף העליה ארצה. אווירה ארצישראלית מילאה את ביתנו והדביקה את כולנו, אולם שמחתנו נשבתה. אֵבל כבד ירד עלינו ופרש את צילו על כל הבית. באחד מימי הסתו בשעות בין הערביים ניצבנו כולנו, כל הילדים, סביב מיטת אמנו, ושנים-שנים ניגשנו לקבל ממנה את ברכת הפרידה האחרונה. רחל ואני רכנו שנינו על יד מיטתה. אמא חפנה את ראשינו בידיה השקופות והעדינות ואמרה את דבריה האחרונים לשני ילדיה הקטנים. ומאז הרגשתי, אולי יותר מאשר ידעתי, איזה פיקדון הפקידה אמא בידינו, וכך הרגשנו כולנו כל השנים. אז נבע הפרץ הראשון בשלמות המשפחה. חלק ממנה עלה ארצה בכדי לסלול את הדרך ליתר.
פרצה מלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה מלחמת האזרחים, והתוצאות – שנות רעב, הרג ופוגרומים. היו אלה שנים איומות, אבל תמיד זכרנו את צוואת אמנו: "שמרו על רחלה", והיא ילדה חלשה וענוגה ואחריות רבה רובצת על כולם. על אף הסכנות מבחוץ והרעב מבפנים שמרנו עליה מכל משמר. פרוסת הלחם הראשונה וכף המרק שהשגנו היו מיועדות קודם כל לרחלה.
כאשר נפתח סדק כלשהו ונתגלתה אפשרות לצאת מרוסיה, קמה המשפחה – מזת רעב וידועת סבל וחולי, אך חדורת אמונה וגעגועים – ויצאה לדרך, תוך החלטה נחושה לעלות ארצה. עקב טלטולי הדרכים והתנאים הבלתי-סניטריים חלתה רחל במחלת טיפוס הבטן והיינו מוכרחים להתעכב למספר שבועות בעיירה על-יד הגבול, כאשר המשטרה הרוסית גורמת לנו צרות למכביר. עם הטבת מצבה במקצת יצאנו שוב פעם לדרך, ואחרי טילטולים והליכה ברגל במשך כל הלילה עברנו את הגבול, תוך נשיאת רחל על כפיים, כל עוד נשמתה בה.
בפולין השתנה המצב מהקצה אל הקצה. נמצאנו שם כפליטים, ללא רשות ישיבה ותחת פיקוח מתמיד של המשטרה. רחל, כילדה צעירה שלא חל עליה איסור הנסיעה, היתה מסדרת את כל העניינים שלנו, בעיקר אלה הקשורים לעלייתנו ארצה. לשם כך היתה נוסעת מדי פעם לוורשה למשרדים השונים.
עלינו ארצה. כאן התפצלה המשפחה… רחל נשארה בבית אבא, כאן גמרה את לימודיה. בהשפעת הבית והסביבה מצאה מהר את דרכה לתנועה. מגיל צעיר ידעה עמל מה הוא, וכך הצטרפה ל"נוער העובד" ובדרך טבעית בהמשך ל"בחרות הסוציאליסטית", כשזו קמה. בגיל צעיר קשרה את גורלה עם ציבור הפועלים במושבה, וביתר שאת אחרי שפגשה את רֵעָהּ לחיים. כאן במושבה בנתה את ביתה וילדה את שני ילדיה הגדולים, אך פתאום עברה אותה רוח גדולה, אחזה בציצית ראשה ושתלה על קרקע יגור ונופה. כאן החלה לבנות את קינה מחדש, לה ולמשפחתה, לעתידה ולעתיד ילדיה.
בתכונה נדירה נֵחנה רחל. היה לה חוש משפחתי מפותח, זיכרון מצויין לאירועים משפחתיים וזיקה לקרובי משפחה. היא, הצעירה במשפחה, היתה הסמכות הבלתי מעורערת ביחס לתופעות משפחתיות שונות שאירעו, זמנם וסיבתם, בכל עניין השנוי במחלוקת. לרוב קיבלנו את גירסתה, ולו גם בדברים שקרו בעבר הרחוק מאוד בטרם צאתה לאוויר העולם. רחל ידעה לספר כל דבר בפרטי פרטים, עד שלא נשארה ברירה אלא לקבל את דעתה. כלכסיקון חי התהלכה בינינו וגם על כך כה אהבנוה.
חלשה ורכה בגופה היתה רחל, אך חזקה ואיתנה כצור ניצבה במלחמתה מול מר מחלתה, ומבלי לברוח מהמציאות ותוך ידיעה ברורה של יחסי הכוחות הבלתי שווים מול אויב אכזרי השוכן בתוכה – היא לא נכנעה ולא איבדה את עוז רוחה… כולנו עמדנו והשתאינו מנין לה כוחות הנפש ואצילות הרוח לעמוד ככה, אך ידוע ידענו שאת כוחה ינקה מאוצרות הרוח הטמירים בבית אבא ואמא.
גם בימי רגעיה האחרונים, בהניחה את נשקה – כמנוצחת – ידעה להקרין מתוכה קרן-אור לתוך נפשנו פנימה. הלוואי וקרן זו לא תכבה לעולם!
יצחק
בחוברת לזכרה
