משה יבלוב

ש. : מהו בעצם תפקידך ובמה אתה עוסק?

ת. : אני עובד בחברת "שיכון" של ההסתדרות בתור מהנדס מודד. שטח הפעולה שלי משתרע מהשרון עד אילת. עבודת המדידה כמובן קשורה קשר הדוק עם עבודת התכנון והבנייה של שכונות עובדים.

ש. : איפה למדת את המקצוע?

ת. : עם גמר הלימודים בגימנסיה המינסקאית למדתי ארכיטקטורה במשך שנה, ולאחר מכן בקורסים הגבוהים של הקומיסריון לחקלאות ברוסיה הלבנה. עם סיום קורס זה הועברתי לאינסטיטוס למדידה במוסקבה. עקב המאסר והגירוש "בעוון" השתייכותי לנוער הציוני, לא יכולתי לסיים את חוק לימודי באינסטיטוט ולקבל את הדיפלומה, ועל כן השתלמתי בארץ ועמדתי כאן בבחינות ממשלתיות.

ש. : כמה זמן אתה עובד במקצוע?

ת. : כל זמן היותי בארץ, תוך הפסקות באמצע. בחברת "שיכון" אני עובד 21 שנה בדרגה א' מהנדסים.

ש. : כאשר נמצאת בזמן ההפסקות בבית, באילו עבודות עבדת אז?

ת. : בכרם, במספוא, בגן-הירק, והעיקר במדידה והכשרת שטחים להשקייה ונטיעות, וכמובן מדידות במחנה.

ש. : האם בני הדור הצעיר בארץ נמשכים למקצוע זה?

ת. : לא ביותר. יש לזכור שמקצוע המדידה דורש לאחר סיום הלימודים התמחות של שנים רבות, והנוער מחפש מקצועות יותר קלים ויותר משתלמים.

ש. : עד כמה שידוע, הינך הקיבוצניק היחידי בחברה ההסתדרותית הזאת. איך רואים חבריך ושותפיך לעבודה את הקיבוץ, ואותך בתוכו?

ת. : אם לדבר על היחס לקיבוץ ואלי בתור פרט בתוכו – הרי הוא קורקטי בהחלט. יחד עם זה, בהתאם לרוח הכללית בארץ, הם רואים את הקיבוץ כיצור משונה, כדבר שלא מעלמא הדין. את הגישה הזאת ביטא אחד הבדרנים במסיבה הסתדרותית אחת, באומרו שוותיקי הקיבוץ דהיום הם הביטניקים דאז. בזה הוא בעצם כלל את כל הקיבוץ.

ש. : כידוע, היתה פעם עבודתך בחוץ חלק מעבודות-חוץ עליהן התבסס המשק. מהי בעצם הסיבה שעד עכשיו לא ניסית להחליף את העבודה כדי להיות בבית?

ת. : המקצוע הזה שייך לאותם המקצועות הדורשים השקעה של שנים רבות. זה קושר את האדם ואפילו משפיע על אופיו ועל הרגליו. אינני יכול לתאר לעצמי החלפת המקצוע במשהו אחר, וכמובן עוד בגילי.

ש. : כאשר אתה נמצא שנים כה רבות מחוץ לבית – מהו הקשר שלך אליו?

ת. : למרות היותי בחוץ הייתי בזמנו פעיל גם במשק, במוסדות וועדות. אגב, אני עובד במשרד שלי – לפי הסדר מיוחד עם הנהלת המוסד – 10 שעות כל יום, דבר שמאפשר לי להיות ביום חמישי, שישי ושבת בבית.

יומן יגור, 14.4.1967

במרחבי רוסיה הלבנה, בסביבות מינסק בירתה, פזורות חוות גדולות, מרוחקות אחת מהשניה, זכר לימי שלטון פולין על ערבות רוסיה הלבנה ואוקראינה. באחת האחוזות האלה, באוסא הקרובה למינסק, גרו הורי, חוכרי טחנת הקמח הגדולה.

מנותקים משורשי היהדות היינו, רחוקים ממנהגי מסורת, ורק בימי ראש-השנה ויום הכיפורים היו מתקבצים החוכרים היהודים מן החוות שבסביבה לבית אחד ומרבים בתפילה. על ציונות לא היה לנו מושג. היתה אדישות, והיה לנו טוב בהסתגלותנו לסביבה.

עוד לפני מלחמת העולם הראשונה עברה משפחתי לגור במינסק. כאן הכרתי את תנועות הנוער הציוניות ונמשכתי אליהן. ב-1920 נתקבלתי כחבר להסתדרות הנוער הציוני הלומד "החבר". עיקר פעולותינו היו אירגון חוגים, גיוס חברים והתרמה לקרנות הלאומיות. נסבלנו ע"י שלטונות הכיבוש הפולני ופעולתנו הכתה גלים. אולם משחזר הצבא האדום וכבש שוב את השטח, הוטלנו – כל חברי הנוער הציוני – למאסר.

מששוחררנו התארגנו מחדש ופעלנו בתאים קטנים בתנאי מחתרת. עם גבור הרדיפות של השלטון עבר חלק מן הנוער את הגבול לארצות הבלטיות ולפולין. אני נשארתי במינסק והמשכתי בלימודים ובפעולה ציונית. למדתי מדידת קרקעות, וכיוון שבית הספר המקומי לא סיפק את הדרישה המקצועית ברמה הדרושה, הועברנו – כל תלמידי הקורס – למוסקבה.

בהיותי במוסקבה אסרו את אבי, משום שלא מצאו אותי בבית. משנודע לי על מאסרו חזרתי למינסק והתייצבתי בג.פ.או. אבי שוחרר מיד ואני, לאחר חקירה של חודשיים, גוייסתי לצבא ונשלחתי לטורקיסטן, לשרת בגדוד חי"ר.

לאחר שנה וחצי בצבא חזרתי למינסק – ולסורי… פעילותי הציונית נמשכה עוד שנה שלמה, עד אשר שמו עלי יד. חודשיים החזיקוני בחקירות ולאחר מכן גרשוני לסיביר. הגעתי עד לקראסנויארסק, כאשר השיג אותי הרשיון להחליף את גירושי לסיביר בגירוש לארץ-ישראל. החזירוני מיד בדרך לאודסה, ומשם הפלגתי באניה לארץ.

בבית העולים שהיתי ימים מספר, עד שעברתי לעין-טבעון, לחזק את פלוגת קיבוץ עין-חרוד.

משה יולוב

ספר יגור, עמ' 252