הרברט כהן

השתייכתי בגרמניה לתנועת "הבונים". הגעתי לתנועה הציונית מה"ארבייטר-יוגנד" ("הנוער העובד" של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית).

מטעם "החלוץ" נשלחתי, יחד עם אחרים, להכשרה בדניה ובשוודיה, שם שהיתי שלוש שנים עד פרוץ מלחמת העולם (1939). בשוודיה היה רק קיבוץ הכשרה אחד ורוב החברים היו מפוזרים בצורה של הכשרה בודדת. משקי האיכרים בהם קיבלנו את הכשרתנו, לא היו מרוחקים זה מזה, והחברים יכלו להיפגש לפעולות משותפות שאורגנו ע"י מרכז "החלוץ". בהכשרות אלו פעלו גם שליחים מהארץ, אחד מהם היה פריץ ליכטנשטיין, אשר ישב בלונדון כשליח ב"מרכז" של מערב-אירופה. מפיו שמענו על הארץ, ובין היתר גם על קיבוץ יגור.

בשנת 1939 התכוננו לעלות במסגרת עליה ב', אך זה לא יצא אל הפועל. העבירו אותנו לאנגליה כדי לפנות את המקום בארצות הסקנדינביות לאנשים חדשים ששלח "החלוץ". בינתיים פרצה המלחמה וחברתי ואני נשארנו באנגליה עד לסיומה. כאן לא היתה הכשרה מאורגנת. ישבנו כשלושה חודשים בלונדון…

עם גמר המלחמה (1945) היינו בין המאושרים שזכינו לקבל סרטיפיקט, לאחר 10 שנות הכשרה…

בימים ההם, כשהגיע הלייבור לשלטון באנגליה, בחדר האוכל של יגור רקדו הורה וחיו באשליה של תקוות גדולות ליהודים בארץ. אנו, עולי אנגליה, היינו בין המפקפקים, כי הכרנו את בווין. לצערנו התאמתו חששותינו. כבר בחודשים הראשונים להיותנו ביגור נפל בחלקנו להיות שותפים לסבל ב"שבת השחורה".

הרברט כהן

[מתוך "ספר יגור"]

הרברט היה איש טוב, שָלֵו, והוא השרה עליך מרגוע ונעימות. שקט וצנוע היה והתעניין בפוליטיקה, ספרות, ואהב מאוד לצפות בספורט ולשוחח עליו. כאשר ביקרנו בשדה הכותנה דיבר באהבה על הימים ההם, כשהיה פלח בשדות יגור. על הנוער שלנו, החכם, שיודע לעבד את האדמה בשיטות חדישות ובמכונות מתוחכמות. אהב להיזכר בימים שהיה חלוץ ועבד בשדות. כל עבודה שעשה היתה מושלמת. הוא אהב את האנשים שעבד יחד איתם והרבה פעמים ויתר על חופשתו למען חבריו. הרברט ידע להעריך כל אדם ברוח שלווה ובטוב-לב. רציתי לשוחח איתו גם עכשיו, כשאיננו עוד.

על ההר מנגד עמדתי והתבוננתי בניצנים שבקעו מהעיניים הנפוחות של ענפי האלה, התאנה והעוזרר, המלא פרחים לבנים. השקד כבר גמר לפרוח והוא מלא עלווה ירוקה. לפתע הגיעו לאוזני דפיקות חזקות מלמטה, מבית הקברות שלרגלי ההר. שם חופרים באדמה, הופכים אותה וכורים לך קבר. משהו חד וכואב עבר בלבי: האומנם לך כרו את הקבר? וההר כולו מלבלב ומלא שלל גוני פרחים – כלניות, רקפות, עיריות וּכְתֵמָה. כל-כך אהבת פרחים והגינה שלך היתה תמיד מעובדת. בכל פרח טיפלת באהבה רבה, ורק הצטערת שאין די שמש בגינתך, ובלי אור וחום אין הצמחים גדלים. גם בני האדם זקוקים לאור וחום.

הרברט, מה אני יכולה לעשות והדפיקות הללו מבית הקברות עולות על ההר והן מתדפקות ודופקות בלבי ובראשי? קשה להבין שבאמת זהו קבר שכבר נועד לך, ואתה רק לפני חודשיים ישבת ושוחחת איתי על נכדיך. עתה הדפיקות הללו לא נותנות לי מנוח. קברך מלא פרחים בשלל צבעים והדמעות השקו אותם. דמעות לא יכלו לרדת מעיני, כי יבשות הן. יבש מקור דמעותי. ורק את הקולות הללו אני שומעת ואין לי מנוח.

צפורה ורדי

[בתוך חוברת זיכרון להרברט כהן]

כדי לכתוב ולספר על חייו של הרברט, אתה חייב גם לנגוע בבעיות הדור שבו הוא חי. יתכן שדווקא אדם כמוני – שלא רק קשרים משפחתיים היו לי איתו, אלא גם חי בתקופה הזאת – יכול יותר להיכנס לעומק חייו ולהבין אותם.

הרברט נולד במלחמת העולם הראשונה. היתה זו תקופה שהביאה בעקבותיה משברים כלכליים, פוליטיים וחברתיים, שהשאירו את חותמם באנשים שחיו אז.

אמו, שאבד לה במלחמה היקר ביותר – בעלה – רצתה לשמור בחממה את בנה. נדמה לי שתנאי חממה אלה הקשו על הרברט את תקופת ילדותו והתבגרותו. הוא ניסה לצאת מזה, אבל תנאי הסביבה לא סייעו לו ביותר. בילינו יחד ימים רבים ויפים, בעיקר בחופשות, כשנמצא במשפחתנו. הרצון לפרוץ מתוך המסגרת ניכר בו תמיד.

הרברט התרחק מהחיים המסורתיים (אם כי לא דתיים) שבהם חיו עדיין ההורים, כמו רבים מבני הנוער היהודי בגרמניה, שהיו קרובים למדי להתבוללות. הוא חי את חיי הנוער הגרמני והעם הגרמני, ונכנס לבעיותיה של ארץ מולדתו תוך השתלבות בתנועה פוליטית, בנוער העובד ובתנועת הספורט הגרמנית. הוא רצה, כמונו, להיות "גרמני טוב שדתו יהודית". אז התחיל המשבר, האנטישמיות פשתה והנאצים עלו לשלטון.

על הציונות ידע רק שני דברים: הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת, ויהודים בעלי זקן בוכים ליד הכותל… הוא למד והתעמק בכל מה שקשור בציונות ובארץ… הוא מצא בזה את תוכן החיים שחיפש קודם לכן…

בתקופה הזאת נוצר הקשר בין הרברט לפרידל. היתה זו תמורה נוספת ורבת משמעות בחייו. שניהם שהו באנגליה במלחמת העולם השניה, כששאיפתם לעלות לארץ ולחיות בה.

השינוי באישיותו של הרברט היה עצום. נוסף להכשרה בעבודה התחיל להתעניין במוסיקה, באמנות בכלל, והירבה בקריאת ספרים, בעיקר באנגלית. כל הדברים האלה היו חבויים בו, כנראה, גם קודם, אך הוא לא הצליח להגיע אליהם.

הרברט חי חיי משפחה למופת. התמורות שהיו בחייו סייעו לו להתגבר ביתר קלות על קשיים שפקדו אותו, והוא מצא אושר וסיפוק במשפחה, בעבודה, בספרים ובעיקר בעובדה שהוא חי בארצו ובקיבוץ.

אליעזר כץ

[בתוך חוברת לזכרו]

הנחת אבן זיכרון לפאני כהן דצמבר 2019

לפני מספר חודשים הגיע מכתב למזכירות יגור מעיריית באד המבורג Bad Homburg בגרמניה. הכותבים בקשו להזמין קרובי משפחה של פאני כהן אימו של סבא הרברט לטכס הנחת "אבן נגף" Stolperstein " אבן שנתקלים בה נעצרים ונזכרים". האבן תוצב על המדרכה מול הבית שבו התגוררה וממנו גורשה ע"י הנאצים למחנה ההשמדה סוביבור.

לאחר שורה של תכתובות עם המארגנים קבלנו החלטה להגיע לטכס. יצאנו במשלחת משפחתית שכללה את אמא(נעמי) זאביק אסף ואותי. הגענו בטיסה לעיר פרקנפורט משם המשכנו  לעיירה באד הומבורג מרחק של כחצי שעה נסיעה לכוון צפון מערב. הגענו לבית שבו התקבצו חלק מהמארגנים שקבלו אותנו בחום. בנוסף למשפחה שלנו הוזמנה גם משפחת ויזנטל משיקגו שכללה אם חרדית ו 5 ילדיה.

למחרת הגענו לטכס בפראק המרכזי של העיירה. הטכס התקיים לצד אנדרטה לזכרו של שי עגנון שהתגורר בעירה בשנות ה 20.  מסביב  לאנדרטה התקבצו תלמדי בית הספר המקומי שהנצחת מאורעות המחלמה והשואה היא חלק מתכנית הלימודים שלהם.  נציגי העיריה נשאו דברים ורב הקהילה היהודית בפרנקפורט אמר קדיש לזכר יהודי העיירה שנרצחו בתקופת הנאצים .

מכאן יצאה תהלוכה ארוכה לכיוון בתיהם של הנרצחים. ליד כל בית הוקראו הספדים והונחו אבני זיכרון ופרחים, מאין הלוויה אלטרנטיבית לאלו שלא זכו לכך מעולם.

הגענו לבית, שהיה ביתה של פאני, גם לזכרה נשאו דברים. רוב הטכסט נאמר בגרמנית אבל היה גם חלק באנגלית . סיפרו שבזמן שברחוב התנהל שוק של פירות וירקות ותשובי העיירה עסקו בשגרת יומם רוכזו כל היהודים שהתגוררו בבינין בקומה התחתונה. מכאן הם נשלחו לתחתנת הרכבת בדרך למחנה ההשמדה בסוביבור.

איש מהנוסעים ברכבת הזו לא שרד. בכניסה לבית הזה הרגשתי פתאום בצורה מוחשית את הפחד והיאוש שאחזו במי שהיו אזרחים מהשורה חלק בלתי נפרד מהקהילה של העיירה הפסטורלית הזאת והפכו לפתע לבני מוות חסרי זכויות חשופים ללניץ' בחסות השלטון. למחרת דפקנו על הדלת של אחד השכנים בבניין וספרנו שאנחנו "קרובים של אנשים שגרו בבניין לפני המלחמה" התקבלנו בחום ונהלנו שיחה מעניינת עם בעל הבית בחור נחמד מאוד עורך דיןבמקצועו. שחזרנו לארץ קבלנו ממנו במייל את כל הפרטים שנאספו באריכיון  של העיירה על פאני ומשפחתה בתרגום לאנגלית.

בערב של אותו יום התקיים טכס נוסף באולם בבית הספר. בכניסה לאולם ראינו מצגות שהכינו התלמידי כיתה 10 יוד' אצלינו בנושא השואה. המצגות עסקו בין השאר באנה פרק ובמחנות ההשמדה. הטכס עצמו הזכיר במידה רבה ארועים דומים שמתקיימים אצלנו בארץ. ראש העיר נשא דברים בגנות המשטר הנציונל סוציאליסטי, ומהקלת בית הספר ביצעה מספר שירים ששולבו בין קטעי קריאה.

בהמשך נקראו משפחות הקורבנות לבמה לענות על שאלות שהועברו מראש. השאלות היו מאתגרות למדי, למשל מה אתם חושבים על גרמניה היום?

מה אתם מרגישים שאתם שומעים את השפה הגרמנית? האם עדיין קיימת אנטישמיות?  מה תהיה התגובה שלכם למכחישי שואה?

ניסנו להתנסח בעדיניות מתוך הכרה בכך שקהל היעד מורכב בעיקר מתלמידי בית ספר שאינם אחראים לדברים הנוראים שהתרחשו ברגמניה של שנות ה 30 ו ה 40.

למחרת קבלנו במלון גיליון של העתון המקומי המעותר בתמונה שלנו' כותרת המאמר "לנוער אסור לשכוח את דור ההמשך של קובנות הנאצים בבאד הומבורג"

ביום המחרת נסענו לעיירה בוצבך מקום מגוריה של משפחת בריט, המשפחה של סבתא פרידל נסיעה של כ 30 קמ'. הבית בן שלוש קומות נמצא ממש ברמכז העיירה. לפי הסיפורים של פרידל בקומה הראשנה היתה חנות הנעלים של צמח אביה המשפחה התגוררה בשתי הקומות שמעל לחנות. במרתף אמא של סבתא לאה שמרה את הריבות הכרוב החמוץ ומטעמים כבושים נוספים דבר שהיה נהוג בתקופה שקדמה להמצאת המקרר.

נכנסנו לחנות מכשירי הכתיבה שעומדת במקום של חנות הנעליים. המוכר בחנות לא שמע דבר על משפחת בריט.  במקום שהייה המרתף יש עכשיו חדר תחוזקה של הבניין . רק אבני הזיכורון עם שמות ההורים והאחות דורה שנספו בשואה מעידים על מה שהתרחש כאן. המשכנו ברחבות היפים של העירה לכוון המוזיאון המקומי. במוזיאון מצאנו ספר שבו יש איזכור לכל יהודים שהתגוררו בעיר . פרטים כמו המקומות שמהם הגיעו לעיר , קשרי משפחה , מקומות תעסוקה ואף פרטים לגבי מקומות שאליהם גורשו בתקופת המלחמה .מלבד משפחת בריט חיו בעיר נציגים רבים של משפחת כץ שחלק מהמהם התגוררו בעבר ביגור.