חיים מורנו

16/02/1914 - 26/07/1977

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ' שבט התרע"ד

תאריך פטירה: י"א אב התשל"ז

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: בריגדה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

חיים מורנו

נולד: 6.2.1914
נפטר: 26.7.1977

כחטף בא המוות ועקר אותו מארץ החיים, וזה דווקא במקום עבודתו. חיי עמל ועבודה באו אל קיצם. בן 63 היה במותו.
חיים נולד בסלונים (בזמנו פולין, כעת רוסיה הסובייטית), ב-6.2.1914, להוריו גנסיה ומשה ז"ל. בצעירותו, והוא עוד ילד בן 13, הצטרף חיים לתנועת ארץ ישראל העובדת בעיר הולדתו. הוא היה הראשון שסלל את הדרך לילדים רבים, בבית הספר האנטי ציוני בו הוא למד, ללכת בעקבותיו. 5 שנות חיים אלה היוו פרק מזהיר בחייו הצעירים של נאמנות ומסירות לתנועה. בגיל 18 יצא חיים לקיבוץ הכשרה "שחריה" בעיר השכנה, ובשנת 1934 עלה ארצה, ומהאניה בא ישר ליגור.
חיים בא אלינו, כאשר ההכנות לחג העליה על הקרקע (11 שנים לקיבוץ), היו בעיצומן. הוא התרשם מאד והחליט להישאר כאן. יום העבודה הראשון שלו היה במחצבת ארבע וחצי. אחר כך כיבוש עבודה עברית בנמל חיפה, פלחה, נשר, מטעים, תנובה, הובלת חלב בבית ועוד. בימי מלחמת העולם השניה מילא חיים צו לאומי והתגייס לבריגדה. אכן, חיים עטירי מעש.
מלבד היותו איש תנועה ואיש קיבוץ מסור ונאמן, עניינו אותו הרבה דברים נוספים. היו לו תחביבים רבים, בהם עסק בזמנו הפנוי. הייתה לו שפה עשירת ביטוי, אך לפרסם דבר מה הוא לא הסכים, כי צנוע היה האיש. היו לו חברים וידידים רבים.
אולם מעל לכל התמסר חיים למשפחתו. בעל מסור ואוהב ואבא-סבא חבר, טוב ומיטיב לילדיו ונכדיו.
לבטי, הילדים והנכדים – ניחומים באבל.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • האילן ואמירו

    [נכתב למסיבת הכלולות של אמיר ואילנה במלכיה]

    ויהי בקץ בריאת החלד והכל תם ונשלם

    עץ ודשא ושמים, מאוֹרות, ארץ וים –

    האילן הִכָּה אז שורש, אֱמירוֹ נישא אל-על

    עלעליו יניע חרש, עלעליו רוויי טל

    בד אל בד הביע אומר: סנסיניו לחשו בסוד

    מה נאה הוא אילננו, האמיר מלא הוא הוד.

    ראו גאה הוא ונושא הוא, כל כולו שואף אל רום

    צפרירים ראשו ילטופו, שמש תעטפו חום.

    קרני שמש יפזזו על ראשו טבול הטל

    שלל גוונים בו ישתקפו עת יניע הזלזל

    עת, עליו, פרחיו ינצו, מי ישווה להדרו?

    כליל תפארת יעניק הוא על אילן ועל גזעו!

    מה לכם תהללוני – לחש אמיר אל עפאים

    הן תראו, לולא השורש לא נישאתי למרומים,

    לולא אילן היכה פה שורש וינק חילו מתהום

    לא שטפוני קרני שמש, העניקוני אור וחום.

    והַטָל אותו ינקתי, גשם כי ירווה צמאי

    ייכנס בי להט שמש ונספג עד שורשי.

    הן כל אלה פֵּארוני, העניקו לי שגבי

    הם נצרוני והיניקוני ויבשילו את פריי.

    כי אני אילן וגזע – אחת אני ביצירה

    פארותינו נסעפה, נייפה אם אדמה

    נייפה את אדמתנו הנותנת את חילה

    אשר בה הִכִּינו שורש – לה נאמר תהילתה…

    הבה נברכה ביחד, האילן ואמירו

    אור וחום ולֶטף-שמש, שיבשילו את פריו.

    חיים מורנו

    יומן יגור, 12.8.1966

  • מתוך מכתב של חיים מורנו

    מכתבים מאי-שם

    אנטוורפן, 9.11.1945

    …טוב לשבת בחדר מוצף אור וחום ולדעת שאי-שם מחכים לי בית, אשה, ילדים. טוב לדעת את הגעגועים הכמוסים שבלב. כל זה מאיר ומחמם, נותן כוח ואורך-רוח עד היום המקווה בו אחזור, נתאחד שוב, ארגיש את זרועות הילדים על צווארי, אשמע את פטפוטם וצחוקם העליז, אראה את הכרמל במעטה הירק שלו, אטייל בשדותינו, אטעם מפרי אדמתנו, ישר מן השתיל, ישר מן העץ. כל-כך טוב לדעת ולהרגיש את הדברים האלה; כל-כך טוב לדעת שכל זה מחכה לי, מצפה לידי, כשם שאני עורג לקראתם.

    …התופסת את, מה זה בית, משק, ילדים, ארץ? העמדת פעם על מושג הדברים האלה, החשבת עליהם?

    אני מרבה לחשוב על כך. יתכן שהריחוק מן הארץ הוא הגורם, אבל בשבילי רב-משקל הדבר, ואני מרבה לחשוב עליו. מעודי לא הערכתי את הדברים האלה כמו בשנה זאת. כך בנכר, רחוק מן הבית, מתחילים לחשוב על דברים ולהעריך דברים שאולי לא שמת-לב אליהם תמול ושלשום. אוצרות כמוסים שבלב ובנפש, אוצרות שבתת-ההכרה עולים, צפים, מתגבשים למחשבה, הופכים דבר של ממש, לכיסופים יוקדים למולדת, לפינתנו שלרגלי הכרמל, לבתינו הלבנים. ועל הכל – החיים התוססים שבהם. כל פרט יקר, על מעלותיו וחסרונותיו, קרוב ללב. נכון הפתגם "המרחק מקרב", כי יש באפשרותך להעריך דברים בלי משוא-פנים…..

    חיים

    יומן יגור, 26.11.1945

  • מתוך מכתב של חיים מורנו

    20.10.1945

    בכאב ובעלבון צורב קראתי היום את הידיעה בעיתון על האזהרה והאתראה של משטרת א"י, כי יוטל קנס על ביתנו באם לא יימסרו אחינו העולים לידה. גדולים הכאב וההתמרמרות, גדולה האכזבה. בושה תוקפת אותי בזכרי שהנני נושא מדים של אותו עם, שאיתו יחד לחמתי למען חירות האדם, למען השמיד את חיות-הטרף של הדור הזה – והנה מוטה הכידון נגד ביתי, ואולי גם כידונו של אותו חייל שרק תמול לחמתי יחד איתו כתף אל כתף למען חירותו וחירותנו. ו"העוון" – הגשת עזרה וקליטתם של אחינו ניצולי השמד והחרב.

    איני יכול להירגע, מבקש אני לזעוק על העוול שנעשה לנו, כי זוהי חזרה על השמדתנו והמשך לה. מה שלא עלה ביד היטלר לגמור, רוצים הם לסיים? כל יישותי מתקוממת בי – לא ניתן! שום ממשלה לא תוכל לנו! הגישו עזרה וקלטו את אחינו בכל הדרכים! לשם זה לחמנו, לשם זה נפלו טובי בחורינו. נציל את השארית ויהי מה! אין מה להפסיד. אם יכפו מלחמה עלינו – נקבלה; ואם כל העולם יעמוד נגדנו – נתקומם לו. על נפשנו ונפש הטף אנו נלחמים, על שארית אחינו הנמקים במחנות ובדרכים. לא ניתן – ויהיה מי שיהיה – להכרית את שארית תקוותנו. מלחמתכם – מלחמתנו, מלחמת כל איש יגור ומלחמת כל חייל עברי באשר הוא שם.

    חַזקו ידיים עד נעביר את רוע הגזירה. עודני מאמין ברגש הצדק של העם הבריטי הפשוט – והם גם יעזרו לנו. ומעל הכל תעזור לנו הכרת צדקתנו, כי רק בה נִבְנֶה וְנִבָּנֶה.

    ברכותי לכל בית יגור. כשם שידענו לעמוד במבחנים קשים אחרים, כן אני תקווה שנעמוד גם במבחן זה. חזקו ואמצו! הנני אתכם בעלבונכם ובתקוותכם…

    חיים

    יומן יגור, 2.11.1945

  • סלונים עירי

    לבית הספר ציש"א בסְלוֹנִים, עיר מולדתי, הגעתי לאחר שלמדתי זמן-מה בישיבה, בבית-ספר "תחכמוני" ובחדר מתוקן. בבית-ספר זה היו שש כיתות. מובן מאליו שהוא היה בהשפעתו הבלעדית של ה"בונד", מפלגת הפועלים היהודית האנטי-ציונית. ככל הילדים בבית הספר השתייכתי גם אני לארגון הילדים "סקיף", מיסודו של הבונד. משום מה לא מצאתי שם את מקומי, אם בגלל חוסר הפעילות בסניף, או פעילות "יבשה", בלתי מותאמת לילדים בגילי. ואולי בעיקר שרבים מחברי מ"תחכמוני" ומהחדר המתוקן השתייכו לארגון הצופים "סקאוט", מיסודו של "פועלי ציון" (צ.ס.) ותנועת הנוער שלה "פרייהייט" – הצטרפתי גם אני לארגון ילדים זה. הייתי הראשון מבית הספר שעבר לארגון ילדים ציוני, ובעקבותי הצטרפו ל"סקאוט" רוב רובם של שתי הכיתות ה' ו' – בני 13-14.

    – – –

    ארבע שנים הייתי ב"סקאוט" וב"פרייהייט". היו אלה שנים של פעילות רבה בשטחים שונים. חוץ מענפי ספורט שונים היינו מאורגנים בחוגים, שם למדנו על הציונות הסוציאליסטית ועל תנועת הפועלים בא"י. כאן קיבלתי את הבסיס ואת הכיוון האידאי-תנועתי. השתתפנו באופן פעיל בפעולות המפלגה, ורב היה חלקנו בבחירות למוסדות לעיריה ולקהילה בסלונים…

    בשנת 1930 הצטרפתי ל"החלוץ", שהיה משותף לנו, לשומר הצעיר ולגורדוניה, ושנתיים לאחר מכן יצאתי להכשרה לקיבוץ "שחריה" בברנוביץ, שאורגן שנה לפני בואי לשם. היו תקופות שהקיבוץ מנה עד מאתיים איש… רבים עלו אז ארצה כ"תיירים" למכביה… הזמן הראשון היה קשה מאוד, עד שהסתגלתי לעבודה. היה זה חורף והעבודה היתה בעיקר במנסרה. ההספק לא היה גדול והמשכורת היתה דלה, כי עבדנו בקבלנות. זה השתקף בתנאי החיים ובאופן מיוחד בכלכלה… התהלכנו קרועים ובלויים, גם מחוסר אמצעים ואולי גם מתוך איזו "גנדרנות" שהיתה אז באופנה בקיבוצי ההכשרה. קראו לזה בסלנג החלוצי "לחודריזם", משהו מהרשלנות והיחפנות גם יחד. עם בוא האביב השתפר מצבנו. קיבלנו עבודות נוספות… ניהלנו פעולה תרבותית. באו אלינו מרצים מסניף המפלגה במקום, אירגנו חוגים ללימוד עברית, אם כי לרבים מאיתנו השפה לא היתה זרה.

    חצי שנה שהיתי בקיבוץ ההכשרה ואושרתי לעליה… עליתי דרך קונסטנצה, ובסוף דצמבר 1934 הגעתי לחיפה. בבית העולים קיבל אותי ברדיצ'בסקי וכיוון אותי ליגור.

    תהיתי לדעת מה צפוי לי כאן בארץ, בקיבוץ. בחוץ לארץ סופר לנו רבות על ייבוש ביצות, ונוצר הרושם שכל הארץ, כביכול, ביצה אחת גדולה. התקרבתי ליגור והופתעתי מאוד מהגפנים שצמחו מבין האבנים (כל-כך הרבה אבנים). הופתעתי מהמשק – שלושת הבניינים, הצריפים ושורת האוהלים ביניהם. באופן מיוחד התרגשתי כאשר נכנסתי לחדר האוכל ושמעתי את חזרות המקהלה. היה זה ערב חג העלייה על הקרקע (מלאו אז עשר שנים ליגור). אז גמלה בי ההחלטה להישאר כאן.

    אני ועוד שתי חברות-לדרך קיבלנו לרשותנו אוהל. הואיל ולא היה לנו ניסיון רב בהקמת אוהלים, חדר בלילה הגשם לאוהלנו ונרטבנו עד לשד עצמותינו. למחרת יצאתי ליום העבודה הראשון במחצבת ארבע וחצי, ואחרי שבוע נשלחתי עם חברים לכיבוש עבודה עברית בנמל, שם המשכתי כל החורף. באביב קיבלתי זוג פרֵדות ועבדתי בפלחה בהובלת תבואה מהשדה. עבדתי ב"נשר" ובעבודות אחרות, עד התגייסותי לבריגדה.

    שלושים שנה עברו מאז בואי ארצה. נדמה שרק אתמול ירדתי מהאוניה. עולות בזיכרוני תמונות מהעבר – הימים והלילות בסניף, הרֵעוּת והחברוּת הטובה והמלכדת, שנשארה עד היום עם אלה שזכו כמוני להגיע ארצה. הרגשת רֵעוּת מלווה כאב על אלה שלא זכו וניספו בימי השואה.

    סלונים עירי עומדת ברובה על תִלָה, אך יהודים לא נשארו בה. לא נשאר זכר מהחיים הערים והתוססים – רק שני קברות אחים.

    שלושים שנה – רבה הדרך ורבים גם ההישגים, כאשר זכינו להמשיך בדרך הקיבוץ במדינת ישראל.

    חיים מורנו

    ספר יגור, עמ' 302

  • יפה נפש

    חיים היה דמות אצילית ותרבותית, יפה נפש ותואר, מאלו הדמויות שצמחו בעיירות פולין. יש אומרים, כי האדם הוא מוצר הסביבה. מוצאו היה מסלונים, עיר שהיתה שם-דבר בפולניה בעבר, בתרבותה היהודית ומוסדות החינוך שבה. האוכלוסיה היהודית היתה ליברלית ואוהדת הרעיון הציוני החלוצי. ב"ישיבה" עוצבה דמותו של הנער חיים ז"ל. מה שאיפיין אותו היתה חלוציותו, רצינותו ומוסריותו.

    מסירותו למשפחה היתה ללא גבול. מרגש היה לראותו עם נכדיו, ילדי אמיר בנו, זה מימין והאחר משמאל, ומבטיהם מופנים לסבא הגבוה והתמיר, ובקשב-רב מאזינים לדברי חיים כלדברי אלוהים חיים.

    התיידדנו סמוך לאחר בואו ליגור. תוך עיון ב"יומן יגור" הפנה חיים את תשומת לבי למשפט ביומן שלא היה לרוחו. ראיתי כי לפני אדם נעים-הליכות וסבר, ויודע היטב את השפה. הוסכם בינינו כי להבא, בטרם אמסור רשימה ליומן לידי העורך, יהיה הוא זה אשר יקרא אותה, יסגננה ויתקן את הדרוש תיקון. בשיחתי עימו היתה זו לי חוויה, ברצינותו, זקיפות קומתו ודיבורו השקט, בבחינת – דברי חכמים בנחת נשמעים. בדאגתו ובנכונותו לעזור לזולת, ובעיקר בימי חולי, עמדה לו אצילות רוחו – ועל כגון אלה אומר הנביא:

    הולך תמים ופועל צדק

    ודובר אמת בלבבו

    לא ריגל על לשונו

    לא עשה לרעהו רעה

    וחרפה לא נשא על קרובו.

    [תהלים ט"ו]

    יהי זכרו ברוך.

    י. אלוני

    חוברת ליום השנה

    יולי 1978

  • רעי וידידי

    הכרתיך מיומי הראשון ביגור. הקדמת אותי בשנה, ועל כן היית כבר "ותיק" ויכולת לקלוט "חלוצים" אשר רק באו. רבים היו המפגשים לאחר מכן. מקומות העבודה אשר עמדו אז לרשות החדשים היו המחצבות "נשר" – 4 וחצי, נמל, ולאחר מכן קו המים של מקורות, וכן יישור חולות במפרץ ועוד כהנה וכהנה.

    תמיד היית מוכן לעזור לזולת, מסביר פנים וספוג אופטימיות – כך ראיתיך תמיד. שייך היית לסוג האנשים אשר בנקל רוכשים ידידים, וידידותך לא היתה מחייבת. מתכוון אני: לא נצמדת עד כדי כך שהידידות איתך לא חייבה אינטימיות-יתר, אך פניך והבעתך הביעו את ההשתתפות הכנה בצער הזולת והשמחה בשמחתו.

    הייתי מוסיף ואומר שהשפעת בשקט הנפשי על זולתך, וזה כבר היה מעודד.

    תחביבים רבים היו לך, וזה רק נודע לי מאוחר יותר. נוסף לתחביב הדייג, אשר משרה שלווה והשראה, ידעת גם למשוך בעט-סופרים, אך לא פרסמת אף פעם. רק לאחר מותך קראתי את השיר אשר הקדשת לבתך שהיתה אז בצבא, ומכאן ראיתי עד כמה אתה יודע להתבטא ולאהוב.

    … תמיד עם בת-שחוק על הפנים ותמיד מוכן להאזין לזולת. בקיא היית במורשת היהדות והתנ"ך, וגם פסוק מן המקרא עדיין זכור היה לך. לא פעם, בחיפוש אחר מילה לפתרון תשבצים במועדון – היית אתה המוצא את הפתרון.

    היו לך הרבה ידידים ולכולם תחסר בהיעדרך, אך יותר מכולם חברך שהיה לך כאח, אשר שנים שימשתי בלדר בינך לבינו….

    שלום לעפרך.

    צבי אהובי

    בחוברת ליום השנה

    יולי, 1978

  • מכתבים לבת

    לבת הזקונים שלי שלום רב!

    כבר התכוננתי לקבל את פנייך, אבל רצה הגורל והגלגל התהפך. כפתגם הקדומים: "האדם חושק ואלוהים צוחק". אבל לא בידינו הדבר… רק שזה קָרֵב, וטוב שזה הולך ונגמר, כי לחיות במתיחות מתמדת ולא לדעת מה יילד יום, זה כבר היה בלתי אפשרי. יטעמו גם שונאינו מהתרעלה שנסכו יומיום, שנה שנה – על גופם ובשרם. אין אנו ששים אלי-קרב, אבל כשהסכין עלי צוואר – שאני.

    עוד דף מזהיר בתולדות עמנו – מעטים נגד רבים ויכולנו להם, כי לנו הצדק. אין זה מקרה שצבאות בורחים ונוחלים תבוסה, כי אם אין צידוק למעשה אין גם כוח עמידה מוסרי. מי שעֵינו לביזה ולהרג, אינו יכול ללחום, איננו בוטח בעצמו, אלא אם הוא בטוח בניצחונו הקל. כך הפרט וכך הכלל.

    אינני מתעלם גם מהמחיר שאנו משלמים בעד חיינו. אין מלחמות טובות ואין נצחונות טובים. כל מלחמה – דבר רע הוא. בכל מלחמה יש הרג, חורבן עולמות של פרטים, של חלומות שנגוזו, כל הדברים הקטנים המעשירים את חיינו. האבסורד הגדול ביותר הוא – על אף כל ידיעתנו, על אף רצוננו, בא הרגע ואתה נאלץ ומוכרח לאחוז בשלח וקורא למשחית: הרוג! אבד! השמד! יש רק תקווה שכולם ילמדו לקח והשקט באיזור יחזור לתיקנו. נקווה שלא נתבדה.

    סלחי לי בתי. ודאי חשבת על מכתב עליז וקל, ויודע אני כמה זה נחוץ לך ולנו, אבל יש רגעים בנפש האדם, והוא עושה את חשבון עולמו, ובא לידי הרהור שאולי היה חבוי, ומחפש דרך להתבטאות, והוא פורץ נגד רצונך ובניגוד לכוונתך.

    בזה אסיים. הרבי לכתוב, כי יש לי הרושם שעוד זמן רב לא נתראה, אולם יתכן כי אגש למלכיה.

    אני פשוט מתגעגע.

    ד"ש לכל היגורים.

    שלך אבא.

    [הערה: נכתב כנראה בתק' ההמתנה במלחמת ששת הימים]

    בחוברת ליום השנה

    יולי 1978