משה מרכס

לאבא

עכשיו, כשאנו כאן מלווים אותך בדרך האחרונה,

אני בוכה – על שלא נתת לי להיפרד ממך עוד קצת,

ונשען – על הידיעה שאפילו עכשיו אתה מצטנע על הטרחה.

אני בוכה – על האלבום המאובק ששלפתי במקרה מהמדף בחדר

ונשען – על מעט החיוכים שהונצחו להם בשחור-לבן.

אני בוכה לך על השנים הענקיות של הבדידות, ונשען על גאוותך בי, ביעל, בנכדות.

אני בוכה על שממש לא תכננת להגיע לכאן, מלבד אולי לביקור חטוף אצל סבא וסבתא,

ונשען – על התמימות-משהו, שבה קיבלת אפילו סוף שכזה.

אני בוכה – על כל הדברים שכבר לא נוכל לעשות ביחד, בקצב האיטי להחריד,

ונשען על זיכרונות ותמונות flash back, שכבר הספקנו גם לעשות כמה וכמה עד היום.

אני בוכה – כי אני עוד יותר לבד בתא המשפחתי, הכמעט בלתי אפשרי הזה, של משפחת מרכס בקיבוץ יגור.

ונשען – בלי הביחד – על חברים ומשפחה אוהבת, שיודעת לתת עד כמה שצריך ואף הרבה יותר.

וכן, אני בוכה.

רנן מרכס (17.12.2000)

יומן ליום השלושים

26.1.2001

הכרתי את משה עוד מילדותו… אך מעט מאוד נפגשנו, לא בעבודה וגם לא בנסיבות חברתיות אחרות.

לפני כשנה פגשתי את משה בבית אחוה. שאלתי אותו על מצב בריאותו והוא אמר לי שבא לבית אחוה כדייר קבוע, כי קשה לו להיות לבד, מטעמי בריאות.

משיחה ראשונה זו למדתי להכיר את הבן הזה כבן-שיח. גם התמזל מזלי ואכלנו יחד ליד אותו שולחן, וזה איפשר לנו לשוחח יותר ולהכיר אחד את השני. כאן התגלה לפני משה מרכס אחר. אדם טוב-לב, אוהב לשוחח עם אנשים, ובעיקר עם כאלה שהיה מעודד את רוחם. יחס מיוחד היה לו למקרים אלה. אני אישית נהניתי מאוד לשוחח איתו ליד השולחן.

בשם אלה שהיו זקוקים לעזרתו בשיחה איתם, אני מביע צער וכאב על שהלך מאיתנו משה מרכס צעיר כל-כך.

יהי זכרו ברוך!

יצחק בן-כהן

יומן ליום השלושים

26.1.2001