רבקה מנדל

09/09/1909 - 21/10/1969

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג אלול התרס"ט

תאריך פטירה: ט' חשון התש"ל

ארץ לידה: ליטא

תנועה ציונית: פועלי ציון

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אהרון מנדל

רבקה מנדל – בוברובסקי

הלכה מאיתנו לאחר מחלה קשה וסבל רב. היה לה רצון עז לחיים, אולם הגורל התאכזר לה ופתיל חייה נותק במהירות איומה.

רבקה נולדה לפני 60 שנה במריאמפול אשר בליטא להוריה אברהם וליבה. היה זה בית אדוק ושומר מסורת, אבל זה לא הפריע לרבקה להצטרף עוד משחר נעוריה ולהיות פעילה במפלגת צ.ס. בעיר זו, שהייתה ציונית, חלוצית ודוברת עברית. בתקופת השואה נספתה כל המשפחה הענפה ונשארה רבקה היחידה מכל המשפחה.
היא יצאה להכשרה לסלובודקה, אשר בקובנה. היא עבדה רוב הזמן בתפירה והכניסה הרבה, כי הייתה בעלת מקצוע מעולה בשטח זה. בהכשרה הייתה כשנה וחצי ובתחילת שנת 1933 עלתה ארצה. מהאניה היא נשלחה על ידי מזכירות הקיבוץ לגשר, אולם לאחר כמה חדשים היא עברה לפלוגה ביגור, כי לא יכלה לסבול שם את האקלים. ביגור עבדה רבקה בגן הירק, במטבח, בבית הספר, בגן הילדים. היא מילאה תפקידים שונים כמחסנאית, כאקונומית וכן נשלחה לעזרה מטעם הקיבוץ לשחריה, אשר בחבל לכיש. היא הייתה כל ימיה חלוצה, וכל חייה – חיי עבודה.
רבקה הייתה רעיה מסורה ודואגת ואמא טובה ואוהבת לילדים ולנכדים. כל זמן מחלתה ואפילו בשעותיה האחרונות בבית החולים עוד התעניינה, למרות הכאבים האיומים, בשלום בני המשפחה ורצתה לשמוע עוד ועוד על הנכדים. היא הייתה בהכרה מלאה עד הרגע האחרון. היא ידעה בדיוק את מחלתה. הכאבים והיסורים גברו מים ליום, אך היא לא התאוננה, לא דיברה על מצבה, אלא השתדלה בכוחות על אנושיים להתגבר על הסבל, כדי לא לגרום בבית מצב רוח רע.
נעקרה מאיתנו חברה נאמנה, נתייתמה המשפחה שכל כך הייתה אהובה עליה. נוצר חלל ריק שאין למלא אותו. גדולה האבדה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • נכתב לספר יגור

    [נכתב לספר יגור, אך לא פורסם, כי נקטע באמצע]

    בעיר מולדתי מרימופול, שהיתה עיר די גדולה, היו שלוש גימנסיות: עברית, ליטאית ורוסית. הנוער היהודי למד ברובו, ואפילו אלה שהיו מאורגנים בתנועות נוער ציוניות. רובם לא היו מוכנים להגשמה חלוצית.

    אני הצטרפתי לתנועת צ.ס. ב"החלוץ". היה לנו סניף משותף עם "השומר הצעיר". הייתי מהיחידות שיצאו להכשרה לקובנה (ב-1932). התנאים בקיבוץ ההכשרה היו קשים ועבודה היתה מועטה. הואיל והייתי בעלת מקצוע – תופרת, מצאתי עבודה במקצועי והרווחתי פי חמש מאשר הבחורים, שעבדו בחטיבת עצים ובעבודות אחרות.

    זכורני: השליחים מהארץ שביקרונו אז היו: משה ברסלבסקי ויהודה שרת. אז גם שמעתי בין היתר על קיבוץ יגור.

    אחרי חצי שנה נשלחתי למקום הכשרה חדש בקורשן, שרק התארגן, ואני הייתי מהראשונים בו.

    לאחר מספר חודשים עליתי ארצה (ב-1933), עם קבוצת חלוצים גדולה, כ-75 במספר. שליח מ"גשר" כיוון אותנו לקיבוצו, אבל בגלל חוסר עבודה לבחורות נאלצנו לעבוד למקום אחר.

    בפלוגת יגור היו לי חברים ולכן נמשכתי לכאן. זמן קצר עבדתי במכבסה, אבל חיש מהר "גילו" שאני תופרת וחייבוני לתפור בגדי-שבת עבור החברות בפלוגה. כך המשכתי לעבוד כתופרת עוד מספר שנים אחרי האיחוד, כי גם במשק חסרו תופרות ועד בואי תפרו רק בגדי עבודה.

    התנאים אז היו פרימיטיביים מאוד. תפרנו במכונת-יד (לא חשמלית), גיהצנו במגהץ על גחלים וכו'.

    לאחר שלוש שנים של עבודה בתפירה ביקשתי לעבור לעבודה אחרת ונכנסתי לגן-הירק, שריכז באותה תקופה הרבה חברות בעבודה…

    [נכתב ב-1963 ל"ספר יגור", אבל נקטע באמצע]

  • לזכרה של אמא

    – – –

    אמא בשבילי היתה גם אמא וגם חברה. יתכן ואני במיוחד הייתי כה קשורה אליה, הכל נעשה איתה יחד. שום צעד לא עשיתי בלי לשאול בעצתה, או סיפרתי לה על דברים שקרו לי, אינטימיים ביותר. היא היתה זו שסיפרתי לה הכל. היא, בהומור שלה ובדרך ההבעה שלה היתה מספרת לי ומסבירה לי, ואני – הייתי מקבלת ברצון או שהייתי מתרגזת. היום יודעת אני כי הרבה דברים יכולתי ללמוד ממנה, מחוכמת חייה. תמיד היתה אומרת לי: גילה, לו היתה לך חוכמת חיים כמו שלי….

    – – –

    אמא היתה גם סבתא, קשורה לנכדותיה ולנכדה. עד רגעיה האחרונים שאלה לשלומם של הנכדים ודאגה לשלום ילדיה. היא הסתירה את כאביה, אך יותר מאוחר כבר אמרה: אם אני בבית החולים – סימן שמצבי לא טוב.

    קשה לי להמשיך ולכתוב על אמא. כותבת אני דברים אלה כשאני בוכה – והדמעות זולגות.

    אמא תישאר בזיכרוני לעד.

    ברוך זכרך, אמא!

    גילה

    יומן ליום השלושים

    21.11.1969

  • אמא וסבתא לדוגמא

    אין לתאר ואין לספר עד כמה היתה אמא מסורה ואוהבת את ילדיה ונכדיה. לא קרה שלא תזכיר במילים טובות, או בכל צורת הבעה אחרת, את רגשותיה ואהבתה לבני משפחתה. בכל דרכה היתה מסורה לחלוציותה, הן במשק והן מחוצה לו. זכורני, עוד בילדותי היתה תמיד אומרת לי: העבודה והמסירות לה – יובילו אותך אל מטרתך. וכן גם היא היתה. מיטב שנותיה בטיפול וגידול ילדים בגן ובבית הספר – היו לה לסיפוק ולחוויה.

    קשה להיפרד מאמא. המחלה הזו שאין לה מרפא לוקחת מאיתנו את היקר לנו מכל.

    – – –

    אמא היתה חלוצה. עזרה למשקים צעירים והדריכה אותם בבישול, בגידול ילדים ובתפירה.

    אמא עשתה דבר שלא אשכח אותו כל ימי חיי: היא באה לשמור על הנכדות בזמן מלחמת ששת הימים, כשאף אחד מאיתנו לא היה בבית. היא לא נתנה לקחת אותן למקום בטוח יותר בלב הארץ. היא אמרה: המקום הוא שלהן, כאן הן נולדו, הן תהיינה בערד ולא בשום מקום אחר. הנכדות מכבדות מעשה זה ולא שוכחות זאת.

    זכורני כשבאתי לראותה ולהיפרד ממנה בבית החולים, ראיתיה נאבקת על חייה. היא לא שכחה אף אחד, את כולם זכרה, ולמי שהיה חסר משהו לפי הבנתה – יעצה לו ואמרה לו איפה הדבר מונח. לאחותי הצעירה לא שכחה להגיד לגשת לתופרת ולמדוד את שמלת הכלולות. היא עוד האמינה שתזכה להיות בחתונתה של הבת הצעירה.

    – – –

    אמא הלכה מאיתנו ללא שוב… נסתם הגולל. רק דמותך נשארה לנו.

    נזכור אותך לעד ונזכירך על כל צעד ושעל. חיוכך וטוב-לבך יהיו לנו לסמל בכל חיינו.

    יהיה זכרך צרור בצרור החיים.

    בנך אשר אהב אותך מכל.

    חיים

    יומן ליום השלושים

    21.11.1969

  • לזכרה

    לא הכרנו את רבקה מחו"ל. נפגשנו איתה עם עלייתנו ארצה ובואנו ליגור, בקיץ 1957. יחד עם שמחת הפגישה היתה גם חרדה בלבנו – האם יבינו אותנו? הנמצא שפה משותפת? אחרי הרגעים הראשונים לפגישתנו עם רבקה היה נדמה לנו שאנחנו מדברים עם אדם אשר היה ש ם.

    רבקה מצאה קשר עם הבנות שלנו, הבינה אותן והיתה כחברה להן. הבנות שלנו באו מסביבה זרה, וקשה היה להן להסתגל לחיים משותפים עם עוד ילדים. בעזרתה של רבקה התגברו הילדות שלנו על כל המכשולים שניצבו בדרכן, ביניהם – השפה העברית, שלא היתה שגורה בפיהן. הרבה עמל השקיעה רבקה בטיפול בהן בתקופת ילדותן.

    רבקה גילתה גם דאגה עמוקה וסבלנות רבה ביחסה הטוב אלינו. תמיד היתה מבקרת אצלנו בבניין "טיץ" ומספרת על המשק. בקיצור – היא קלטה אותנו.

    נזכור אותה לתמיד.

    בוניה ויעקב

    יומן ליום השלושים

    21.11.1969