גולדה מינץ

לפני למעלה מ-20 שנה צילם סם רוזנברג, יהודי אמריקאי, רכבת פליטים, בה נסעו גם ילדים ניצולי השואה לאחד הנמלים בצרפת, כדי לעלות על אוניית מעפילים. בין המלווים היתה גם גולדה מינץ, שהיתה אז בשליחות בגרמניה. הצלם רצה לדעת מה עלה בגורלם של ילדים אלה בארץ. הוא הסתובב כאן זמן רב, עד שבקיבוץ לוחמי הגיטאות זיהו את גולדה, והיא זיהתה את הילדים ומסרה את הכתובות. הצלם התרגש מאוד כאשר שמע כי ילדים אלה עלו אז על אוניית המעפילים המפורסמת "אקסודוס".

כמה צילומים מהסרט נעשו ביגור, בחדר ובמשתלה, שם צולמה גולדה וכמה ילדים מכיתה ו'. בסרט גולדה מספרת על ילדי השואה שהיו ברכבת ההיא ועכשיו פזורים בכל הארץ בעיר ובכפר.

הסרט ("ילדי אקסודוס") עשוי טוב, מרגש, אך לא סנטימנטלי, ומזכיר נשכחות מאותה תקופה של טרם מדינה, על מאבקיה לעליית יהודים ארצה לאחר השואה והחורבן.

יומן יגור, 11.7.1969

כל מושבה – לא חן חבריה בלבד, גם חן המקום עליה. הנה הכפר הפוליסי השקט, שהחיים שוטפים בו בעצלנות מלאת-סוד, כאותם המים הצהובים בנהר העובר פה, כאותן טחנות-הרוח הפורשות כנפיהן מעבר לגבעות. מול החורשה היפה, התלולה, סובבות הכנפיים ברוח, משקשקות, לואטות לך: "סודות שְׂפוּנִים בנו, גנבנום בערמה מהיער, גרעיני-סוד נטחן ועל פני המים נשלחם". וכמהה הנפש לסודות ונמשכת היערה, להידבק בו, להכות בו שורש, ולגדול ולגדול. וקסם לנהר. אתה עומד בו ערום, קטון גליו מלטפך, מפתה אותך: "אמשכך, אחרַי תרוצה". נעלם המרחק בינך לבין הנהר, לבין היער – אתה חי בתוכם, עמהם, את חייהם. מעל לראשך נטויה תמיד כיפת השמים, והכוכבים בלילות נשקפים כעיני זהב אליך. ועתים, בכבוש תוגה הלב, ישירום שמיים כחולים-רחוקים, כדמעות קורנות… והוקל לך, וטוב לך.

הבית רק מעיק בקירותיו ותקרתו. דירת המושבה – אך למחסה מגשם. כל חיינו – בחוץ: על הגבעה וביער מתכנסים החברים, חן המקום עליהם וחינם על המושבה. שיחות על ארץ-ישראל, על תנועתנו, משולבות דברי ספרות ושירה. שיחת-חברים וקריאה. תוקפים הגעגועים לארץ-ישראל, לקיבוץ הקרוב, במקום בו עובדים ויוצרים. לפעמים מתגנבת קנאה ללב: מדוע כה שדוף הנוף "שם", ופה הכל כה עשיר ומושך? אך הראיתם את החורשה הזו, היפה, הנטועה בידי אדם? – כחורשה הזו ניטע גם אנו. וגדל הביטחון: "ארצי הורתי, על מוכי-צהרייך כמקודם עוד תרעיפי ניחוח וצל". ונעימה ההכרה שאתה במחנה הצעירים העתידים להיות בין הבונים. נאמן הרצון להגדיל את המחנה, להאדירו, להיות אחד עם כל הנוער. נהדקים הקשרים בין איש לרעהו. ובהתפזר המושבה – ולקחו עימהם החברים טבעיות רעננה, הכרה חלוצית, הרגשת גורל משותף – גל-חיים חדש יבוא לסניף.

בק. היפה בווֹלין. בין גבעות מוריקות ומצהיבות, מוקפת יער מכל עברים, חונה לה המושבה. הגבעות, נדמה לך, גלים לשעבר, רועשים הם וסואנים ומתפרצים היערה, אך הסבא-אשף השביעם בלחש-נחש – וקפאו. בלע היער המולתם. בערבים הבהירים, בהלום בחוזקה הדם בעורקים והנעורים חורגים-עורגים – נישאת שירת-חברים אדירה, סוערת, והיער עונה לה בהד. רוצה אדם להקשיב להד דבריו. וניצבים החברים בסמוך לבית, צועקים מול היער, ומשם בוקע ועולה ההד. זה רעש הגלים העתיק עונה, וגלים בהדים נגעו. היער מצודד בקסמיו וכל העולם רווי סודות ופלאים. והנפש יוצאת אל אשר-לא-כאן.

וכשאתה משכים למחרת ויוצא אל היער, מה טוב למצוא על-יד העצים הנישאים העתיקים גם את השתילים הצעירים שנטעתָם יד-אדם: הנה לו חלק ונחלה בסוד הזה. ברבות הימים יגבירו העצים נטועי-ידו את הד-קולו באויר. ואתה נזהר מאוד בשתילים הרכים – חלילה לך מלדרוך עליהם, מפגוע בהם. ורבה שמחתך מדי היזכרך כי ימים יבואו ואתה תגדל שתילים, תיטע עצים שיהיו לך לחומה; אתה תקרא והם יענו לך בקול.

כבר פה, במושבת "החלוץ הצעיר", אתה מתחיל לחיות את השתיל והעץ, ומתענג על יפי הפרחים וריחותיהם, אך לא תהין לקטוף אף אחד מהם – הן יחד גדלתם על האדמה הזאת, ויחד אתם נהנים מהאויר והשמש, תיהנו גם זה מזה. הנה כי כן, נתגלתה פה מחדש המולדת האחת, המשותפת לכל חי וצומח: "וגדלת עם עשב השדה". וסיפרו לך העבים על חייהם העוברים, עתים בסערה ועתים בנחת, אך תמיד מתוך כמיהה וערגון, את אשר לא תספר אף היפה באגדות. ליבך פתוח להדים החזקים, ליפי היער והגבעות מסביב ולרחשים השופעים עליך מעל.

היה חן המקום עלי. הרגשתי וידעתי: בטבע גדל האדם, מתחדשים חייו.

גולדה מינץ

בתוך הספר "החלוץ הצעיר", תרצ"ב

עמ' 259

מסיבות בריאות וחוסר ידיים עובדות יצאו במשך הזמן רוב העובדות ממנו ונשארה בזמנו יוכבד קמח לבדה. עם עזיבתה של יוכבד חשבו לחסל את המשתלה כענף לא מכניס, אולם אנשי הארגון ראו בשני בתי הזכוכית שבמשתלה נכס חשוב ויעצו לנו לא לוותר על ניצולם. לכן השתדלו למצוא עובדים לענף ונכנסו לעול המשימה מרים פלד ואחר כך רעיה. ואמנם הן השקיעו הרבה עבודה, אך לא היה להן מספיק ניסיון כדי לדעת איך לארגן את הענף המוזנח מחדש… לפני פחות משנה נכנסה לעבודה שולה נהרי. היא נעזרה בניסיונה בעבודה זו עוד בהיותה בבית הספר. המגמה שהותוותה היתה רק שמירה על הקיים, אך טרם הסתמן קו ברור. בהדרכת אלישבע וגולדה מינץ התקדמה העבודה לאט לאט והוברר שהשוק יכול לקלוט בעיקר צמחי בית, ואילו עצים וצמחי נוי יהוו רק כעין משתלת עזר. ועל כן שמנו לנו השנה למטרה לעבור לגידול צמחי בית. כל מעשינו בינתיים עודם בבחינת גישושים. כדי לטפל בצמחי בית דרושה הכשרה בכל מיני שטחים… בכל אלה אנו זקוקים להדרכה. ביקשנו הדרכה מרבקה שאר והיא הסכימה להדריך את העבודה בחממות (בתי הזכוכית)… במשך האביב והקיץ היוו את משענתנו העיקרית הילדים, בנים ובנות מכיתות ה', ו', י"ב.

יומן יגור, 19.10.1956

גולדה מינץ נולדה ב-9.4.1912 בעיירה סימיטיצה פולניה.

עלתה לארץ והצטרפה ליגור בחודש יולי 1933.

ביומן של קיבוץ דפנה מיום ג' באלול תרצ"ט כתוב: "הגיעו שני חברי יגור – זלמן ויין וגולדה מינץ, ראשוני המתגייסים מיגור שבאו להשתרש בתוכנו ולהטות שכם יחד איתנו בבניין המפעל".

גולדה היתה בדפנה כשנה.

#

בעזבונה כתוב: "לאחר מותי אני מבקשת: א) לא לפרסם מודעת אבל בעיתון. ב) לא להוציא דף עם תולדות חיי. ג) לא להדפיס ב"דפי יגור" רשימות לזכרי. ד) ביום השלושים לא להציב תצלום שלי בחדר האוכל".

#

גולדה סייעה בהכנת הסרט "ילדי אקסודוס":

בשנת 1946 צילם יהודי אמריקאי בדרך בין מינכן לגבול הצרפתי רכבת פליטים בה נסעו ילדים ומבוגרים, פליטי השואה, לאחד הנמלים בצרפת כדי לעלות על אוניית מעפילים. הנסיעה ארכה 30 שעות.

אחרי 20 שנה רצו להכין סרט תיעודי והצלם הסתובב בארץ והראה את התמונות לאנשים שונים, אולם איש לא ידע לזהות את האנשים בתמונות. רק בלוחמי-הגטאות הכירו בצילומים את גולדה מינץ, שהיתה בתקופה זו בשליחות הקיבוץ והסוכנות במחנות הפליטים בגרמניה (במשך כשנה וחצי) ושיירות הפליטים לוו בנוסף לאנשי עלייה ב', גם על ידי שליחי הסוכנות. בין המלווים ברכבת זו היתה גם גולדה מינץ.

בפגישה עם גולדה שמע הצלם כי שיירה זו עלתה על אוניית המעפילים "אקסודוס" ואז החליטו לקרוא לסרט בשם "ילדי אקסודוס". גולדה זיהתה בצילומים ילדים ומבוגרים ומסרה לצלם את כתובותיהם. הצלם סם רוזנברג והמסריטים מטעם המגבית המאוחדת בארה"ב התחילו את הצילומים ביגור ועברו גם למקומות אחרים בארץ.

(יומן יגור, 28.10.1966)