בצלאל סיני

כ"א בטבת

עתה חם. השמש שולחת קרנים לעולם ומאירה את הארץ הנוגה. יש פעמים שאני מתעורר כחצי שעה לפני הקימה, שוכב ומתחיל לחשוב: "מה לעשות היום, איך להתנהג כדי להיות בסדר?" ואח"כ כל סדר יומי מתקלקל. יש לפעמים שבאמצע המשחק אני נעצר וחושב: "הרי צריך להכין שיעורים", אבל היצר הרע אומר: "מה שיעורים! לך לשחק!"

היום הייתה לנו שיחה על הפליטים. במוחי כבר התרקמה תכנית, איך לקבל את הפליטים ולחנכם, איך להתנהג איתם וכו'.

כ"ה טבת

בתכניתי היום היה לנסוע בעגלה להביא אדמה. התכנית סודרה עוד קודם לכן, אתמול בערב. קמתי בבוקר ועם נחום הלכתי לרתום עגלה. אוהב אני את העבודה הזאת: לשפוך זיעה על האדמה אשר אח"כ אזכה לראות ניצנים ממנה. תכניתי נתקיימה במלוא מובן המלה. אחה"צ קראתי, ניגנתי והכנתי שיעורים. שכבתי מוקדם לישון, כי הייתי עייף.

א' באדר ב'

מסיבה למלאת 25 שנה לצבא האדום. הרגשתי בפעם הראשונה התלהבות משיר רוסי ו"במסיבה של ילדי יגור במשק יגור". התלהבות כזו הייתה רק לפני שנה בערך, בשעה שאבא היה מלמד אותי שיר רוסי יפה של השתפכות הנפש. הפעם ידעתי שהילדים שרים לא מתוך שהם יוצאים ידי חובתם, אלא מתוך רצון והכרה מלאה שכך צריך לשיר. זה עורר בי את הרצון המלא לנגן ולהשתתף ככל האפשר השתתפות פעילה במסיבה. המסיבה הצליחה באופן יוצא מן הכלל, דבר שלא קרה זה ימים רבים.

יום סגריר.

אדר ב'

למדנו היום שיר של ביאליק: "האם יש את נפשך לדעת?" שיר זה כתוב בצורה כה יפה, מורגש שביאליק איש יהודי הכותב מתוך הרגשה יהודית עמוקה. הוא חושב על בית-המדרש הדל, האפל עם קירותיו החשוכים המכוסים אזוב ועם קול "המתמיד" המשתפך ועולה – הוא רואה בו יסוד היסודות.

זהו "המעין, אשר ממנו שאבו אבותינו" את כוחם למות על קידוש השם, להוציא את הנשמה ב"אחד". השיר הקסימני מאד.

ג ב ו ר ה מ ה י ?

א. גיבור הוא אדם, המוכן להקריב את חייו למען רעיון מסויים. גיבור הוא אדם, הנלחם לחירותו, אבל אין מלחמת החירות גובלת עם הרפתקנות.

ב. יחס ההיסטוריה לגבורת מצדה, מרד בר-כוכבא, מרד וינה, השומר, תל-חי – מקורו בהערכה, כי גיבורים אלה קמו לא מתוך הרפתקנות, אלא מתוך הכרח החיים.

ג. לא כל מעשה גבורה יזכה מצידנו, אם אנו שוללים את המטרה, כשהמטרה אינה נכונה.

ד. המעריך את הגיבור לפי הצלחתו, הרי ביסודו טועה, כי לא לפי התוצאות נעריך את מעשה הגבורה, אלא לפי המטרה. אם נסקור את גילויי הגבורה של עמנו, הרי נמצא לרוב מקרים בהם נפל הגיבור, ואנו מעלים על נס אותו ואת הדרך שבה רצה לבצע את מטרתו.

ה. גבורה היא בנשיאת הנפש אל המטרה. יש להתמסר בכל האומץ ונכונות-הביצוע למטרה הנכספת.

מתוך יומן ההדרכה האישי של בצלאל

ב ש ל ר ג ע

בשל איחור של רגע אחד

השתרר בכיתה החושך

ברגע אחד, לפעמים הגלגל

נעצר ופונה לך עורף,

ולעיתים הרגעים ירוצו כה קל,

ותתמה על אביב ועל חורף.

ותתמה על ימים שחלפו לבלי שוב

בשל איחורו של הרגע.

אתה ככלי ריק, וצרורך גם נקוב

תעמוד, ובנפש היגָע.

הן גם ברגע אסור לאחר,

רגע – ומה גדולים מעלליו!

ברגע אפשר חיים למגר,

והעולם נשאר לך חב…

ופעמים החיים נוצרים מחדש,

נוצר מחדש כל חי,

הכל הוא ענין של רגע ממש,

רק רגע אחד – ודי…

אכן אף אתה, שזמנך כה יקר,

הן תזכור איך ישבת בדד,

היה זה מצחיק, ולך מר, אוי מר,

כי אחרת ברגע אחד…

בצלאל סיני

ש י ר ה ל ל

לא. במסיבה לכבוד החלמתו

לחולה, שחזר וקם לתחיה,

ושב אל חברה צעירה וצנועה,

וקדח, ורתח מבלי לילל –

אשירה נא שיר הלל…

אשיר גם ליתוש כמֵה-נצחוֹן

שעזב את קנו על גדות הקישון,

ויקם בחצות-ליל מזהיר,

לייסר הפושע – בכל מחיר.

והעלם צועד וידיו בכיסיו,

מקופלים עד מותן שולי מכנסיו,

שורק לו בפיו איזה זמר עליז,

שיעורים לא יכין, ולמיטה הוא פזיז…

וישלח היתוש את חדקו המנומר,

וינשק נשיקה באפו המקומר,

אמר לילה טוב, שפע איחולים –

להתראות בעוד שבועיים בבית-החולים…

ומזלו לו איתרע, והכל נתאמן,

ובא זה הרגע ויחלה המסכן,

רגע קר לו, ומשנהו לו חם,

תקפתהו צמרמורת ואינו "בן-אדם".

כך עברו עליו ימים אפלים,

אך העלם החזק התגבר ויחלים,

בולע ספרים, ובולע מנות,

מכין שיעורים – ולבו למריבות.

ולכבוד הגבור, ולחיי הכיתה,

במקום ה"לחיים" ונשיקה בעיתה,

נגיש לו סוכריה, שי ללשון,

ונאמר: "יערב לך, בתיאבון!"

בצלאל סיני

עכו, מאי

אתך הסליחה, אם יהיה מכתבי זה מהול במעט זעם וחרון אין-אונים על דברים "שלא הולכים לנו".

התזכרי, ר. אמרתי לך בערב האחרון, שהיה לי כל היום מצב רוח משונה, שום דבר "לא הולך לי", התעצבנתי על יד הטרקטור כאשר "הכל נשבר". במצב רוח דומה שרוי אני כעת. אולם לא בשל שגיאותי אני, אלא בגלל שגיאות בסידורים ועניינים "שלא דופקים".

הנה מודיעים לנו פתאום, שאחד החיילים שיחק ברימון, הרימון התפוצץ, הרג שני אנשים, פצע שנים-עשר – וכל זה בגלל משחק, חוסר זהירות. קרה היום עוד מקרה חמור שהסעיר מאוד, את רוחי, ועכשיו בשכבי במיטתי ומהרהר על מה שעבר בשעות האחרונות – תקפוני געגועים עזים הביתה, לשקט, לשלוה, אליך. וביחוד שהשעה היא שעת בין-השמשות, והשמש שוקעת בתוך הים וטובעת ומתחבאת, בורחת מפנינו, מפני הצבא הכובש, האכזרי, האומלל…

כולנו "מצוברחים" קצת בגלל צורת החיים שרוצים להנהיג כאן: מדים, עמידת דוֹם (לפנַי עליהם לעמוד דוֹם!), סרטים וכו'. זה כלל לא נעים. נדמה לי שבעיני הטוראים אהיה פחות אדם ויותר מדי מפקד.

יקשה עליך להבין בכמה התלבטויות אני מתלבט בטרם אתן פקודה, אחרי מגע יום יומי עם כולם, עם הכיתה שלי, עם בני אדם "בתור אדם", ועם בני אדם "בתור מפקד" – מתחיל אני יותר ויותר להכיר את החומר האנושי, את אנשי כיתתי.

כמה צרות גורמים הם לי! הכל אצלם לפי מצב הרוח: עתים אינם רוצים למלאות אחרי פקודה ואני חייב "להתרתח", להטיל עונשים, ולא פעם מהרהר אני: "לעזאזל כל הקאמפ הזה!" אולם מיד נזכר אני ב"אנשי פאנפילוב", מתחזק, מחליט "לעשותם" שוב לוחמים, "ליצור אותם", לעזור בסידור עניינים שונים. אפילו קצת להתבלט…

בצלאל סיני

ב ש ד ו ת ה ג ל י ל…

לחברתי הנערה ביגור הכרך

שלום וברכה מחברך הפלח.

התזכרי, בימי השלום הרחוקים,

כשמרחבי השדות קידמוני בבקרים

על סוסה שחורה, מרקדת אצילה,

או על טרקטור אדום המושך עגלה?

היו אז שעות… גאה הלב באון

ושיבלים בשדות שמעו את הרון,

וזקפו ראשן מול זריחה מתעוררת

והניעו גבעול מול חרמש וקלשון…

כאן אותם השדות, חברתי היקרה,

ואותם הבקרים הרווים מן הטל,

אותו הזמר על קציר וחריש,

ואותו הבחור הצעיר, המתולתל…

רק כאן מניעות שיבלים ראשיהן

מול שריקת הפגז ורעמי התותח,

ובלהבה אחת, קצרה, ללא חן,

נהפכות לאפר שחור ומרותח.

לכן, חברתי, הן תביני מדוע

יקרו שבעתים שבילי השדות,

ביחוד שבהם כה קרובות ננוע,

שורה ארוכה של רובים, מרגמות…

בצלאל סיני

ב צ ל א ל

אותו יום ישן הייתי אחרי ליל עבודה, ורק אחרי הצהריים שח לי אחד הנערים על האסון. תגובה ראשונה – כעין הלם כבד על התודעה וקהות חושים אחריה. קשה, ממש קשה היה להחדיר זאת למוח המסרב להכיר במציאות, כי אכן קרע אותו כדור את החוט הסמוי כה מעינינו, אשר מצדו האחד – חיים, כה עזים ופורחים ופוריים, ומצדו השני – חדלון…

הייתה בו בבצלאל אותה יכולת ריכוז נפשי, אשר המריצה אותו להיסחף ראשו ורובו במעשה אשר אמר לעשותו. אם זה התבטא באותו להט שבו התמסר ללימודים ומקצועות מסויימים בביה"ס – להט אשר עורר לפרקים לגלוג קל וחיוך של "בעלי נסיון", כביכול, אם בעבודה באותם "הימים הארוכים" או "המשמרותיים" בקציר הפלחה, ואם בתקופת ההדרכה והפעילות בגדודי הנוער ובחי"ש המגוייס.

נאמן היה לעצמו וכנה ברגשותיו, לא חשש להביען. היו שאמרו – איננו עקבי, ואכן נשמע כולו היה לפנימיותו, בלא חשש ופחד – "פן יאמרו".

האקורדיון, באוזן מי אינה מצלצלת עוד נגינתו? ערב אחד יושבים היינו על הדשא והוא יושב במרכז ומנגן, אלא שלא היינו קשובים ביותר. אמר מאן דהוא: "בעצם, למי הוא מנגן ברגש כזה?" השיבו לו: "לעצמו הוא מנגן", ואכן עז היה בו הרגש למוסיקה ובשביל עצמו ניגן.

זוכר אני את פגישותי עמו בזמן האחרון, בצבא. היה בעמדה אחראית, אך לא הבליט את עצמו, לעומת זאת שש תמיד לעזור, ותמיד – בחיוך על שפתיו. זוכר אני אותו בשעת סיור לאילת, אשר הצטרפתי אליו – והוא ער להכיר את שבילי הנגב המדבריים, שש ושמח על כל מראה נוף המתגלה לעיניו. אמר לי פעם: אני אוהב את השוטטנות, אם אשאר בצבא עוד זמן מה, הרי רק למען הכר ולמוד את שבילי הארץ.

בימים האחרונים, לאחר שהחלים מהקדחת ובא למשק, שוב משוטט היה בשדות על "כוכבת" וייתכן שחובה קדושה הייתה לו זאת, חובה אשר נשבע בלבו לרעו אסף.

ועתה – ש כ ו ל נ ו, ואוי לנו – – –

עקיבא סט

הורי היקרים –

שלומי טוב – ואין לכם לדאוג. יש לנו הזכות לחיות ב"תאריכים היסטוריים", כגון כיבוש עכו וכדומה. אנו די "מבסוטים". אינני יודע מתי נגמור עם "כל העבודה הזו"… נקווה שנחזור בקרוב בריאים ושלמים.

זכיתי אתמול להשתתף בפעולת "שחף" – הורדת 420 מעפילים על חוף עכו. ריכזנו מאות ערבים צעירים בתוך בית הסוהר ותפשנו משלטים מסביב לנמל הנמצא בלב העיר העתיקה. תפקידנו היה לעזרם בעליה לחוף ובכניסה למכוניות. ההורדה עברה מהר, ללא עיכובים, ובשעה 4:30 לפנות בוקר הועברו כולם לקרית שמואל. אם כי הורדת מעפילים הוא כעת ענין פרוזאי ואינו מותח יותר את הציבור – הייתה לי הפעולה חוויה עמוקה. אחזה בי צמרמורת והתרגשות למראה אחינו העולים על החוף קרועים ודוויים. הורדנו את אחיה של ח. מ., ובשמעו שאני מיגור – התרגש, לחץ את ידי כשהוא נושף עוד קשה ממאמץ העלייה.

שלום לכל שואל ודורש

בצלאל

יש שמתחילים לסקור את העבר, את כל 12 השנים שחיינו בבית-הספר, ולהוסיף עליהן את שנותינו הראשונות, והרי נדמה לך – אתה שייך עוד לאותו חוג הילדות הטוב, החמים. וכבר באים ואומרים לך שהנך "חבר משק" במלוא מובנה של המלה. מחר באסיפה, מי יודע, אתה הפרט תכריע בשאלות רציניות שהמשק נתקל בהן.

אולם אם אותו עולה או חבר חדש, שהיו"ר באסיפה מכריז את שמו קבל עם לנתוח ולהצבעה, לבו מרטט בקרבו רטט שבפחד, הרי אנו מקבלים את הדבר ביתר פשטות, ויותר נכון – כדבר המובן מאליו.

אם נערוך על עצמנו "בחינה עצמית" נוכל לומר כי לאחר כל שנות "ההכנה" הננו זכאים להיכנס כחברים למשק הלכה למעשה. מימינו הראשונים, דרך בית הפעוטות והגן, הכיתות הנמוכות והגבוהות עברנו, ברצוננו ושלא ברצוננו, את בית היוצר לרשת הקיבוצית שאפפה אותנו מכל עבר.

אם פעם נדמה לנו שהקיבוץ הינו יצירה מושלמת (כי מה חסר לנו בילדותנו?) הרי משאנו מתקרבים והולכים אל מקור הזרם, מתעקל והולך השביל, עולה הרים ויורד בקעות, הדורים ושוחות יחסמו את דרכו לפרקים…

עוד רבה הדרך לפנינו, הצעירים, עד שנוכל כמוכם, המבוגרים, להביט אחורה, אל מאחורי כתפנו ולסקור את פועלנו, את הווי החיים שנוצר, שתוסס, כאשר תעשו אתם כיום בהביטחם אל אשר יצרתם ובניתם בזעה ובדם במשק הזה. ויש עוד לפנינו לא רק לשנות, כי אם להקים ממסד דברים במשק הגדול וה"זקן" כשלנו. כך אפשר לרחף בעולמות עליונים של זכרון העבר וצפיית העתיד.

וכשאתה צופה ומוסיף לסקור את עברך צצות ועוברות לפניך דמויות של מחנכים ומטפלות, ופתאום גם נדמה לך, לאחר שתיטיב להיזכר, שאולי הרבה שערות לבנות מכסיפות בראשיהם של דמויות אלה, עלו וצמחו בעטייך, בזדון ילדותך. ויש איזה רצון לשלם מחיר יקר בעד כל שערה ושערה כזו.

אם נדע אנו לשמור על הצו הזה שצוויינו עליו במשך כל השנים, האומר בקיצורו: "היו בני אדם!" – אמונה עלי שנחזיר להם כפעלם ולא נכזיב אותם.

בצלאל

(מתוך יומן "חג הבנים", עם סיום ביה"ס של מחזור ב'-ג', 11.7.1947)