יוכבד פרידמן

הלכה מאיתנו אמא, סבתא ורעיה מסורה ונאמנה.

אמא חייתה את חייה בשקט ובצניעות – ברוח חינוכה המסורתי מימי ילדותה ונערותה, חינוך אשר הטביע את חותמו על דרכה ועל הליכותיה.

אמא – אשר לא היתה דתית בתקופה שלאחר עלייתה ארצה – המשיכה להיות מאמינה, והפעם באמונה החדשה שדבקה בה: בחיי הקיבוץ ובבניין משפחתה. לשני אלה הקדישה את חייה בדבקות, במסירות ובהתמדה האופייניים לה, ללא פקפוקים ופשרות. כלפיהם כוונו כל מחשבותיה והגיגיה ובאלה השקיעה את כל כוחותיה.

אמא התחנכה במסגרת חיים מסודרת, שבה יש חוקים קבועים ועומדים, וכך יצרה וגיבשה מסגרת למשפחה שלנו והשקיעה בזאת את כל מאמצי נפשה.

אמא היתה פוריטנית מטבעה – צנועה, ענווה, מסתפקת במועט, מאופקת בגילויים חיצוניים, דורשת מעצמה הרבה – וכך נהגה גם לגבינו. יחד עם זאת היתה בה שלמות פנימית, איזון פנימי רב ושלוות נפש.

אמא לא נחונה במבנה גוף חזק. העבודות הקשות בהן עבדה בגבעת השלושה, ואחר כך במשתלה ביגור, התישו את כוחותיה בטרם עת. להשלים את יום העבודה היה בשבילה מאמץ כביר, אולם היא עמדה בזאת, כי זה חלק ממערכת החיים אותה בחרה לעצמה.

מאז תקפה אותה המחלה גילתה אמנו כוח עמידה לא ישוער. עד לפני חודש-חודשיים מילאה את יום העבודה שלה בספריה, כרגיל, ולאחר מכן לא פסקה מלדאוג שהעבודה בספריה נופלת כולה על שרה. עד רגעיה האחרונים היתה שקטה, מאופקת ומיושבת בדעתה כתמיד, ויחד עם זאת חייכנית ומסבירה פנים לכל.

הקץ בא לפתע, ולא חשבנו כי יבוא כה מהר. כולנו קיווינו לחגוג עוד את ליל הסדר ביחד, ועתה נותרנו בלעדייך.

לא נשכח אותך אמא יקרה. לא נשכח את כל הטוב שהרעפת עלינו כל השנים.

המשפחה

(מתוך חוברת השלושים למותה)

אורה של יוכבד, זכרונה לברכה, עלה למרומים – כאור הנר – עד כלות…

כזאת היתה יוכבד – כה עלתה בהשקט – ללא דיבור, ללא סימן חיצוני, ללא נתינת אות וסימן – חולה ולא חולה, בהילוכה המתון כרגיל, בעירנות מבטה המכונס פנימה, במאור פנים, בחיוך של ברכה – כה עלתה בהשקט צעד אחר צעד, בשלהבה החמימה של נר חייה – עדי הגיע קץ פתילתה ו… הכול, הכול, חדל כמאליו…

דמויית נר היתה בכמה וכמה מובנים. דקת גיזרה ותמירה כמוהו. גם צחה כמוהו. צחות טבעית, שאינה מובלטת – ועם זאת, ואולי בשל זאת, היא בולטת מאוד, כטבועה בעצם ישות האדם. כי על כן היתה נראית תמיד, אף בבגדים הפשוטים ביותר – כלבושה בקפידות, ללא רבב.

הייתי אומר כי ביסוד אישיותה הונחו שני קווים מקבילים, אשר תחמו את אישיותה מזה ומזה, מבלי שזה בזה יגעו. וזה, על אף העובדה שאלה הקווים השניים – מאותה עיסה נלושו, מאותה המהות נשזרו.

הקו האחד היה קו הישרות, קו הפשטות, הסבר הטוב והשווה לגבי כל אדם, לגבי כל חבר.

הקו השני היה קו האצילות הנפשית שלה. בתוך זה – תחושת הצדק, הרגשת החובה, סגולת הנאמנות.

שני קווים מקבילים. זה בזה לא נגעו. ועם זאת חומר הברכה, ממנו שני הקווים נבנו – מאותו המעיין ינקו.

תלמידתי היתה במשך שנים – זיכתני בזכות אשר לא תישכח!

שלום הקטין

(מתוך חוברת השלושים)

בהיפרדי מיוכבד בבית החולים משאלתה היחידה היתה: "לו ניתן לי עוד לחזור לספריה". וכל זמן שהותי אצלה רוב השיחה נסבה על מצב העבודה בספריה. ואכן אהבה את העבודה בספריה אהבה עזה שהתבטאה במסירותה ובהתמדתה ובשמירה על שעות העבודה בכל יכולתה ובכל מאודה, ואפילו מעבר לזה.

למעשה, העבודה קשתה עליה מאוד מאז שחלתה וכל הפצרותיי בה שתשנה ממשטר העבודה לפי יכולתה ולפי שעות נוחות – לא נשאו פרי והיא המשיכה בשלה. אולי גם ראתה בעבודה עוגן הצלה מפני מחשבות טורדות הפוקדות את האדם במצב זה. היא התמידה בעבודה עד הרגע שמצבה איפשר זאת מבלי להתאונן.

יוכבד למדה הרבה בתקופת עבודתה בספריה, התמודדה עם דברים, והודות לעקשנותה ועקביותה גם יכלה להם. תמיד הוציאה מתחת ידה עבודה מתוקנת ומושלמת ללא טעויות. עד הרגע האחרון לא נטשו אותה כוח זכרונה וצלילות דעתה. מטבעה היתה מסודרת ודייקנית – מעלות חיוניות ביותר במקצוע הספרנות. תמיד נהגה לבדוק כל דבר פעם נוספת וביסודיות, ובלבד למנוע טעויות.

יוכבד אהבה ספר טוב וכשמצאה כזה היתה נוהגת להפיץ את שבחו בין הקוראים. היא דאגה שהספר יגיע לקורא הנכון, היתה שואלת לדעתו של הקורא על הספר ומאושרת לשמוע דעה זהה.

יוכבד אהבה להאזין לקונצרט טוב או לתוכנית טלוויזיונית מוצלחת, ולמחרת בעבודה לשתף בהנאתה את עובדי הספריה. בכלל היה לה חוש ליופי. סמוך לנפלה למשכב הביאה לספריה כמה ענפים דקורטיביים שיש בהם להנות את העין. ואכן היו יפים מאוד, אבל לדאבוננו כבר לא זכתה ליהנות מיופיים. מאז לא חזרה לעבודה.

לא אצא ידי חובתי אם לא אציין בדבריי את עמידת הגבורה שלה במחלתה. בעבודה לא דיברה על מחלתה ועל מכאוביה לא התאוננה, ובשוכבה בחדרה על מיטת חוליה קיבלה את מבקריה בבת-צחוק. תמיד היא היתה זו שהסיחה את דעת המבקרים לנושאים רחוקים ממחלתה. תמיד עשתה את הרושם שהיא מלאת אמונה שתתגבר על מחלתה ותחזור לאיתנה, עד כדי כך שהדביקה אחרים באמונתה. וכזאת אזכרנה.

שרה סוקולר-זסלבסקי

(מתוך חוברת השלושים)

מדי פעם, כשהשכול יורד על ביתנו, אתה עומד תוהה ונדהם ואין מענה וניחומים בפיך.

עשרות שנים חיינו עם יוכבד דלת מול דלת, מרפסת מול מרפסת. היא היתה חלק מנוף והווי חיינו. פתאום קם האדם בבוקר והנה נעקרה אחת הדמויות ממרכיבי סגנון ואורחות חייך.

יש השפעת גומלין הדדית בין האנשים החיים עשרות שנים בכפיפה אחת כחברים וכשכנים. ליוויתי את יוכבד במצבים שונים של חיים בעליותיהם ומורדותיהם. יוכבד כבת להורים זקנים הזקוקים ליד חמה ותומכת, והיא ידעה להעניק להם בערוב ימיהם שיבה טובה וחיי כבוד מבלי לתת לניוון לחדור למעונם. ומאידך גיסא – יוכבד האם, אשר ידעה להאציל מרוחה על חינוך ילדיה עם כל היפה והנאצל שבמושג רוח. היא החדירה בהכרת בניה מושגים של חיי צנע והסתפקות במועט. נדמה לי שרוח זו מלווה אותם גם כיום אחרי שבחרו בדרך חיים שונה. את שזרעו וטיפחו ההורים לחיות חיים של טעם ויושר – לא היה בכדי.

יוכבד כחברת קיבוץ היתה שלמה עם דרכה. היא ספגה את הטוב והיפה אשר בחברה הקיבוצית וידעה לבור את החיוב שבחיינו, ואת המוץ לזרות לרוח מבלי להיפגע מספיחי החיים שנקלעו לאורך הדרך.

אינני יודע מה הם מקורות היניקה של יוכבד לפני בואה למשק, אך בכל שנות חייה בקיבוץ, מעיינות האמונה והאמון בדרכה לא דלו ולא נדלו. באמונתה חייתה כל חייה.

ביתה של יוכבד – אני אומר של יוכבד, מפני שרוחה ודמותה של האישה הוא גורם מכריע באווירת הבית – לכן בית טוב עם אווירה וסגנון קיבוצי, במובן היפה של מושג זה, סגנון הפשטות והצנע ללא כל אלמנטים שמקומם לא יכירם כאן.

תכונות רבות ומגוונות היו ליוכבד, אך התכונות היו מאוד סלקטיביות. מעניין, כשאני מהפך במוחי אינני מעלה בזכרוני שיחת חולין איתה של רכילויות, ולו פעם אחת. עם יוכבד יכולת לשוחח על אלף ואחד נושאים, אך תמיד בשיקול דעת וברצינות. אולם בנסותך לסטות מהנימה הרצינית, מיד התקפדה והתכרבלה ולשיחה לא היה המשך.

כל הליכותיה אמרו חן וכבוד. גם בצחוקה שלט חוט התאפקות. יוכבד ידעה לצחוק, אך אף פעם לא יצאה מגדר של חיוך על הפנים. חיוך זה היה נסוך על פניה גם ברגעיה הקשים של הימים האחרונים, ובחיוך זה, שלא סר מעל פניה, נזכריה.

רחל ויצחק יגורי

(מתוך חוברת השלושים)