פנינה פורת

היא היתה אם מסורה מאוד. אמא דאגה לחינוך הנכון שלנו ע"י הוראת ניסיונה לילדיה. היא אהבה שיחת רֵעים, וגם בשנות מחלתה היתה שוכחת את מחלתה בשעה שבאו חברים וחברות לחדרה, ושוחחו עימה על דברי חיים.

היא היתה חרוצה וידעה לעשות עבודות יפות, כי היתה לה תבונת-כפיים. מִדברים פחותי-ערך היתה יוצרת דברים נפלאים.

אמא שמרה על סדר וניקיון, ודאגה שמצב הרוח בחדר יהיה שפיר. ואם אחד מאיתנו, הילדים, הרגיש ברע מיד מצאה דרך לפיוסו בדברים ובמעשים. היא ידעה מה ילדיה אוהבים ואף הפליאה לשמח את האווירה בחדר…

אמי טבועה היטב בנפשי. היא בנתה אותי בחייה, וכל מחשבה על היעדרה גורמת לי סבל…. היא לא נתנה לעצמה מנוחה מהמחשבה כיצד להמשיך לחיות? כיצד להמשיך ולשמוח עם ילדיה? כיצד לגרום אושר ולא עצבות?

חייה היו קשים, בלי שיורגש מה מתחולל בתוך גופה החולה. היא התאמצה להראות כי עדיין לא רפתה ידה האחת, והיתה מבשלת את ארוחותיה במו ידיה. סרגה, רקמה ואפתה – הכל ביד אחת…

זכתה לחתן את בתה הבכורה, נהייתה לסבתא וידעה כי הגיעה לאושר. חפצה לחיות, והמחשבה הזאת הפיחה בה מרץ חדש לחיים. היא עזבה את חיי החושך בחדרה ופנתה מחדש לעבודה, אבל מאוחד מדי היה המעשה… היא חיתה כמו מכונה. כמו שהמכונה עובדת כל עוד יש בה דלק – כך גם היא ניצלה כל אבר מגופה אשר אפשר היה להפיק ממנו חיים….

לא אשכחך אמא – – –

יצחק

יומן ליום השלושים

4.3.1963