חיים פרגר

במשך 12 שעות לערך הלמו כוחות צה"ל בבסיסי ה"פתח" בגדה המזרחית של הירדן והרסו שלושה מהם בכראמה, סאפי ובחירבת-חאנזירה.

תוך כדי קרבות נהרגו למעלה מ-150 אנשי "פתח" שגילו התנגדות בעוד אנשי "פתח" מוכרים נלקחו לחקירה לאחר שנכנעו. כן נישבו אנשי צבא ירדניים. תוך כדי הפעולה נגד בסיסי ה"פתח" התערבו כוחות שריון וארטילריה של הלגיון וגם להם נגרמו נזקים כבדים ואבידות רבות.

בין השאר הושמדו 30 טנקי פאטון ירדניים. 21 מחיילי צה"ל נפלו חלל, כולם בגזרת כראמה, ו-70 נפצעו, רובם לא קשה. תוך כדי הפעולה נפלו בידי כוחות צה"ל כמויות גדולות של נשק, ביניהם טנק, תותח מתנייע ותול"רים. מטוס חיל האוויר נפגע על ידי אש נגד מטוסים, נפל בשטח וטייסו צנח וניצל.

הרמטכ"ל, רב אלוף חיים בר-לב, אמר אמש בפגישתו עם הכתבים הצבאיים כי מטרת הפעולה הושגה במלואה. "צה"ל יצא לפעולה נגד בסיסי החבלנים, פעולה שמטרתה היתה תכליתית – פגיעה בבסיסים ובחבלנים. לא היתה זו פעולת תגובה ותגמול".

צה"ל הרס שלושה בסיסי "פתח" שאחד מהם בכראמה היה בסיס מרכזי, הגדול ביותר בירדן. לפי ידיעות שהיו בידינו שהו בבסיס כראמה 200-300 חבלנים מאומנים ואותו בסיס שימש לאימונים, להכנה ליציאה לשטח ישראל וגם כמפקדה קדמית מבצעית.

רב אלוף חיים בר-לב הדגיש כי מטרת הפעולה לא היתה להגיע לכלל עימות עם כוחות הצבא הירדני אולם תוך כדי קרב התערב הלגיון והתפתחו קרבות קשים ביותר. לעומת זאת שמרו אנשי צה"ל על ההוראה שלא לפגוע באזרחים ובעיקר בנשים וילדים. ואכן, לפי הדיווחים לא היו פגיעות בנפש בין האזרחים.

בכיתות י-יא בלילות, לאחר שגמרנו את השיעורים, היינו כמה חבר'ה שאהבנו לשחק כדורסל עם כדור קטן על הקרניז. פעם, לאחר משחק לילי כזה, חיים ניצח אותי ואמר לי – בואי נלחץ ידיים לסיום המשחק. והוא מסביר לי: אילו היית את מנצחת, היה לי טוב ואת היית מאושרת בניצחון, מכיוון שאני זה שניצחתי – אני רוצה שגם לך יהיה טוב, אז בואי נלחץ ידיים כי היה זה רק משחק.

#

הזכירו כאן את העניין שלבנות היתה משיכה לחיים. אני זוכר, בבלוקונים, באה אורחת לאחת הבנות וכמו הרבה אחרות – חיים מצא חן בעיניה. זאת היתה תקופה אחרי בית הספר וכל יום שחזרתי מהעבודה מצאתי אותה יושבת על המיטה ומחכה לו. כשאמרנו לו: חיים, אולי סוף סוף תתחיל איתה, בחורה כזו נחמדה שבאמת רוצה אותך? הוא ענה – אח, עזבו. בין כה וכה לא יצא מזה שום דבר.

#

כמה שאומרים שחיים לא התייחס לבנות ולא שם עליהן – הרי בטיולים הוא היה עוזר לבת שהתקשתה לעלות בעליה. תמיד היה לוקח תרמילים מבנות שהיה להן קשה. אני זוכרת שטיילנו פעם ל"כבל" והיה לי קשה לעלות. הוא הלך ראשון בשורה ולקח אותי אחריו, ממש סחב אותי ביד והסיט לי כל הזמן את הענפים. עד למעלה הוא כל הזמן עזר לי. כשהיה קשה יותר הוא היה עוצר ונותן לי אפשרות לנוח. בטיול י"ב היה אותו דבר. תמיד הלך אחרי או לפני, עודד אותי, כדי שיהיה קל ויעבור בסדר וטוב.

#

כשהיינו ביד-חנה הגיע סמיטריילר עם שקי זבל כימי. לחבר'ה בחדר האוכל לא התחשק לצאת ולפורקו. חיים לא אמר "חבר'ה בואו" אלא ירד והתחיל בפריקה. כזה היה טבעו. וכשאחד עובד הוא סוחף עמו את השאר.

#

חיים, ישראל ואני עבדנו על הקטפות. אני זוכר שתמיד רציתי לעבוד עם חיים במשמרת, כי כאשר צריך היה לגזר או להתלכלך, ולפעמים להחליף איזה גלגל בקטפת (שזוהי עבודה קשה) תמיד הייתי מסתדר איתו בצורה נפלאה.

אני זוכר שהיתה קטפת אחת פחות נוחה וחיים משום מה נתפס לה ועבד עליה כל הזמן. קרה לפעמים שהיינו צריכים לעבוד שתי משמרות – חיים לא התאונן ועבד כל הזמן על אותה קטפת, בדבקות ובמסירות.

ועדת תרבות מסכמת

בעוד מספר שבועות ייסתם הגולל על מחצית התקופה אותה אנו צריכים לעבור ביד-חנה. ומכיוון שאלה הם פני הדברים, מוטב היה לעצור קמעה את מרכבת הזמן הדוהרת ולעשות חשבון הנפש כיצד עברה עלינו דרכנו עד הלום. היכן אנו עומדים ולאן פנינו מועדות. מכיוון שעל שטח חיי התרבות ייכתב בשורות אלה, הרי שהמצב הוא די עדין.

כידוע מתחלק השטח התרבותי לשניים: השטח האחד כולל את עבודת החוגים של אמצע השבוע, והסרט גם הוא משתלב בתוך כך, ואפשר לציין (אם כי לא בסיפוק מלא) כי הדברים הללו, מכיוון שאינם תלויים בנו אלא מהבחינה הכספית בלבד, נעשים על הצד הטוב ביותר. לאמור: 16 חוגי אנגלית, 16 חוגי ערבית ו-16 חוגי ריקודים ומספר התכנסויות בצוותא, עשרות סרטים ועוד כהנה וכהנה.

בשטח השני הכולל מסיבות, חגים וקבלת שבת (למרות שנשארים מעטים), אני מוכרח לציין שהמצב היה עגום והוא גם כיום עגום למדי… מה שאנו השנה לא ניצור בעצמנו איש לא ייצור למעננו… מוטב שייקח כל אחד מאיתנו לתשומת לבו את הדברים הללו.

חבר'ה! מה שעומד לפנינו בעתיד הם למעשה מספר חגים שצריכים להוות את האתגר התרבותי של השנה ומבחינה פוטנציאלית יש לנו כוח לבצעם. בצירוף מסיבות שונות וקבלות השבת נעשה נא מאמץ זעיר, נטה כולנו שכם ואזי, לדעתי לפחות, נראה שההרגשה הכללית תהיה טובה יותר, ידידותית יותר.

ולבסוף, עוד הערה קטנה. בזמן האחרון פוקדת אותנו "מגפת הסרטים". הדבר כלל אינו פוגע בי אישית, אם כי לדעתי זה מוגזם. אולם הדבר מתחיל לפגוע כללית כאשר מקצצים בחוגים ובאירועים שונים על ידי החדרת הנגע, כפי שקרה כבר לא אחת בחוג לריקודים.

ועל כן הבקשה שמתבקשת כאן היא (וזה גם למעשה ההסדר): לא יוכנס סרט לחדר האוכל בטרם מסתיים אירוע כלשהו, ואין מקצצים בשום חוג שהוא בגלל סרט שהובא שלא בזמנו.

ח.

(מתוך "לנוכח", יומן יד-חנה)

2.12.1967

ישוב אני כרגע באוהל, בשעה שבין מנחה לערבית, כשאת החפירה משחקת די בהצלחה תפקיד של שולחן, ומנסה להעלות על הכתב ולו מספר מילים על מנת לשלב אתכם, פחות או יותר, בתמונה בה אנו נמצאים. ובכן, בעצם הימים הללו הוכנסנו באופן רשמי לכור ההיתוך של צה"ל. החולצות מקבלות צבע לוואי לבן, הרגליים נמתחות והנעליים משפשפות. אולם כל אלה ויותר מזה אינם מונעים סיום כל אימון על הצד הטוב ביותר. זאת יש לזקוף למורל הגבוה והיחס החברי החם שנרקם בין החבר'ה – רובם בני קיבוצים – אשר רצונם להצליח, ומכאן מובנת העזרה ההדדית וההבנה המלאה בין החבר'ה. מכל זאת משתמע שההרגשה הכללית טובה והכל מסתדר על הצד הטוב ביותר…

9.12.1967

… היה מי שגרס נכון כי כתיבת מכתבים הביתה בתקופת השירות הצבאי תורמת רבות לשמירת הקשר ההדוק עם הבית. בכך הנך הופך להיות שותף למתרחש ולעומד להתרחש בבית. לא אחת חש אני בזאת. פה בצבא נוצרים חיים חדשים – הווי חיילים עשיר התורם לא במעט לרצון מצד כולם להמשיך ולשאת בעול האימונים הקשים לעתים, אך עם זאת, המעניינים תמיד.

ודאי צצה ועולה לא אחת השאלה: כיצד מעביר צה"ל את השבת לחייליו. הרי אין אנו אדוקים, שומרי מסורת – ולפיכך צריכה היתה להיות רציפות אחת ללא אפיון מיוחד של יום השבת. ביום זה בוקעים צלילי טרנזיסטורים מתוך האוהלים ומתלווים אליהם קולות ניקוי כלי הנשק. יום זה הוא קודש לנקיון הגוף, כביסת הבגדים וכתיבת מכתבים. לעת ערב מתחילה להתגלות יוזמה מחלקתית ומאורגנים ערבי הווי יפים ומהנים. כך שניתן לסכם ולומר שאיננו מקופחים כלל וכלל.

3.2.1968

זוהי לנו השבת השלישית שאנו עושים בשדה ועוד שבוע יחלוף, כנראה, עד שנתראה. מאמין אני שקשה קצת לשאת את תקופת הפירוד הזו שבינינו. קשה מנשוא שבעתיים לאותם הורים שבניהם משרתים באותה יחידה צבאית בה החילותי אני לשרת לפני תקופה קצרה. ומודה אני ללא שמץ של בושה: הרצון לבוא הביתה, לבית החם, הרצון לשוב ולהיפגש עם בני מחזור ואחרים ולתפוס קצת שלווה – כל אלה חברו יחד ויצרו את געגועי הביתה…

9.3.1968

…זכורה לי היטב התמונה שלאחר הצניחה השביעית והאחרונה במסגרת הקורס. לאחר השלמת הגלגול המאוד לא מושלם נותרתי שרוע על הקרקע החולית. מיד בדקתי, מתוך סקרנות לדעת, האם לא נפגע אבר מאברי גופי, ודווקא באחרונה שבצניחות. לאחר שהוברר לי כי הכל עבר בהצלחה החלו חולפות לנגד עיניי תמונות מתוך סיפורים ששמעתי וקראתי על פעולות חטיבת הצנחנים משך שנים. חשתי כי מעתה ואילך גם אני מהווה חוליה בשרשרת זו ששמה חטיבת הצנחנים. דקות לא מעטות חלפו עד אשר הגעתי למקום הריכוז והחבר'ה החלו לחשוש לגורלי, אולם עד מהרה נרגעו הרוחות. אותו יום נערך טקס ענידת כנפי הצניחה מול אנדרטת הזיכרון שהוקמה לזכר חללי חטיבת הצנחנים. היה זה טקס רגיל ללא גינונים מיותרים…

– – –

קראנו לך וַ ל בשם של חיבה,

אינני יודעת מאין זה בא.

סתם ככה וַ ל, וַ ל שלנו השתקן האהוב,

שלוקח על עצמו יותר מכפי שצריך וכתוב.

שיודע ביד-חנה שאפשר, ומוכרחים להוכיח

ועובד, ומבצע ומראה ש… הנה הצליח.

ויום הגיוס כה היה מובן, פשוט לא נראה אחרת

שדווקא אתה תימצא בסיירת.

שתדע ותכיר כל צוק וכל הר

ותוביל בלי טעות בשבילי המדבר.

לפרוע חשבון יצאתם עם אור

הלכתם לנקום באנשי הטרור…

ופתאום…

הוּשבתָ אלינו בזרועות החבר'ה של הסיירת

ולא בתרועות שיירת מנצחים דוהרת.

ומי היה יודע ביום העצמאות, ממש לפני שנה,

כשעל הבמה שרת עם החבר'ה בשירה פשוטה וכנה:

"רק מי ששכל את הטוב ברֵעיו אותנו יוכל להבין"…

שהנה, עכשיו, נעמוד מול קברך הטרי וראשנו נרכין.

– – –

ושוב לא נראה אותך פוסע מן הכביש מחר

ולא תבוא בחיוך הכובש והמעיל המנומר

ולא תחלוף עם הטרקטור, גבוה וחסון כמו שאתה

בינות שורות עצי האגס שבמטע.

ולא תשוב הביתה, ומשפחה כבר לא תבנה – – –

שאלנו את הכל, אך על זה איש אינו עונה.

ורק נותר לשמוע את אנקת הכאב העולָה

כי מהו גודל ההישג הצבאי אל מול אמך השכולה?

חנה

יומן ליום השלושים

21.4.1968

…"וכמו השקט הזה העולה על פסגות הדברים הגדולים, ויודע תמיד למלא את הרווח שבין המילים". (יוסי גמזו)

מין שקט כזה של דברים גדולים, שידע תמיד למלא את כל הרווחים, המגרעות והאין. ואותו השקט, בהיגדעו, ימשיך לתפוס בינינו את מקומו, את עוצמתו ואת נכונותו.

* * *

חיוך תמים, בלורית מזדקרת, עיניים גדולות וטובות, ועוצמת השקט, הכוח והענווה.

נדמה לי, חיים, שלא חטאתי לדמותך בקווים אלה, קווים שאין מקבילים להם… היית יחיד, ועל כך אהבנוך…

עד כיתות המשך היית רגיל בהתנהגותך… אולם פתאום מצאת לך נתיב מיוחד… היתה בך מין הקרנה מיוחדת שהתעלתה מעל כולם. טוב הלב עמד ראשון בסדר העדיפויות שלך. בניגוד להפגנת הזלזול והאי-אכפתיות של כולם, היית כואב כל מום בכיתה. היית תמיד הראשון לעזור לַבָּנות בשעה קשה של טיול או מבצע קשה. לא אשכח את העידוד והעזרה שהענקת לבנות בטיול האופניים לנגב, כשנדמה היה שלא יעברו את המכשול הבא. ותמיד מתוך רצון כנה, חיוך מלבב ועיניים גדולות שהולכות תמיד לקראת.

ידענו תמיד שתהיה הראשון לארגן טיול, הראשון לארגן מסיבה, ותהיה הראשון ברצונך החזק להצליח, להעלות כל מפעל לדרגה גבוהה, והעיקר שהחבר'ה יהיו מבסוטים… היית הבולט ביצירת ההווי וההצלחה של יד-חנה. ועם כל המטען היקר הזה פנית לסיירת הצנחנים שריכזה בתוכה את כל מאווייך…

– – –

נקטע המצעד. מצעד נעורים שהיה אדיר בכוחו, שקט בעוצמתו ומחייך בשמחת חייו.

תמי

יומן ליום השלושים

21.4.1968

הוא נועד לחיים. הם חיבבוהו כל-כך והוא השיב להם חיבה. כעת הכל פסק…

הוא ידע בעל-פה את מילות כל השירים. אהב את הלחן המתנגן. הוא אהב לשיר ושר הרבה. בעודו ילד נוהג היה בשכבו על יצועו, ממש לפני תרדמה, לבחור שיר חביב ובהשקט לזמזם…

גדל ובגר והזמר עימו. נשמר אותו ניגון החיים, השתנו רק המילים. הללו הפכו קרובות יותר למציאות הבוגרת, כשהן הולכות ומתרחקות מחלומות הילדות…

בערבי שישי ובמסיבות, כשהגיע תור השירים החדשים שלא מזמן הושמעו לראשונה ברדיו, מצטרפים כל החבר'ה בלה-לה-לה, ואז נשמע קול אחד השר גם את המילים. זהו חיים… ליד מדורה, עת פסקו כל השיחות ותמו כל המילים, החבר'ה מתחילים לחפש שיר – חיים מתחיל "הנה לנו ניגון יש אל נא נביישנו"… אף פעם לא בייש שיר אלא התגאה בו.

בטוחני כי גם בשירות הצבאי לא בייש את שירו. ודאי גם שם, בשעה שרצועת התרמיל חותכת על שכם והנעל לוחצת – גם אז ידע לשלב שיר…

כדור האויב היה אקורד אחרון, צורמני…

יוסי ל.

יומן ליום השלושים

21.4.1968