שנים עוברות אך הכאב לא פג, הצער עודנו צורב וקשה להעלות זכרונות על יאיר… יותר מדי רגשות נפגעו… לנו, להורים ולקרובים לו, תישאר הנהיה אחרי האבידה אשר אינה חוזרת, ויישאר הרטט המתמיד והממושך. אבל מתפקידנו להעלות את הזכרונות ומאורעות חייו, את כל מאווייו, ואת הנסיונות שנתנסה בהם. ידידים רבים היו לו, וכולם חשו באור הקורן ממנו והמחמם את כל הבא במחיצתו.
יאיר נולד בבית החולים עפולה. מיד אחרי היולדו אמרו לי הרופאים: "בנך נולד בהילה (קרום מסביב לראש) סימן הוא שאדם חשוב יהיה!" האחות הראשית טענה שהוא תינוק מאוד חמוד (בעיני ובעיני החברים בפלוגה בכלל נראה כמכוער מאוד). אחות זו עזרה לי בקביעת השם. כל תקוותי הייתה שבעתיד הוא יאיר.
בבואי איתו מבית החולים צלצלו בפעמון, וחברי הפלוגה שמו אותו על שולחן ה"בעל עגלה" והכריזו שנכנס חבר חדש לחבורתם. זה נחשב לכבוד רב.
בפלוגה לא היה עדיין בית תינוקות, והמטפלת הייתה מגיעה לכל ארוחה לחדרי, בצריף, שוקלת ומסדרת אותו, ודואגת למעט החלב שהיה לי.
באחד הערבים הזמן היניקה, נפלט כדור אצל השומר במחנה (על ידי תנודה קלה היו הרובים יורים מבלי ללחוץ על ההדק). הכדור עבר בקיר מעל לראשי. לחצתי את יאיר חזק אלי והמשכתי בהנקה על הרצפה. חשבתי שזו התקפה על יגור. המטפלת המסורה, הלנה, באה בריצה, חיוורת כסיד וכשראתה את החור בקיר מעל לראשי החווירה עוד יותר. אחרי המקרה הזה העבירו את יאיר לבית התינוקות במשק.
יאיר היה בוכה הרבה. השתדלתי לא להימצא בקרבת הבית, כי לא היה מקובל לבקר את הילדים אחרי שעת היניקה. "הבכי מפתח את הריאות" – טענו המטפלות, אבל אני דאגתי. כשעבדתי זמן קצר במחסן הבגדים הייתי מעזה לקחת איתי גרביים לתיקון ולשבת על ידו. יאיר היה אז משתתק, אבל הרגשתי שזה למורת רוחה של המטפלת והפסקתי לבוא בזמנים הלא מקובלים.
כשהייתי מטיילת איתו בוואדי ועל ההר, היה מסתכל בעירנות בכל שיח ועץ. כשהיה נרדם, הייתי מתיישבת לרגע לנוח, אבל מיד היה בועט ברגליו, וזה היה סימן שיש להמשיך בטיול.
בגיל 7 חדשים התהלך באופן חופשי בלול. לא היה מרביץ או נושך, אבל אם מישהו התקיף אותו, היה משלם לו כגמולו.
בגיל 9 חודשים יצא לבד מהמיטה ונכנס לארון החיתולים, והעובדת שהרגישה ברחש בארון חשבה שכלב או חתול נכנסו לארון, ובעטה בו חזק. הוא התייפח והיא נדהמה לראותו בארון. בהיותו פעוט (משחקים לא היו אז) בנה לו פיניה רכבת מהכסאות שבמוסד. הוא הסתכל בעניין, פרק והרכיב בעצמו מחדש רכבת לתפארת והסיע אותה בכל החדרים. כמובן שרק עד בוא ההורים היה משחק בה, כי הרעש והשאון שהיה מקים – היה רב מאוד. הרכבת האמיתית שהייתה עוברת על יד המשק עשתה עליו רושם חזק.
בהיותו בגן הכיר כל שיח, שביל ומשעול, שום דבר לא היה נעלם ממנו. עיניו היו סוקרות כל דבר והיה ער לכל הנעשה סביבו. בגלל מזגו הטוב מטבעו לא יצא מגדרו ולא נתדכדך לשמע נזיפה מפי עובדת או גננת. מקטנותו היו מפותחים בו רגשי אחריות ומוסריות, כוח סבל ויושר.
הוא היה קשור למקום. אהב את ההר, כל עץ ושיח וכל פרט במשק. תשוקת הטיולים השתלטה עליו מקטנותו. תשוקה זו הלכה וגברה מדי שנה בשנה, ולבסוף מילאו הטיולים את עולמו. אהב את המרחב, היה ער לנעשה סביבו, הייתה לו טביעת עין חדה.
יאיר לא ידע פחד, באומץ לב היה מתגבר על קשיים. לא שמעתיו נאנח מכאבים אף בילדותו המוקדמת. ידע לשאת את כאבו בשתיקה. פעם בהיותו יחידי בשטח הכוורות על יד ההר, בגיל הגן, התנפלו עליו הדבורים ועקצוהו. הוא בכה רק עד שהגעתי אליו ואז הפסיק. בקטנותו היה סוקר את החברים וכל אורח שהגיע אלינו, מרחוק ובהחבא. בהתקרבות לאנשים היה מסוייג.
נטה להתבונן בכל בשקידה רבה. לא פעם היה מפתיע אותי בצאתנו לטיול, על ידי שהיה מגלה פרחים, צמחים, צפרים וחרקים שמעודי לא שמתי לב להם. היה תר ומתבונן. התלהבותו חרישית הייתה. בכל הליכותיו הייתה פשטות חביבה. בזמן הטיולים ובבבית היינו משחקים באבנים, הוא מסוגל היה שעות לשחק במסירות באבן אחת ויחידה.
יאיר היה אמיץ, נועז וזריז מגיל הרך. בהיותו בגן טיילתי איתו פעם סמוך לוואדי. שביל צר הוביל מהוואדי לגדר המשק. פתאום יאיר נעמד והצביע באצבע על הדרך. הסתכלתי וראיתי נחש. יאיר פנה אלי ואמר לי: "אמא, היזהרי, זה צפע!" (ואני לא ידעתי שזה צפע). נבהלתי ולא ידעתי ברגע הראשון מה לעשות, האם לקחתו על הידיים ולסגת אחורנית. אבל הוא מיד נתן לי סימן לרדת לוואדי. אחר כך ירד גם הוא, אסף ערימת אבנים והתחיל לידות בצפע. כל הפצרותי שיסתלק ויחדל מהרגימה, לא עזרו. הסתלק רק כשנוכח שהצפע מת. הוא טען שאילולא היה הורג אותו, היה ודאי נוכש איזה ילד.
לא התאונן אף פעם על מישהו או על משהו. מילדותו היה מחשל את עצמו. בכיתות הנמוכות של בית הספר היה כבר מפותח אצלו חוש הצדק. אהב כנות, פשטות וחברות, היה דואג לרחל אחותו.
המורה צפורה סיפרה לי שפעם בטיול היא חילקה לכל ילדי הכיתה סוכריות, סוכריה לכל אחד (סוכריות בימים ההם היו אצלינו דבר יקר-המציאות). הילדים אכלו אותה בתאווה. רק יאיר שם אותה בכיס. זה מאוד הפתיע אותה והיא שאלה אותו למה הוא לא מוצץ את הסוכריה. יאיר ענה בחיוך: "רוחיק מואד אוהבת סוכריה". (כך היה נוהג כל ימי חייו. גם בהיותו בצבא היה מביא מה שהיה מקבל מהשק"ם הביתה לאחים ולאחיות. ואז עוד לא היה קיים "שי לחייל" מטעם המשק. כל טענותי שזה מנתו, ושהוא לא צריך לחלק הכל לאחים, היו לשווא).
בכיתה ג' קיבל סוודר יפה במתנה. מכיוון שלא היה סוודר כזה ליתר הילדים, הוא לא לבש אותו. כשקיבל קורקינט במתנה שיחק בו יום אחד, ולמחרת היה הקורקינט ברשות הכלל והוא קיבל גולה במקומו.
מאופק היה מן הרגיל. באחד מימי החופש נסע לבקר את אבא שהיה בעזרה בגליל-ים. אבא נסע איתו לתל-אביב. נכנס איתו למסעדה. כאשר שמע שמשלמים עבור הקקאו, ביקש רק חצי כוס. ביקרנו פעם ידידה בעיר והיא כיבדה אותנו בתה. הוא סירב לשתות, הבינותי מיד במה העניין והבטחתו לו שהיא לא תיקח כסף מאיתנו, ואז הוא שתה ברצון, כי היה מאוד צמא.
משבגר הייתה גישתו מליאת אמון לחברים, למטפלות ולמורים. הייתה לו תכונת יושר שאינה יודעת העמדת פנים. היה אוהב ומכבד כל חבר וילד. אי אפשר היה להגיד בנוכחותו דבר שאינו כל האמת. היו בו רגשי אחריות ומוסריות, מסירות ודינמיות מפותחים מאוד. הוא ניחן בעצמה פנימית, אותה קשה לתאר במילים. הייתה לו סגולה לחוש את מחשבת בני אדם ורגשותיהם.
על אף היותו חזק ואמיץ, היה בו הרבה מאוד רוך, עדינות וזריזות מחשבתית. רגיש היה לענייני מצפון ומוסר. תמיד מצניע לכת. הוא היה משרה קסם על הסובבים אותו ונוטע באחרים חלק מתעוזתו. תמיד חשו את נוכחותו המעודדת, אפילו ברגעים הקשים ביותר. הייתה בו חמימות אנושית מרובה. הקשר אלינו ולאחיו היה עמוק מאוד. התיידד עם כולם, הצטיין בחמימות מיוחדת ובאהבת הבריות. היה פונה לכל אחד בלבביות ובחיבה, אהב פשטות, כנות וחברות, עקבי היה, תמים וישר. תבע מעצמו את מלוא יכולתו. לא תמיד נהג לפי המוסכמות (עניין ההדרכה שלו).
יאיר ספג את אווירת חיי העמל מסביבו. כושר עבודתו היה מופלא, היה לו כושר גופני וכוח רצון כביר. הוא חונן באומץ לבצע ובכשרון אי-רתיעה. לחם להדביר כל עייפות פיזית ונפשית. הייתה לו נפש עדינה ורגישה.
היה תובע מעצמו יותר מאשר מזולתו. הצטיין בבהירות מחשבה. לאחר הלימודים ושעות העבודה היה מתאמן בריצה למרחקים.
אף פעם לא שבע ממראות הארץ ובעיקר מיפי מדבר יהודה, מהמכתשים וגווניהם. אהב את המרחב שבנגב, שם הרגיש את עצמו טבעי ומשוחרר, בלי כל סייגים, חוקים ומנהגים.
במשפחה היה עוזר בחינוך ובהדרכת אחיו ואחיותיו הצעירים. הוא לא עסק בהטפת מוסר, היה מייעץ איך להיטיב דרכם ולכוון את המרץ לאפיק הנכון.
שיינדל
רשימה זו, בלתי גמורה, נכתבה לחוברת שעמדה להופיע לזכרו של יאיר.
