משה פונדיק

סבא מוישה הגדול

מאת : דנה ניסימוב

מדי שבת, אני נוסעת לקיבוץ יגור לבקר את סבא מוישה. מוישה הוא סבא רבא שלי ואני הנינה שלו. (סבא רבא הוא הסבא של אבא שלי).

סבא מוישה בן 90 יש לו 11 נכדים ו 10 נינים.

כשאני מגיעה אליו, השולחן כבר ערוך עם המון דברים טובים, עוגות, עוגיות,ממתקים ותמיד קערת פרי גדולה או סלט פירות שסבא מכין בעצמו.

מוישה איש מיוחד במינו, אוהב לעזור לכולם, להצחיק, לשיר ולספר סיפורים.

כשהייתי קטנה סבא מוישה נהג לקחת אותי על ברכיו ולשיר לי שיר מצחיק שכזה… "יוגי פני נקו ניקו הופ הופ הופ" ועכשיו כשיש לי אח קטן סבא מוישה אוהב לשיר לו את השיר.

בבית של סבא מוישה יש חדר משחקים עם הרבה פזלים, בובות וכדורים, תמיד מענין לי להיות אצלו.

בעונת הקיץ אני אוהבת ללכת לגן השעשועים שליד ביתו, להתנדנד בנדנדה ולאכול שם את ארוחת הערב שהוא מכין לי (אני קוראת לזה פיקניק קטן).

לפעמים אני נוסעת לטייל בקיבוץ בקלנוע של סבא, עם דוד יוסי המצחיק, או עם דוד ניר, נוי ואילון בני דודים אהובים עליי.

אני רוצה לספר לכם על השבת האחרונה בה בקרתי את סבא מוישה. סבא הכין לנוי ,לאילון ולי, סירות מיוחדות מעיתון ויצאנו להשיט את הסירות בנחל עם נועה בת הדודה שלי. (לנחל קוראים נחל יגור). נועה, שלה אני קוראת "מכשפת הדיגדוגים", הסבירה לנו על זרימת הנחל ושמרה עלינו שלא ניפול לבוץ.

לפני שאני הולכת הביתה סבא נותן לי שקית צבעונית ואני בוחרת לי ממתקים לדרך.

אני נפרדת מסבא ואומרת לו להתראות בשבוע הבא.

אני רוצה לאחל לסבא שלי הרבה בריאות ואריכות ימים.

י"ד אלול תשע"ב 1.9.12

אבא, חותן, סבא וסבא רבה שלנו!

נולדת בתחילת המאה שעברה, עוד לפני קום מדינת ישראל בעיירה הפולנית קרמניץ, עיירה יפה שנמצאת בעמק בין הרים ויערות. לדבריך הנוף היה מקסים, מזכיר קצת את שוויץ.

בביתכם, שהיה רגיל באותם ימים, לא היו מים זורמים וחשמל, עד שהיית בן 12. סיפרת שבעיירה היו חיי קהילה וחברה תוססים, הרצאות ושיחות על ארץ ישראל. סיפרת גם שאהבתם לטייל בהרים שהיו מסביב.

כשעלית לארץ ישראל חייך האישיים השתלבו בהיסטוריה של המדינה.

בעבודות השורשים של נכדיך וניניך למדנו על ההיסטוריה של מדינת ישראל, דרך תחנות חייך: בתחילה הקמת חניתה, מבצעי ההתיישבות בימי "חומה ומגדל", דרך "השבת השחורה" והשבי ברפיח, עד מלחמת השחרור בה השתתפת באספקת ציוד והעברת חיילים ממקום למקום בירושלים. עבדת במחצבה, בתנובה, באגד ובטובופלסט.

את סבתא חדווה הכרת ברכבת העמק והקמתם משפחה לתפארת.

המשפחה הייתה לכם ערך עליון. גם אחרי מותה של סבתא חדווה שמרת עלינו, על משפחתך, שהייתה הדבר החשוב ביותר עבורך. המילה "לא" לא הייתה בלקסיקון שלך ותמיד אהבת לעזור. טוב ליבך, מאור פניך ואהבתך הרבה הפכו לסימן ההיכר שלך.

תמיד דאגת לכולנו, היית הולך איתנו הבנות ואחר כך הנכדים לטיולים בכרמל, כשהתעייפנו קלפת לנו תפוח זהב, וישבנו לצפות על הקיבוץ.

תמיד דאגת שנתאסף כל המשפחות בשבת אצלך בחדר. אנחנו הבנות, החתנים, הנכדים והנינים מאוד אהבנו ונצרנו מסורת זאת. כפי שכתבה דנה נינתך באחת מעבודותיה: "תמיד כשאני מגיעה אליו, השולחן כבר ערוך עם המון דברים טובים – עוגות, עוגיות, ממתקים, ותמיד קערת פרי גדולה או סלט פירות שסבא מכין בעצמו.

סבא מוישה איש מיוחד במינו, אוהב לעזור לכולם, להצחיק, לשיר ולספר סיפורים".

אבא וסבא, בחייך חצית עידנים. נולדת בפולין לבית דובר אידיש, ללא מים וחשמל. כשהגעת ליגור גרת בתחילת הדרך בצריף, אח"כ עם סבתא בחדר אחד עם 4 בנותיכם, היום אנחנו חיים בבתים מרווחים, שיש בהם המון מכשירי חשמל ומים זורמים בכל בית. העולם מתפתח כל הזמן, יש לנו טלפון, פלפון, סמארטפון, מחשב ו-i Pad, רכב וקלנועית, החיים יותר נוחים וקשה להאמין איך פעם חיו אנשים ללא כל המותרות האלו והייתם מאושרים.

אבא וסבא, חייך היו רוב הזמן מלאים ומאושרים, אך בשנה האחרונה לא אהבת אותם ובהרבה הזדמנויות ביקשת שה"הוא שם בשמים" ייקח אותך כבר. אז עכשיו "הוא" לקח, בשקט ומתוך שינה. נשאר לנו רק לקוות שסוף סוף טוב לך יותר. תנוח על משכבך בשלום.

באהבה גדולה כל המשפחה.

נקרא ע"י שי הנכד, בנה של שולה בלוויה של משה פונדיק.