משה פורציה

לעניין קליטת עליה

שאלת קליטת עליה היא בעצם שייכת במידה רבה לתוכנית המשקית. הסעיף הכי חשוב בה. הרי כולם מבינים שכדי לשמור על רמת חיים הוגנת וגם להעלותה, חייבים לשמור על אחוז עבודה בתמורה. חייבים להעלות אותו. ואילו אנחנו בירידה, שעוד תלך ותמשיך. אנו צריכים לקבל אנשים, אפילו בנימוק פשוט וגס זה הנקלט אצל כל אחד. ואם לנימוק זה מתווספים גם נימוקים לאומיים, חברתיים ואנושיים (טפו..טפו..טפו.. אידיאולוגיים…) הם אינם פוסלים אותו….

– – –

אנשי ועדת קליטה צריכים להיות מוכנים לעבודה קשה ומורכבת מאוד, עם אנשים חיים – אין קשה מזה, ודרושה נכונות רבה, סבלנות ורצון חזק. לא מובטחת הצלחה ב-100%, אבל אם יעשו יהיה גם פרי לעמלם, וזה מחייב את הוועדה לעמוד בקשר חי ומתמיד עם הציבור.

מ. פורציה

יומן יגור, 2.4.1976

[בתגובה לדברי יעל סט ביומן 3933 – על הסיבות ליציאתה לשנת חופש]:

אחרי שקראתי את דברי יעל סט, נשמתי לרווחה. כבר שנים שקיים בי הרצון להגיד דברים מסוג זה, אבל לא הרשיתי לעצמי. התאפקתי; ידעתי שהיו מתקבלים כ"פטפוט" של בן הדור שאבד עליו הכלח, ולא היו נקלטים. אבל כאשר הם באים מפיה של יעל, יש בהם ממשות, ערך ותקווה, גם כאשר יש בהם הפרזה ואי שמירה על פרופורציה.

לפני שנים לא מעטות, כאשר הוטל עלי לברך בשם ההורים בחג מחזור, אמרתי:

"אתם עוד תהיו כאשר אנו כבר לא נהיה. והקיבוץ יהיה, והוא יהיה – אתם. עצם המחשבה הזאת יש בה סיפוק ושילומים לנו, להורים, שלא בִּכְדִי חיינו. משהו מתמצית חיינו נשאר. אינני מאחל לכם חיים קלים – כאלה אינם שווים הרבה. אני מאמין שיהיה לכם רצון, כוח ועניין לקדם את מעשה הקיבוץ הלאה. תמיד לקדם, בדרכים ההולמות אתכם ותוך הרגשת בראשית, שהיא גם ראשית חייכם המבוגרים.

אני מאחל לכם רצון חזק ועקשני לחיות את החיים האלה גם כאשר זה מתח, גם כאשר זה קושי – או דווקא מפני זה. הרצון הזה גם מפתח ומחשל כוח. כוח ועניין לחיות".

עכשיו, אחרי שנים, הוסיפו וחיזקו בי דברי יעל את האמונה והתקווה.

חבל רק שהדברים נכתבו לפני שנת החופש ולא אחריה.

מ. פורציה

יומן יגור, 14.11.1980

א ב א

אתמול, במקום פרח

שמנו על הקבר – נעמי, גל ואני,

ס ל ע.

גדול, פשוט, אפור ומחורר –

ס ל ע

לקחנו אותו בדרך, לרגלי הכרמל,

כי אבן היית מאבני החומה.

באבן הזו מצאתי נחמה.

דוד

יומן ליום השלושים

29.5.1992

א ב א

– – –

מה שהיה אבא בשבילי, זה איש העולם הגדול בתוך הבית. בשבילו, כל מה שאירע בעולם היה עניינו, ותמיד גם רצה לקחת חלק באירועים – לא בגלל ההרפתקה או הריגושים, אלא השותפות במלחמת הטוב ברע. אם זה היה בּוֹדְיוֹנִי במהפכה, או גולת הכותרת של חייו: "החלוץ"-קלוסובה ואחר-כך ההמשך – הקיבוץ, מלחמת ספרד, שלא אישרו לו לצאת אליה, ומלחמת העולם שלקח בה חלק. אבא אהב בכל ליבו את דרך החיים הזאת.

הוא היה אוניברסלי ותמים גם יחד. רק כך, חשב, יש לחיות, ואין דרך אחרת שתהיה יפה יותר, מעניינת יותר, ואין מה לדבר – צודקת יותר. והחברים הם חלק בלתי נפרד מזה….

יחסו של אבא לספרות – זאת היתה אהבה שאין לה סוף. זיכרונות על ספרים ושירים, משוררים וסופרים, עם יחס חם למילים עצמן, לצירופן, למשפטים ולסיפור שהן מספרות. במיוחד אהב את הספרות הרוסית… מביני רוסית טוענים שהיו בו, באבא, סממני סופר בהחלט לא רע….

אבא אהב מאוד את משפחתו, את קיבוצו ואת הארץ, וכאב על כשל קטן כגדול יותר. לא ויתר על כלום, וכך גם קיווה לגמור בבוא היום, כשותף מלא למתרחש סביב. כמה שפחות תלות באחרים, מה שיותר עצמאות. ושרק יהיה המשך להגשמת החלום והמעשה.

חנה

יומן ליום השלושים

29.5.1992

אבא שלי מעולם לא ניסה לחנך או להטיף.

היה מספר את סיפוריו ומשאיר בידי את מוסר ההשכל.

היה ממש דוגמה אישית במעורבותו החברתית והקיבוצית, ללא פרשנות מיותרת.

אפילו הטיולים עם אבא לא היו במובן המקובל. הוא היה מניח על כתפו את החכה, אוחז בידי והיינו יוצאים לטיול. שעות צעדנו דרך שדות חרושים עדי נחל קישון, כדי לבלות על גדותיו בדיג. לא הדיג משך אותו. את הדגים היה משליך חזרה אל המים, לחופש. היתה זו הישיבה ליד המים הזורמים, בשקט הפסטורלי, והסיפורים שהיה מספר לי אז על ימי ילדותו ואהבותיו הקטנות והגדולות.

זכור לי בנעורי כיצד ניסה להעביר אלי את סיפור חייו על מנת שיועבר לדורות הבאים. אולי כדוגמה לאורח חיים בו היה גאה ורצה להנחיל לנו.

היה מספר סיפורים כחולם. תמיד צייר בפני עולם ורוד, כי כך ראה אותו וכך האמין בו.

אהבתו לקריאה, כבר בילדותו, היתה בריחה ממציאות של שיגרה וחובות בלתי רצויים, אל עולם הדמיון וההרפתקאות.

לא פעם… היה לוקח את ספרו ובורח למקום מסתור על ראש העץ ליד ביתו. שם היה יושב עד שעות החשיכה וקורא, בזמן שכולם היו מחפשים אחריו.

אבא היה מזדהה עם גיבורי ספריו עד כדי כך שלא פעם היה מחקה אותם בחיי היום-יום שלו, כמו שימוש בכוח נגד בריונים שניסו להציק לילדים קטנים וחלשים (והיה לו הרבה כוח)….

מאוחר יותר שמעתי ממנו על התסכול המלווה אותו מאז בחר את דרכו הציונית וויתר על עולם הכתיבה. אך גם את זה קיבל כמובן מאליו, והסתפק בקשר שהיה לו עם אותם סופרים רוסיים האהודים עליו מאז ומתמיד.

אותה תמימות ילדותית-כמעט הלכה עימו עד יומו האחרון. בעקשנות שמר עליה ולא נתן למציאות (האכזרית לפעמים) להכות בו. כשם שקיבל את חייו באהבה ותום, כך גם הלך בדרכו האחרונה – כאשר חש ברע והובהל לבית החולים עוד אמר בשקט חולמני: "אני עוד אחזור"… וכאשר השלים עם הסוף, סגר את עיניו ולא יסף.

סיום אופייני לו…

תמיד אזכור אותך, אבא, ככזה.

ספה

יומן ליום השלושים

29.5.1992

מכתבים מ"אי-שם"

איטליה

היה רצון לשתף את עצמי בחג העליה – אם לא בגופי אז לכל הפחות במספר מילים כתובות. התקשיתי. אחר כך, מתוך תנאים מיוחדים בעבודתנו, גם לא יכולתי. רק בקושי הספקתי לשלוח טלגרמה בשמנו…

יום החג מצא אותי בדרך…

לא פחות מבימי חג, גם בימי חול ובימי חשבון-נפש לחברה, רצוני להשתתף – ואין באפשרותי. אמונתי, שהמלחמה הזאת מלמדת אותנו הרבה דברים – גם כאשר אין אנו חשים בהם.

קודם כל: לא להיות אנוכי – לחיות את צרכי הכלל. גם בחיינו הקיבוציים, היום-יומיים, יש צורך לעורר באופן מתמיד את ההבנה הפשוטה הזאת: חיי פרט מסוגרים, עניי תוכן ושמחה, הם. לא כדאי. לא מעניין.

לחיות ולעשות למען יגור גדולה ומתפתחת, עם הרבה חיי נוער וחברה, כאשר היא מעורבת ומשפיעה בתוך מחנה העובדים בכללו, חיה כל חוויה פוליטית, ציבורית, בכל הכוח הראוי – הרי זה הרבה יותר מעניין, עשיר וכדאי…

פורציה

יומן יגור, 12.4.1944