דבורה צרבניק

01/01/1896 - 02/06/1968

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו טבת התרנ"ו

תאריך פטירה: ו' סיון התשכ"ח

ארץ לידה: פולין

עבודה: לול

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יששכר צרבניק

בנים ובנות: יבל צור, צפורה פינס

נכדים ונכדות: יורם פינס, עמי פינס

דבורה צרבניק – ברגמן

פתאום נעקרה מאתנו והיא כאילו טרם סיימה את יום עבודתה – יום עבודה ארוך ומייגע שהשתרע לאורך 44 שנות חייה ביגור ובארץ, ועוד שנים לפני כן בורשה, עיר הולדתה – כי ידעה דבורה חיי עמל עוד משחר ילדותה.
דבורה באה לקיבוץ תוך הכרה ורצון עז לחיות את חייה בחברה חלוצית, חברה עובדת, אולם מותר להגיד ללא שמץ של הפרזה, כי גם בחברה הקיבוצית העובדת ביגור – היא התבלטה ביותר בדבקותה ובמסירותה לעבודה ולמקום עבודתה – הלול. דומה שהייתה בין המעטים מבחינה זו במשק, אשר מראשית צעדיה ביגור ועד יומה האחרון ממש – הזדהתה עם מקום עבודה אחד, הזדהות שלמה ומוחלטת, כי העבודה הייתה בשבילה לא רק אמצעי קיום ראשוני – אלא גם תוכן חיים ויעוד. על כן נתקבלה בסיפוק רב אצל כל החברים ההחלטה להעניק לדבורה את פרס העבודה של ההסתדרות, לשנת תשכ"ב, עבור "התמדה בעבודה כלולנית במשק ברציפות במשך 35 שנה, ועל מסירותה לענף בכל שלבי התפתחותו, החל מתנאי עבודה פרימיטיביים וכלה בלולים ובמדגרות משוכללות". אם כי מטבע אופייה דבורה אף פעם לא עבדה על מנת לקבל פרס – הייתה הרגשה כללית שפרס העבודה הולם אותה והגיע לה, ללא כל ספק וללא כל ערעור.

דבורה נולדה בשנת 1896 בורשה להורים אפרים ואסתר ז"ל. בית ההורים היה בית מסורתי אולם גם ציוני, והיא ספגה את ראשית הכרתה הציונית. המצב מבחינה חמרית לא היה משופר ביותר, וכבר בגיל 14 התחילה דבורה לעבוד בבית מלאכה. עם הכרת חיי הפועל היהודי היא הגיעה לציונות הסוציאליסטית והצטרפה לסניף "פועלי ציון" בורשה, והייתה פעילה בו שנים מספר. בשנת 1924 עלתה דבורה ארצה, בלי להיות בהכשרה חלוצית. לאחר זמן לא רב בתל יוסף ורחובות היא הגיעה באותה שנה ליגור וכאן בנתה את ביתה. כעבור תקופה קצרה נכנסה לעבוד בלול. העבודה באותן שנים ראשונות הייתה קשה ומפרכת. יום העבודה נמשך 10 – 12 שעות. האוכל היה דל וחד גוני, הקדחת התישה את הכוחות נוסף לזה. אולם דבורה הייתה מושרשת בביתה הקיבוצי – ביגור – שהיה יקר לה. תמיד שמחה בחלקה, חברית ומוכנה לעזור לזולת. היא הייתה רעיה ואם מסורה ודואגת. והנה נקטע פתיל חייה לעד.
במה ננחם את צרבניק והילדים?
ימתקו לה רגבי אדמת יגור. תהא נשמתה צרורה בצרור חיינו וזכרה לא ימוש מאיתנו. שלום לעפרה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ליד האינקובטור

    לְיַד הָאִינְקוּבָּטוֹר

    דְבוֹרָה יוֹשֶׁבֶת לְיַד הָאִינְקוּבָּטוֹר

    הַבֵּיצִים לְפָנֶיהָ נִפְתָּחוֹת כִּפְרָחִים

    וּמְלַטֶפֶת בַּיָד אֶת כָּל הָאֶפְרוֹחִים.

    וּכְשֶׁהִיא רוֹאָה בֵּינֵיהֶם אֶפְרוֹחַ

    שֶׁנִדְמֶה לָהּ שֶּאֵין לוֹ כֹּחַ

    הִיא הוֹרֶגֶת אוֹתוֹ לִפְנֵי שֶׁהוּא מַסְפִּיק לִבְרֹחַ

    אוֹ לִצְרֹחַ.

    יורם טהרלב

    מתוך: משק יגור טיוטה

  • חלקי מכל עמלי

    כל כך הרבה אבנים? זו היתה תגובתי הראשונה למחרת הגיעי ליגור. ברגמן ז"ל כאילו נעלב קצת. הפליט: אבנים? זה זהב. תראי מה שיהיה כאן. הוא קיבל אותי בחמימות ועזר לי בימים הראשונים לבואי ליגור….

    לא פחדתי מעבודה. כבר בגיל צעיר (14) התחלתי לעבוד בבית מלאכה ומאז המשכתי בכל מיני עבודות, בוורשה עיר הולדתי.

    אבי, למרות היותו אדוק, היה חדור רוח ציונית, וכן גם אחי. כך גם הגעתי אני לציונות, ולאחר מכן לציונות הסוציאליסטית. הייתי אז פעילה בסניף הוורשאי של "פועלי ציון"… כמה מחברי וחברותי מסניף המפלגה עלו ארצה בשנת 1921, וכעבור שלוש שנים עליתי גם אני.

    תחנתי הראשונה בארץ היתה תל-יוסף, שם נמצאו כמה מהסניף הוורשאי. חברתי ז"ל עבדה אז בלול והיא השפיעה עלי שאבחר לי את הלולנות כמקצוע שלי. שהיתי שם זמן קצר…. היו אלה ימים סוערים בגדוד העבודה. הרגשתי שאין זה מקומי ועברתי לרחובות, כי גם שם היו לי חברים מוורשה….

    ברחובות עבדתי בכל מיני עבודות (טבק, שקדים ועוד), אבל לא היה לי סיפוק בכל אלה וכעבור זמן קצר פניתי למרכז החקלאי שישלח אותי לאיזו פלוגה השייכת לעין-חרוד. נשלחתי לפלוגת עין-חרוד בפתח-תקוה.

    באותה תקופה הצטרפה קבוצת "אחוה" שביגור לעין-חרוד. הקיבוץ התחיל לרכז אנשים ליגור, וכשפנו אלי ואמרו שביגור הולך ונוצר קיבוץ חדש עם משק חקלאי, הסכמתי לעבור לשם…

    כך הגעתי ליגור. בשעה 11 בלילה, אחרי טלטולי-דרך מרובים, באנו – אני ועוד שני חברים – למקום…. השתדלתי לסגל עצמי למצב. עבדתי במטבח ואפיתי לחם. את העצים הכין וחטב אבא פריצקר, אביהם של האחים פריצקר, מראשוני יגור. אחרי העבודה הייתי עסוקה בתיקון בגדים. לפעמים הייתי הולכת אחרי העבודה ללול, כדי לעזור שם לאמא פריצקר וללמוד קצת את הטיפול בעופות.

    רציתי לעבוד בלול, אך לא היה שם מקום עבורי בגלל היקפו המצומצם. נוסף לזה נתקלתי בקשיים בלימוד המקצוע בגלל אי ידיעת השפה. עבדתי אז בגן הירק, בשדה, בעזרה לזריעה ובעבודות אחרות. רק בשנת 1927 נכנסתי לעבוד באופן קבוע בלול… באותו זמן התחילו לבנות לולים ממש במקום הצריף הרעוע ששימש כלול עד אז… הייתי נוסעת לנהלל כדי לקבל הדרכה מלוין, מורה בבית הספר החקלאי שם, מומחה ללולנות, שעזר לי רבות ולימד אותי לעבוד באינקובטור (על נפט, כמובן)… רק בשנת 1934 הגענו לאינקובטור חשמלי.

    יום עבודה בלול היה נמשך 10-12 שעות, ונוסף לכך עבדנו כל שבת שניה. עיקר מאמצינו במשך שנים היו מכוונים להשבחת הגזע (לגהורן) ע"י סלקציה קפדנית, ואמנם ההטלה השתפרה משנה לשנה.

    ***

    לא קל היה בשנים הראשונות. החורף הראשון היה במיוחד קשה. גשמים ללא הפוגה. העצים להסקה היו נרטבים ועמלנו שעות עד שהצלחנו להעלות אש. האוכל היה כידוע דל וחד-גוני: לחם, בצל מטוגן בשמן, מרק ודייסה, קצת עגבניות שהיינו קונים אצל דרוזי לא רחוק מהמשק, וכמובן שעועית. בחגים היינו מכינים ארוחה טובה, מביאים בירה מהעיר והיה שמח….

    עברו שנים רבות ואני מתמידה בעבודת הלול כמעט ללא הפסקות. כמה התקדמנו מאז, כאשר היו לנו שתי מדגרות קטנות ל-950 ביצה. מים סחבנו בדליים ממרחק רב, החימום היה על נפט והלולנית ישנה בחדר המדגרות כדי לשמור מפני דליקה.

    עתה אני עובדת על שלוש מדגרות שכוללות 50,000 ביצים, כאשר הספקת המים בלולים היא אוטומטית והחימום בבתי האימון על חשמל, הסקה מרכזית ועוד ועוד.

    לציון התאריך של 35 שנות עבודה בלול קיבלתי את פרס העבודה… והרי שכרי בעד עמל של שנים רבות.

    דבורה בֶּרגמן

    ספר יגור, עמ' 39

  • חתני פרס העבודה תשכ

    בחדרה שבמשק יגור, בחדר מרוהט בצניעות ובטעם, ליד מקלט רדיו המשמיע מוזיקה ערבה, סיפרה לנו דבורה ברגמן, אחת ממקבלות פרס העבודה השנה, משהו על דרך חייה ועל עבודתה.

    כי עבודתה של דבורה כלולה במילה אחת קצרה: ה ל ו ל. 35 שנים היא עובדת בלול.

    הכל התחיל עוד בשנת 1924, וזה עדיין נמשך. היא עדיין עובדת בלול של יגור את מלוא שעות העבודה של כל עובד. אמנם לאחר העבודה כואבות קצת הידיים, גם הגב "אומר שירה", אבל "מתרחצים, נחים קצת, הנכדים באים… ובערב אפשר שוב לגשת לאינקובטור, לראות מה נשמע".

    היא עלתה ארצה מוורשה. בית אביה, בית חסידים טיפוסי, התנגד כמובן לעלייתה של הצעירה ל"מדבר פלשתינה". על חייה שלפני יגור כמעט ואינה מדברת. בחיוך של סבתא טובה היא אומרת בשובבות: "הכל פה… כ א ן נ ו ל ד ת י!"

    – – –

    רק כוח כמו שהיה פעם אין כבר. אולם עובדה פעוטה זו איננה מונעת בעדה לקום כל בוקר, כשעדיין חושך, ולצאת לעבודה. לעבוד ללא הפסקה וללא החלפת מקום עבודה במשך ע ש ר ו ת ש נ י ם.

    היא גידלה במשק יגור דור שני ושלישי….

    יצחק וייט

    "ידיעות אחרונות"

    ינואר 1962

  • דבורה צרבניק-ברגמן

    רק חודש אחד נעדרה דבורה מעבודתה בלול בקיבוץ שלנו, ביגור. לבסוף נלקחה לבית החולים – וכעבור שלושה ימים נפטרה.

    "אלופת השבתות" היתה: 212 במספר! לא ידעה ולא רצתה לדעת מנוחה מהי. לא קיבלה כל הגבלה שהשנים והגיל מכתיבים לאדם. כל עמדה בעבודה שהיה עליה לנטוש – ראתה כפגיעה אישית, כאיזו טעות בהערכת כוחותיה. רק המוות יכול היה להיות הפוסק האחרון, רק הוא הדביר את שפע המרץ, את כוח הרצון, ואת האמונה הבלתי נדלית שיש ביכולתה להמשיך באותו הקו בו נקטה ביום בו התחילה לעבוד בכלל, ובלול בפרט…

    עבודה – זה היה האל שסגדה לו. עבודה היא העיקר, וכל השאר טפל. לא להיתפס לחולשות, לא להרפות מהמתח, כי חיים ועבודה חד הם. זה היה גם קנה המידה שלה ביחס לזולת… לא סלחה לשום אדם המגלה חולשה בשטח זה ומתמסר גם לשטחים אחרים; ועל כן לא תמיד היה קל במחיצתה….

    חג הביכורים – זה היה החג שלה. בשנים עברו, בשמלת-בד רקומה עם "כפיה" על ראשה, היתה מרימה את סל הביכורים, ובאותו רגע עצמו היתה מסתכלת בדאגה על האפרוחים הרכים, שמרוב מהומה עלולים היו למות בצמא על במת החגיגות.

    בחג הביכורים האחרון – נסתיימו חייה של דבורה…

    חנה ורטהיים

    "דבר הפועלת"

    ינואר, 1969

  • דמעה על קברה

    מדי אהרהר בדבורה ז"ל צפים ועולים לנגד עיני הפסוקים במשלי פרק י"א… המספרים בשבחה של אשה רבת-פעלים, אשת-חיל מלאת מרץ, "הצופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל".

    אכן, כזאת היתה דבורה. אשת-חיל, עירנית, תוססת, זריזה, בעלת כושר מעשה; אשה שעיניה פקוחות על הנעשה סביבה והיא המוציאה והמביאה במשפחה. ואשר לדבקותה בעבודת-כפיים, הרי כבר יצאו לדבר מוניטין; בעניין זה היתה דבורה לשם-דבר.

    – – –

    דבורה היתה מסוג האנשים שהדאגה לרווחתם-הם היא בתחתית סולם העדיפויות. שתחילה דואגים הם לצרכי זולתם, למשפחה, לבעל, לילד. וכשם שידעה מסירות לענף, כן חזקה היתה מסירותה למשפחתה, לקרוביה… גם בערוב יומה לא ידעה מנוחה שלמה מהי. דומה שהיא לא הרשתה לעצמה להשתרע על המרפסת בכסא מרגוע להנאתה, ברוח הערב הקלילה. תמיד ב"תפקיד", בעשיה, בריצה, ב"סידורים". מדי ערב בערבו הייתי פוגשה ליד דוכן חלוקת האוכל וסלה בידה, מביאה "טרף" לבני ביתה… ה י א תמיד טיפלה באחרים.

    פעמים הרבה ראיתיה אפופת דאגות, אולם בעיקרו של דבר, בתשתית נפשה, היתה דמות אופטימית, כמהה לשמחת חיים ושמחת המעשה והפעילות. מצאה סיפוק רב בעבודתה, סיפוק שהיה בו משום שמחת היצירה… נגע ללב מצב-רוחה העליז לאחר "בקיעה" מוצלחת, ומה רב היה דכאונה כאשר התוצאות לא היו טובות.

    לא היתה נעדרת חוש הומור והיתה נוחה לעבור במהירות ממצב-רוח קודר למצב-רוח עליז ובהיר. אז נטה לבה להלצה טובה, לבדיחה, לסיפור משעשע מימי נעוריה בוורשה שלה, עליה היתה גאוותה. כן, תמיד היתה מזכירה בגאווה כי נולדה בוורשה, הבירה המעטירה…

    היתה לדבורה עין בוחנת וביקורתית, וידעה לתפוס על נקלה חולשותיו של הזולת. והיה כאשר לשנינו היה מצב-רוח מתאים, היינו מחליפים דברים על דא ועל הא ברוח טובה ועליזה… גם ברבות הימים, שנים מרובות לאחר עבודתי בלול, כאשר היינו נפגשים בשבילי המשק היינו מחליפים "אמרות-כנף" מאותם ימים….

    למחרתו של חג הביכורים… ליווינו אותך, דבורה למנוחת עולמים. צעדנו למרגלות הכרמל המוריק תמיד… כרינו לך קבר באדמת יגור הטובה. באת אליה, אל יגור, בראשית ימיה, כשהיא עדיין תינוקת, כה קטנה וחיוורת, חלשה ודלה. ארבעים וארבע שנים התהלכת איתנו ושיתפת בבניינה את כל כוחותיך, מרצך ויכולתך. וראי נא גם ראי, מה גדלה היא ומה יפתה, עד מה עמקו שורשיה ומה רחב נופה! אשרי מי שירושה כזאת למראשותיו!

    יהא זכרך ברוך, דבורה!

    ש.ר.

    יומן ליום השלושים

    28.6.1968

  • שיר על הילד יואליק

    הבן יקיר לי יואל, בן יקיר לי ראשון חללי.

    על נפשו נקונן ונבכה, וזכרו בלבנו אורה.

    בכה יבכו על נפשו הדברים הענוגים מלנגוע

    אשר את פרים העָנָו ישאו בבושת פנים

    וזרעם בל תראנו עין יטמנו במעמקי ארץ.

    בכינה אילות יפות עיניים,

    בכינה על הנפש בת המוות,

    כי היתה רכה וחמה כמוכן

    בכינה עליה.

    בכינה צפרי הלילה, בכינה ליליות,

    על נפש בת המוות.

    כי היתה כמותכן אחות לחושך

    בכינה עליה.

    קוננו עליה נהרות גדולי הזרם,

    הספידוה יערות גֵאֵי צמרת,

    בכו על נפשו אלונים וגבעולי הדשא.

    כי היא אהבה את כולכם,

    ואהבתכם לא ביקשה,

    כי לכם הנצח לקינה

    ולה – דממת המוות.

    לאה גולדברג (נכתב לקראת אחד מחגי המשק)

  • יואליק בן דבורה 1927 – 1934

    "ילדנו היקר מחמל עינינו, בשחר ימיך שכלנוך. זיו פניך וזוהר עיניך חתומים בליבנו." מילים נוגעות ללב אלו, החקוקות על מצבתו של הילד יואליק פרימוביץ' בבית הקברות של קיבוץ יגור, צדו את עינו של גבי קרדוש, בן וחבר יגור, בשעה שסייר בבית הקברות עם קרני עם-עד כתב העיתון "הקיבוץ". מזה שנים מבלה גבי חלק ניכר מעתותיו באיסוף סיפורי המצבות והקברים ביגור, אך סיפורו של הילד יואליק נותר עבורו סוד נעלם. מיום לידתו חי גבי ביגור ומעולם לא שמע על משפחת פרימוביץ'.

    בערב שמחת תורה ישב פרויקה אברהמי בדירתו בקיבוץ בית קמה וקרא בהתרגשות את הכתבה שפירסם "הקיבוץ" במלאות שמונים ליגור. "איש אינו זוכר את בן-דודי יואליק," אמר פרויקה לעצמו. "ומה הפלא? הילד מת, הוריו נפטרו, אחיו ואחותו אינם בקיבוץ, אז מי יכול לדעת ולספר?"פרויקה, אב לשניים וסב לארבעה, נולד בכפר-אתא (כשעוד קראו לו כפר עטא) ב-1934. בילדותו הרבה לבקר ביגור, אצל דודתו דבורה ברגמן, אחותה של אמו דינה. הוא הכיר היטב את הדוד יששכר ("שוכר") צרבניק, בעלה של הדודה הפמיניסטית ששמרה בקנאות על שם נעוריה, ושיחק עם בני דודיו – ציפה ויבל (שנכנע בסופו של דבר לכל אלו שקראו לו יובל).

    יואליק, אחיהם הבכור של ציפה ויובל נפטר מטיפוס בשבת, 30.6.1934. בן שבע היה במותו. ילד יפהפה שנפל קרבן לתנאים התברואתיים הקשים של אותם ימים. ביום מותו כבר לא היה אביו ביגור.

    אפרים אפרימוביץ' (שם המשפחה נכתב בגרסאות שונות במקומות שונים) נולד ברוסיה ב-1891 ועלה לארץ בעלייה השנייה. הוא עבד כפועל בודד בראשון-לציון ופתח-תקוה ושם הצטרף לקבוצת פועלים בשם "אחווה". יחד עם חבריו לקבוצה התנדב לגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה והיה בין מקימי יגור. ביגור פגש את דבורה ברגמן וב-2.3.1927 נולד בנם יואליק.

    לאחר שנים מעטות נפרדו אפרים ודבורה. דבורה נישאה ליששכר צרבניק, חברו הטוב של אפרים. אפרים חי בחיפה, בודד, שכול וערירי. אלא שאחדים מידידיו מימי העלייה השנייה זכרו לו חסד נעורים וניסו לעזור לו כמיטב יכולתם. בין אותם ידידים היו גם דוד כנעני וזאב שפר, חברי איילת-השחר. ב-1940 הם הביאו את אפרים לקיבוצם. הוא היה בן 49, ללא משפחה.

    באותם ימים עדיין לא חובר קיבוץ איילת-השחר לרשת החשמל הארצית ואפרים מצא לו עבודה כאחראי על מכון הגנרטורים. בחדרו הריק לא ציפה לו דבר ואת מרבית זמנו בילה במכון החשמל. על פי הפולקלור המקומי למד אפרים להירדם לקול רעש הגנרטור ודווקא כשהגנרטור דמם, היה השקט מעיר אותו. הוא היה קם, יוצק סולר, מפעיל מחדש את הגנרטור וחוזר לתנומתו.

    ביגור לא דיברו על אפרים. שמו ושם משפחתו נשכחו מלב. ציפה אחותו למחצה של יואליק המת, שנסעה פעם לטיול לאיילת-השחר, נתבקשה על ידי אמה למסור ד"ש ושקית עוגיות ל"ידיד המשפחה".

    עשרים ושתיים שנים חי אפרים באיילת-השחר והצליח להתחבב על חברי הקיבוץ ואף על ילדיו. שנותיו האחרונות הו קשות. הקיבוץ חובר סוף סוף לרשת החשמל, אפרים חלה בסרטן, ניתק את קשריו החברתיים עם חברי הקיבוץ והסתגר בדירתו הריקה. ביום י"א באדר א' תשכ"ב, 22.2.1962, נפטר אפרים אפרימוביץ' (פרימוביץ'? פרוימוביץ'?) בודד ושבע ייסורים ונקבר באיילת-השחר.

    בעלוני איילת-השחר הופיעו מספר רשימות לזכרו של "פרוימוביץ', (מסתבר שחברי הקיבוץ לא נהגו לקרוא לו בשמו הפרטי). מרשימות אלו עולה דמות של אדם צנוע ושקט, אך חביב ואהוד. בין רשימות ההספד מופיע גם פזמון שנכתב שנים אחדות קודם לכן על ידי דוד כנעני, חבר איילת-השחר וידידו של אפרים עוד מימי העלייה השנייה. הפזמון מתאר את אפרים הערירי כחביבם של ילדי הגן המקיפים אותו ביום קיץ שרבי ומבקשים שיחדש את אספקת החשמל, כדי שהמים ישובו לזרום לבריכה שהתרוקנה.

    וביגור, הקיבוץ שאפרים היה בין מייסדיו, אין זוכר ואין יודע. דבורה ברגמן ובעלה יששכר צרבניק הלכו זה מכבר לעולמם. ציפה ויובל אף הם אינם חיים בקיבוץ. מיואליק, הילד הבהיר ויפה העיניים, בנו יחידו של אפרים אפרימוביץ', נותרה מצבה בבית הקברות, כתובת מרגשת וסיפור עלום.

    בן הדוד, פרויקה מבית קמה הוא שהביא את הסיפור לידיעתנו. אחותו אלה, החיה בבית הוריה בקרית-אתא, עוסקת מזה שנים בחקר תולדות המשפחה והיא שהרחיקה לכת עד הארכיון באיילת-השחר. שם עדיין זוכרים כמה חברים, שאינם צעירים לימים, את פרימוביץ' איש הגנרטורים.

    ובביתה במושב נווה אילן זוכרת ציפה, האחות למחצה, את המחברות של יואליק מכיתה א', שאמא דבורה שמרה שנים ארוכות לאחר מותו. גם תמונות נותרו בידיה של ציפה ובהן נוכל לראות ילד צהוב שיער, יפה כמלאך. באחת מאותן תמונות אנו רואים משפחה צעירה, יפה ומאושרת – אמא דבורה, לידה הבן יואליק ולידו האב, גבר צעיר ונאה, הלא הוא אפרים אפרימוביץ', "ידיד המשפחה", שפעם בטיול לצפון מסרה לו ציפה ד"ש מאמא ואפילו הביאה לו שקית של עוגיות.