אלתר קריב

09/09/1917 - 15/04/1996

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ב אלול התרע"ז

תאריך פטירה: כ"ו ניסן התשנ"ו

ארץ לידה: ליטא

עבודה: מחצבה, רפת

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: חיה קריב

נינים ונינות: לוטם שגיא, נגה שגיא

אלתר קריב

נולד: 9.1917
נפטר: 15.4.1996

אלתר נולד בשנת בעיירה מרטצ' בליטא. משפחתו הייתה מסורתית ואלתר אף למד ב"חדר". אחרי תום לימודיו בתיכון הצטרף להכשרה. בשנת 1937 עלה אלתר ארצה, הגיע ליגור ועבד במחצבה. הוא פגש את חייקה ויחד הקימו משפחה. ביגור נולדו ילדיהם: צופר, זוהר וצביה.

ביגור עבד אלתר רוב השנים ברפת. "ספר העדר" היה לו התנ"ך והוא היה חייב להיות ערוך ומסודר בדיוק ובקפידה. בין לבין עבד בזיתיה, היה סדרן עבודה, מזכיר, וכן עבר סמינר עבודה קיבוצי בעין-חרוד. אבל תמיד חזר לרפת והיה מסור לעבודה ומקובל על כולם. מתוך עבודתו זו הוא צורף להנהלת תנובה לבשר וחלב, וכן היה חבר בועדת הפיקוח של תנובה.

אלתר היה בן בלי גיל. צעיר ברוחו ומקובל על צעירים ומבוגרים כאחד. תמיד הסביר פנים וכשחיוך נסוך על פניו הקדים שלום לאנשים. שולחנו בחדר האוכל היה מעין פרלמנט זוטא, ותמיד ישבו סביבו והקשיבו לדבריו.
אלתר תמיד היה מעורב בכל דבר שהתרחש סביבו – בקיבוץ, בארץ ובעולם. האזין לכל מהדורת חדשות כדי להתעדכן. גם שידור ישיר בספורט היה עבורו חגיגה.
עד יומו האחרון תפקד אלתר במלוא החושים, טיפל במסירות בחייקה בעת חוליה עד יומה האחרון, ולא נתן לעצמו לשקוע בכאב הפרידה והמשיך לתפקד כמקודם. אלתר הקפיד לשמור על קשר חם עם הנכדים ובני המשפחה.
ולפתע הלך והשאיר אחריו תכניות רבות שלא הספיק להגשימן.
נזכור אותך כמו בתמונה, מגמיע עגלה מבקבוק.

יהי זכרו ברוך!

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • עיירה ציונית

      אני מעיירה קטנה, מֶרֶז', שהיתה עיירה ציונית במלוא מובן המילה. אני זוכר, בהיותי ילד צעיר, שבכל בית בעיירה היתה קופסת "הקרן הקיימת". בעיירה היו כל צבעי הקשת של ארץ-ישראל העובדת, מפלגות ותנועות נוער. החיים היהודיים בעיירה היו עצמיים ותוססים.

      בשנת 1926 התארגנה בעיירה קבוצת נוער להכשרה חקלאית בתוך העיירה גופא. האופייני היה שכל אחד חי בביתו והיה יוצא לעבודה. היה גן-ירק שאת תוצרתו מכרנו, ומהכספים קיימנו את סניף "החלוץ" במקום וכן קשרים עם מרכז "החלוץ".

      בשנות השלושים יצאו עשרות בני נוער להכשרה. אני יצאתי להכשרה כחניך "גורדוניה". ב-1934 הגעתי להכשרה בסלובודקה – "קיבוץ גשר". היה זה אחרי התנפלות של פועלים בלתי מאורגנים על ההכשרה במקום, שהשאירה את רישומה על הקיבוץ ימים רבים. מספר חברים נפצעו תוך הגנה על המקום והדיפת ההתקפה. עיקר העבודה היה חטיבת עצים, אך לאט לאט התחילו לכבוש מקומות עבודה גם במפעלים תעשייתיים. החיים התרבותיים היו סוערים ומלאי עניין.

      ב-1936, עם פרוץ המאורעות בארץ, התחיל המשבר בהכשרה. המצב הכלכלי בליטא השתפר והנוער היהודי התחיל לנדוד לערים הגדולות. הסיכויים לעליה פחתו. לא כולם עמדו במבחן ורבים עזבו.

      ב-1937 עליתי ארצה. שלושת ימי העבודה הראשונים היו ביציקת "גן לאה'קה". אחר-כך עבדתי ב"מקורות", בהנחת קו המים הראשון כפר חסידים-נהלל. אני הייתי גם בין מקימי "חומת טיגר" – מחוף הכנרת עד ראש הנקרה. הגעתי גם למחצבת "נשר", בה עבדתי כחמש שנים.

      ב-1942 חוייבתי לעבודה ברפת, ובענף זה אני מתמיד עד היום.

      אלתר קריב

      ספר יגור, 1963, עמ' 337.

    • אבא…

      שלהי האביב כבר נוגעים בחומו של הקיץ, הפרג פורח באדום לוהט ומבשר את סופו של אביב. חם… חם בחוץ. ימים אחרונים של אביב. שקט כאן. כרגע הכל נדם…

      והשקט… השקט של טרום הפסקה… ורועם כל-כך. כמו הטלפון האחרון שלך, אבא (ביום השלישי למבצע "ענבי זעם" וביומו החמישי של המבצע).

      נדמתָ. ואיתך, אבא, נדמו עוד מיליוני שניות שהפכו לדקות ושעות וימים ופרקי חיים. וקשה… קשה מאוד בלעדיך… וגם אי אפשר לומר לך זאת יותר, ושתרגיש שהיית כל-כך משמעותי וחשוב, ובעיקר אהוב.

      ובין הזמנים נדמה שפתאום תגיח מבין התמונות והמכתבים, ואֵלו כל-כך חיים ונושמים.

      אבא, מֵניק עֶגלה – עם הגופיה הנצחית.

      אבא, יושב עם נכדו (כמו פְרִיק צעיר, מגודל שערות העוטפות קרחת אַלְתֶרִית, שרוולי חולצתך ספק מקופלים ספק מופשלים).

      מכתביך לאמא, המילים אוהבות, מיוסרות, מתחשבות…

      רגעי שיחות, שבבי משפטים ואמירות, שהיו כל-כך אלתריות וקָרִיבִיוֹת.

      וכל זה בשבריר אחד נגמר.

      ולהבא – יהיו רק זיכרונות וצלילי קולות שמהדהדים כל-כך.

      ואלבום קטן מונח ליד מיטתי (מאז מותך), ואני הופכת והופכת ומנסה שוב ושוב לחיות את הזמן איתך…

      אבא, האדם והילד, שבזווית העין אני רואה אותו טועם מהכל: שוקולד נורווגי פה, גלידה שם, ותמיד עם קורטוב של שובבות מלווה באמירות ביקורתיות, חביבות. (זה חלב אמיתי… הרבה שומן… וזה טעם של ילדוּת, גן-עדן אמיתי…)

      ופתאום הכל נגמר. בלי איתות מוקדם, בלי הכנה. ככה, בלי להגיד שלום ובלי להיפרד.

      כן, כך שלהי אביב נגעו בחומו של קיץ,

      והפרג באדום לוהט – מבשר את הסוף.

      חם… חם בחוץ… וקר בלב.

      צביה

      יומן ליום השלושים

      17.5.1996

    • לאבא שלי

      – – –

      בימים רחוקים הלכו אל זִקני-העם, ואתה היית לנו לזקן-השבט, ששנותיו אספו חוכמה, שימיו צברו בינה, שמילותיו ידעו את הראש והלב, שניגוניו היו מעיין וים.

      ידעת לא להסכים ולקבל, ידעת לדחות ולהבין, ידעת לשאול ולהקשיב. סיפור חייך היה תולדותיך, תולדות העם, המדינה והקיבוץ. כאשר סיפרת את חייך סיפרת את חיי כולנו. בתוך ראיית הכללי ראיתָ את הפרטי והאישי.

      השינויים לא עייפו אותך. נהפוך הוא! משהו צעיר היה בך. היית בן-לוויה להתרחשויות. הכל עבר דרכך. אחזת בכנף מעילו של הזמן, חקרתָ במתהווה, הוספתָ משלך. קשה לחשוב שהכל ממשיך לזרום בלעדיך.

      הרֶפת היתה לביתך השני, וכמו כל דבר בחייך זה לא היה רק מקום עבודה, זה היה מרכז חייך, מחקר חייך, מומחיותך. ניסיונך הפך ליֶדַע והידע לְדַעַת. הענף השתנה: מן השרפרף והדלי והגב הכפוף אל מכון החליבה; מן הזיכרון והעט הכותבת ב"ספר העֵדר" אל המחשב. ואתה בַּנָתִיב. לא גיל ולא הֶרגל.

      תשע שנות לימודיך המסודרות נטעו בך את הסקרנות שלא ידעה גבולות. הפגישו אותך עם עולם שאותו יש ללמוד ולחקור. הכורסה בחדר היתה "כיתתך" הנצחית. מעולם לא הפסקת ללמוד. עיתונים, ירחונים, ספרים מכל הסוגים ומכל המינים סבבו אותך. מאגרי ידיעותיך ומגוון התעניינותך הדביקו גם אותנו. היה בך משהו מִתְאַוֶוה שהלך אחרי הידיעה, הראייה, השמיעה. כמעט חושני. אהבת לטייל, לטפס, למצוא את הפרחים הנדירים במקומות הנסתרים; ללכת בדרכים שאתה מצאת, סללת, שהובילו אותך אל הפינות שהיו שלך. כל שנה בסוף העונה הצבעונים חיכו לך.

      הפינות שהיו שלך הופכות לקינֵי הזיכרון שלי.

      מעתה יהיו חיינו בית זיכרונותינו – מתוקים על מה שחלקנו בינינו, מרירים על מה שהחמצנו.

      ונותרנו עם הגעגועים.

      זהר – בתך

      יומן ליום השלושים

      17.5.1996

    • לאלתר

      לאלתר

      לא הספקנו להיפרד

      לא הספקנו להבין

      שזה עלול לקרות.

      נכון שכולם אומרים

      שאין נכון יותר להסתלק

      מהעולם בדרך שאתה

      עשית זאת,

      אבל בכל זאת יכלו

      להיות עוד כמה שנים

      יפות ביחד.

      אלתר יקר, דמעות מציפות אותי

      ברגעים שאני כותבת לזכרך.

      היית יקר למשפחתי. ברגעים שמחים

      שלנו היית איתנו, ברגעים קשים

      באת לתמוך ולעודד, שנדע שאתה

      שם בשבילנו.

      בך נעזרתי כשהייתי צריכה לחבר

      חידות לחג המשק בגן.

      לידך ישבתי בחגיגות המשק.

      אתה, בדרכך שלך, בסיפורים שלך

      חיברת אותי למקום הזה, ליגור.

      כואב להיפרד ממך במילים.

      כואב עוד יותר שנעלמת לי

      מהנוף היגורי.

      תמיד נזכור אותך –

      הבנות שזכו לחיבה רבה ממך,

      ואני ופיל – שהיית יקר לנו מאוד.

      ורד הלפרן

      יומן ליום השלושים

      17.5.1996

    • יוצאים למאבק במדיניות מעוותת

      ראיון קצר עם אלתר'קה קריב, ממשתתפי הפגנת ההתיישבות העובדת בירושלים.

      בימים אלה, כאשר מושבים מתפרקים, ארגוני הקניות פושטים רגל והקיבוצים "סוגרים" עצמם ומקצצים ברמת חייהם, אין צורך להרחיב את הדיבור על מצבה הקשה של ההתיישבות העובדת בארץ.

      היתה אשליה של חסד. כאשר הוקמה "ממשלת הרוטציה" של שמעון פרס ויצחק שמיר, האמנו שהמערך, המייצג את תנועות ההתיישבות, ההסתדרות והרעיון הציוני, יתן כתף, ויעזור לחקלאים לצאת מן הבוץ אליו נקלעו כתוצאה ממדיניות הממשלה. אך הימים עוברים והחובות כמעט מכפילים עצמם, והמערך והליכוד בשלהם – מתנגחים אלה באלה על קוצו של יוד, ופתרון ממשי לבעיה – אין….

      לאור כל זה הוקם… צוות המהווה מטה פעולה משותף לכל תנועות ההתיישבות ולהסתדרות… כ-2000 מפגינים… ביניהם השתתף גם אלתר'קה קריב שלנו, ואליו הפנינו שאלותינו:

      מה היו מטרות ההפגנה?

      פורמלית, באנו למחות כנגד מדיניותה של הממשלה בנושא החקלאות, אבל באופן לא פורמלי – באנו למעשה להפגין ולקרוא לשרי המערך ולנציגיו בכנסת להתאושש ולא להזניח את ציבור החקלאים…

      מה הן טענות החקלאים כלפי הממשלה?

      טענת החקלאים היא שהממשלה, אשר שמה לפניה יעד לעצור את התקדמות האינפלציה, אכן הצליחה בכך ע"י העלאת שער הריבית, אך מאידך כמעט קברה את החקלאות בארץ. כתוצאה ממדיניות הממשלה אין תכנון של מכסות לחקלאים, אין נותנים הלוואות לפיתוח וצמיחה, ובחקלאות אין עמידה במקום – או שאתה מתקדם או שאתה נסוג.

      בין 2000 המשתתפים נכחו גם חברי כנסת רבים מהמערך, אשר תרמו איש איש את חלקו – מי בעצם נוכחותו ומי בנאום חוצב להבות… במקום להתרכז במלחמת השמאל נגד הימין חייבת תנועת העבודה להכיר במצבה החמור של החקלאות, להתגייס כולה לעזרה. כי בלא חקלאות לא תהיה לנו מדינה, ובלא מדינה – סוף לחלום הציוני….

      רשמה: ר.ס.

      יומן יגור, 14.8.1987