זניה רימון

ההֵלֶך, בעוברך בדרך – זְכוֹר!

כאן נחים בְּדומיה בני הדור

אשר הלכו אחר עמוד האש ולא שבו אחור.

מְתֵי-מדבר האחרונים, בני דור התקומה,

שהם רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה של האומה

המחדשת את הברית עם האדמה.

אשר שירת חייהם היתה נתינה מתוך בחירה,

וכל תמורתם היתה חדוות היצירה

של עולם חדש אשר נִגלָה

והסיר מצווארם עול שיעבוד ועול גוֹלה.

אנשים פשוטים, אנשים יפים עם אמונה בְּלֵב רחב,

אשר לא הלכו אחר עגל הזהב.

במו ידם חרשו תלמים בִּשדות הלחם

והביאו את עַמם בִּנתיבות הים על שֶכֶם,

והלכו לכל מקום אליו הם נקראו, ולא שאלו מדוע –

אל הצבא, אל השליחות ואל גורל בלתי ידוע.

כשנקראו לשאת קורבן עלו ללא כל תהייה

ולא שלח להם האֵל אַיִל בהר המוריה.

בכל ליבם הם האמינו כי קורבנם יֵרַצֶה וּמִשנתם נאמנה

כי בֵּיתם יציב הוא ודרכם היא נכונה,

והדרך הסלולה שבנו במו ידם

תהיה לְדֶרך-מֶלך בין אדם לאדם.

אך כמו בסימפוניית הפרידה הם פורשִׁים אחד אחד מהבמה

איש איש בְּבוא יומו וגורלו.

רק צליל אחד זך וצלול עוד יִשַמע –

ואולי כבר לא.

וכבר נקשרים עבים מֵעַל לָשֵׂאת גִשמי ברכה,

את הדרך הסלולה כיסו עִשְׂבֵי השִכחה.

אט אט הולך וּפוחת בשקט וּבצִנעה הדור,

ואתה, ההֵלך, בעוברך בדרך – הֲתזכור?

[נכתב לזכרה של ז'ניה ב-1996, ע"י בני שילה]

[מתוך שיחה של ז'ניה עם רוחלה סגל]

חניתה נולדה ב-21.3.1938 בשעת מצוקה ומשבר לישוב היהודי בארץ, אך הופעתה על המפה היתה שעה של חסד. בעצם, מעשה ההתיישבות בגליל המערבי, איזור שהיה מיושב באוכלוסיה ערבית עויינת, היתה קריאת תיגר על שלטון הטרור שהשליטו כנופיות הפורעים הערביים, כמו גם על חלק ממסקנות ועדת פיל.

חניתה היתה לעובדה בשטח ומקור גאווה לאלא שהגו את הרעיון ולמשתתפים במימושו. היא קיפלה בתוכה כל-כך הרבה תקוות והיתה בת טיפוחים כמעט לכל תנועות ההתיישבות בארץ…

ומדוע אנחנו מספרים כל זאת? ללמדך שגם לחברים ביגור היה חלק ונחלה במבצע זה, ביניהם ז'ניה רימון. ז'ניה חשה כמעט הרגשת חוב לספר על חלקו של כל אחד. "על עצמי אינני רוצה לספר הרבה", היא מוסיפה, "אבל כתבי על יענקלה סלע… על זיידל, בנארי ויצחק יגורי ז"ל – הם בנו בחניתה את הצריפים הראשונים, את חדר האוכל. על זלמן ישורון שישב בחניתה תחתית, באותו מחנה קטן שנותר לאחר שעלו המתיישבים לחניתה עילית, והיה פעיל מאוד בהגנה על הנקודה"…

"אני הייתי אקונומית ועבדתי במכבסה… רוב הזמן הייתי עסוקה במטבח, בהכנת אוכל לאנשים. רציתי לתת הרגשת בית…

יום אחד באו אלי ושאלו אם אהיה מוכנה לעלות לחניתה. זה היה כבוד גדול אז ואני הסכמתי. התאספנו בקרית-חיים, בצריפי משמר-זבולון (כפר מסריק לימים) והתחלנו להתארגן לעליה…

חילקו אותנו לצוותי עבודה והסבירו לנו את הסכנות שבדרך. ואמנם כבר ביום הראשון, לאחר שעלינו, חשנו, כמו שאומרים, את נחת זרועם של ערביי האזור. היו אנשים ששמעו ועזבו… באותו לילה, ליל העליה לחניתה, היתה התרגשות עצומה. היה אמנם זמן לישון, אך מי יכול היה לעצום עיניים.

בשעות הבוקר המוקדמות יצאנו בשיירה, בדרך-לא-דרך לחניתה. מתוך סיורי ההכנה לשטח וחוסר דרכי גישה למקום התיישבנו בנקודה שנקראה מאוחר יותר "חניתה תחתית". המצב הבטחוני היה אחת הנקודות הרגישות ביותר באותו זמן. אני זוכרת שחמורים נשאו כדי-חלב. חלב לא היה שם אבל נשק היה גם היה. כמעט בכל כלי שניתן החביאו נשק.

התנאים היו קשים. מים היינו מביאים מנהריה. יום יום היה יורד המשוריין, מותקף כמעט יום יום. הערבים שכבו בצידי הדרכים והיו יורים כמו משוגעים. כמעט יום יום היתה הנקודה מותקפת. אנשים לא הורידו את בגדיהם. היינו בכוננות. מיד כששמעת יריות היה עליך לרוץ ולהתייצב בעמדות. זה היה קשה, צפוף, היו רבים שפחדו מאוד. אבל דבר אחד אני יכולה לומר לך בבטחון – החלוציות שם פרחה. אנשים היו מוכנים להתנדב כמעט לכל דבר"…

ז'ניה זוכרת כמעט כל דמות…

"היינו מגוייסים בפלוגה המקובצת מכל זרמי ההתיישבות: השומר הצעיר, אנחנו, אנשי הזרם הדתי. אני זוכרת שבערב פסח פנה אלי יוסף פיין, שהיה מוכתר הישוב, וביקש שאפרוש מפות לבנות, לתת הרגשת חום וחג. עשיתי זאת מתוך שכיבדתי את דעותיו, ואנשי השומר הצעיר עשו לי על כך את המוות…

הייתי שם עשרה חודשים. עבדתי כמעט בכל עבודה – באקונומיה, במטבח, במכבסה. הייתי בין אחרוני המגוייסים שעזבו…

בשבילי חניתה זכורה כאחת התקופות היפות בחיי"…

רשמה ר.ס.

יומן יגור, 17.6.1988

באחד מימי האביב הראשונים של שנת 1930, באנו עשר בחורות לקיבוץ ההכשרה בקלוסובה. לא היה זה דבר רגיל שביום אחד יבואו עשר בחורות, מעיירות שונות ומבתים שונים, לחיות בקיבוץ הכשרה. לפני בואנו לא נדברנו כמובן, וגם לא הכרנו זו את זו, אך היה לכולנו רקע דומה. אני אומרת "לכולנו", ומתכוונת לאלה שבאו באותו יום ולאלה שהגיעו לפנינו: איחד את כולנו הרצון העז להגיע ארצה. ידענו גם על הקיבוץ, אך ההכרה הקיבוצית באה בהדרגה, במרוצת הימים. לא אחטא למידת הענווה אם אוסיף, שקבוצת בנות זו הוסיפה נופך מיוחד משלה לצביון החברתי של קלוסובה.

האם ידענו ידיעה של ממש מה מצפה לנו בפינה נידחת זו ששמה קלוסובה? – בוודאי שלא. המעבר מבתים מסודרים, פחות או יותר, לתנאי החיים בקלוסובה היה קשה מאוד. היתה שם צפיפות איומה בדיור, וזה גרם למחלות שונות. תנאי ההיגיינה היו בלתי נסבלים. לעתים קרובות חסרו מים לרחיצה. האוכל היה דל. נתווספו לזה קשיי ההסתגלות לעבודה פיזית קשה, שלא נתנסינו בה אף פעם.

בכל זאת החזקנו מעמד. איך? – קודם כל היינו צעירים והתגברנו על כל הקשיים, כי היתה אמונה בלב, כי קסמו לנו הארץ והקיבוץ. חשנו כי ניתן טעם לחיינו. והיתה אווירת-יחד, שמקורה בהתלהבות פנימית ובהחלטה נחושה של "אף על פי כן". הנכון הוא שצריך היה לחיות את זה ולחוש זאת, כי בבואי כעת לספר את סיפור קלוסובה לילדי או לאחרים – זה מתקבל לא הגיוני וכאילו לא משכנע…

– – –

באנו, כאמור, עשר בחורות. הסתגלנו בהדרגה לתנאים הקשים וגם לעבודה במחצבה. לא פעם היינו בוחרות שם את העבודה הקשה ביותר, כדי להוכיח שאיננו זקוקות לפריבילגיות. אולם את עיקר תפקידנו ראינו בשיפור תנאי החיים בקלוסובה. זה כלל את הצורך להקפיד יותר על ניקיון כללי בתנאי הצפיפות, סידור החצר, דאגה לחולה. בעזרת השליחים הכנסנו אז גם כמה "חידושים" שעשויים להעלות עכשיו חיוך על השפתיים, כמו מכונה לחיתוך לחם, מכונת תפירה לתיקון בגדי עבודה, סידורים שונים במחסן הבגדים ועוד ועוד…

עברו 45 שנה. הרבה דברים מאז נשתכחו או ניטשטשו, אך נשארה התמונה הכללית של קלוסובה, קיבוץ של הכשרה קבועה עם משטר חלוצי מחמיר, שאנחנו קיבלנו על עצמנו ולא נכפה עלינו מבחוץ, חלילה; קיבוץ הכשרה שהיה לנו בית ובגללו ניתקנו כמעט כליל את הקשר לבית הקודם. מותר להודות כי התאכזרנו לא מעט להורינו, שלא הבינו ואולי גם לא יכלו להבין אותנו.

הקלוסובאים בארץ מתחלקים לשלוש קבוצות: אלה שהקיבוץ היה בשבילם המשך טבעי לקלוסובה; אלה שניסו לחיות חיי קיבוץ ובגלל סיבות שונות עזבו; ואלה שמיד עם בואם ארצה התפזרו בערים ובמושבות. דומני, כי לא אטעה אם אגדיר כי קלוסובה מהווה בשביל כל אלה, ללא יוצא מן הכלל, נקודת אור, אליה חוזרים ובה נזכרים מדי פעם. בשבילי קלוסובה ויגור הם שלמות חיים אחת.

ז'ניה רימון (מנדל)

ספר קלוסובה, עמ' 153

אוקטובר 1975