אברהם רימון

* …אמר אחד מאיתנו: רימון היה "אב רוחני" לנו. להידמות לו, אי-אפשר. מורכב מדי ולא ניתן. אך כל אחד יכול היה לקנות לו משהו "רימוני" – נתיב קטן בעולם עמוק וסבוך, מלא לבטים.

* רימון הוא סוד אהבת הכיתה. מעולם לא היה פה או דובר לנו. עולמו זרם נפתל בתוכו, שולח נימים ונימי נימים אל כולנו. לבטיו בבעיות שעה ועולם, אנוש, גורל ואושר – נשאו אופי ומימדים אליהם לא יכולנו להגיע. קטונו ממנו.

* ההומור שלו, היו בו הרבה משמעויות לשוניות, היפוכי מילים ואסוציאציות. לחבר'ה המציא שמות שהשימוש בהם הייתה זכותו הבלעדית: לצביה – הרשה, רודניצקי – יוגורט, אהרון – גולובי. פנינה – שנירה, רוחל'ה – חורלה ועוד.

* ז'ניה (אמא של רימון) הייתה מטפלת שלנו. זו הייתה תקופה קשה לגביו. עם מטפלת ישנם ויכוחים וסיכסוכים, לפעמים מתחצפים או אומרים דברים שלא נעים לשומעם. רימון לא נטר לך איבה על זה שהתחצפת, שדברת לא יפה. הוא החזיק עצמו כניטרלי. ידעת שאתה פוגע בו, אך מעולם לא הראה זאת ולא נכנס לויכוח בנושא השנוי במחלוקת.

* בעבודה קרא לה ז'ניה ולא אמא. אני חושבת שהוא העריץ אותה על החוזק שלה, על הארגון והסדר בבית.

* היה לו טעם משלו בעולם הפזמונים. בתקופה הזאת המורים, המטפלות וההורים, פסלו באופן מוחלט את שמיעת הפזמונים. הכל נכנס לאותה קלחת, הכל קלוקל. על זמר ששנאתי אמר: אם הוא מחזיק שנים כל-כך רבות בצמרת עולם הבידור, סימן שזה יותר מאשר עניין אופנתי או עבודה טובה של הפרסומאים שלו. בפעם אחרת אמר שחובב מוסיקה אמיתי אינו יכול להתעלם מעולם הפזמונים. זהו ביטוי של התקופה, ואין ספק שישנם פזמנוים טובים, דרושה הבחנה.

* כשהיו משוחחים אתו על ספר, היה מנתחו בכושר של סופר. הייתי יושבת מולו בפה פעור, ולא מבינה כיצד הוא מעמיק כל-כך בתוך הדברים.

* הוא אהב את טולסטוי. שמונה פעמים קרא את "אנה קרנינה", הספר שכן קבע ליד מיטתו. נכנסתי אליו במוצ"ש אחרי אסיפה כללית. רבים מהחבר'ה נהגו כך. השווינו את "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה". אמרתי ש"אנה קרנינה" הוא קיצור מרוכז של "מלחמה ושלום", ואפילו עולה עליו. רימון העיר כמה הערות. כל-כך שמחתי שיש קירבה בזהות המחשבה שבינינו. כבן גילי, לגבי, ניתוחו היה תמיד מפתיע. מאד עצמאי ומגובש. רב השפעה הוא אצר בתוכו חכמה רבה וידע לדבר עם כל אחד מאתנו על המישור שלו. הוא קלע להבנה של כל אחד.

* בטיול למדבר יהודה הייתי אתו בקבוצה. רימון כרגיל אקונום או ראש קבוצה. החשיך, ואנחנו עומדים ומתווכחים ליד המשאית. צריך להכין אוכל ולאסוף עצים. חלק מתחמקים, חלק צועקים, כלום לא זז. איפה רימון? למה הוא לא עושה כלום? אבל רימון ישנו, מופיע עמוס בעצים למדורה.

* …לכאורה בלתי סביר שחייל שעולה על מפקדו מכל הבחינות, לא ינסה להתקדם ולעלות על דרגתו. זאת היא עובדה, זה אורגני לרימון ויכול לקרות רק אצלו. כמו שיצא חניך מצטיין, וכמו ששומעים אצלנו: רימון קח את המחלקה, רימון מנווט פלוגה – תפקיד המ"פ, או שהחבר'ה משתדלים להיות אתו בחוליה בניווטים כדי ללכת "על בטוח".

את הקרב על תל-פאחר הכריעה הסיירת בפיקודו של רובקה. הסיירת יצאה ועברה בין תל-אבו-חנזיר לתל-עזזיאת ונכנסה אל דרך שאינה מסומנת במפות, כשפניה אל מעבר לעורפו של תל-פאחר, בציר המקורי שנועד ליחידתו של סא"ל מוסה. אולם בהגיע אחד הזחל"מים אל רכס קל הוא נקלע לתוך הפגזה, שמרסיסיה ננטש הזחל"ם והוחלף בזחל"ם אחר.

כל הדרך כולה היה הכוח נתון תחת אש צלפים מדויקת. הסיירת החליפה את כלי רכבה מפעם לפעם עקב פגיעות ולבסוף נעה רגלית ופניה אל המוצב הצפוני. בקרבתו גילו הסיירים מכתש זעיר בו נערכו להגנה וצפו על סביבותיהם כדי ללמוד את זירת הקרב ולהבחין בין כוחות האויב לבין חבריהם לגדוד. גם במכתש זה היו הסיירים נתונים תחת אש הצלפים שרדפה אחריהם ופגעה באחדים מהם.

לאחר התארגנות קצרה קמו הסיירים, הסתערו על התעלות, פגעו בחיילים הסוריים ולפתע מצאו עצמם שוב תחת אש צולפנית.

לפתע, מאחת התעלות, הושלך לעברם רימון. התכופפות. פיצוץ. הטלת רימון ישראלי לכיוון התעלה. התפוצצות. שני רימונים נורו באמצעות רובה – והאש הסורית שותקה.

אברהם רימון, אשר רץ לפנים, חשף חצי גופו העליון מעל לתעלת הקשר ונפגע מיריית צלף סורי. "חבר'ה", הוא קרא בשארית כוחו, כשכדור נעוץ בלבו. "חבר'ה, אני מת. המשיכו קדימה"… והם המשיכו עד נפילת המוצב.

(מתוך "מחרמון עד סואץ" מאת דוד דיין)

אכן, ישנם רגעים נעלים

בהן תעלנה מחשבותי ורשמי מעלה.

תחצוצנה כל סייג זמן, תרחקנה מיום יום,

ואזי לבי הומה, ועיני באוויר.

מפלגות דעות ומעשים בעולמנו –

אל תדון לרעה,

שהרי אדם יצר כל

אלו, וגם אתה אדם.

ומעשי כל האנושות – דומים ושווים הם.

את האושר נסה להשיג תמיד.

אך דעת האושר היא בדרכך לאושר,

הווה אומר: כל רגע – מאושר הנך.

הווה כוסף למטרה נעלה, וכיסופיך עושים

אותך מאושר יותר מייעודך.

כוחם של חכמים חודרים, רואים

לב כואב כיצד רועד בגבה של חומת פנים שוחקות.

לכאורה – אין לנו כלום פה בעולם.

לכאורה – יש לנו הכל.

לכאורה – כולם רעים. לפעמים, כולם טובים.

לכאורה – הטבע נלעג הוא.

לכאורה – הטבע הוא אדם. האם נלעגים אנו?!

לכאורה – אנו רוצים לאושר.

לכאורה – הוא מצוי בתוכנו.

לכאורה – יש ישרים ונוכלים.

לכאורה – עליהם עומד עולמנו.

לכאורה – מה לנו פה?

כי אנחנו

אוהבים לחיות

בכלום והכל.

להתקיים בתמיד,

לשאול ולשאוף

לרע ולטוב.

האם יבולע לנו?