נולדה 28.2.1913
נפטרה א' בניסן תשס"ז, 20.3.2007
צפורה נולדה בעיירה וילקובישקי שבליטא. היתה בת זקונים במשפחה בת שש נפשות. להוריה, גיטה ואברהם, היתה חנות מכולת קטנה, שהיה בה, כדבריה, ממחט ועד דג מלוח. האב אברהם היה אדם דתי אדוק, שהירבה ללמוד תורה ולפרנסתו שימש כשוחט בקהילה. האם גיטה, שהיתה יותר חופשית בהליכותיה, עבדה בחנות שהיתה מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה, והיתה צופיה על הלכות הבית והחינוך.
מאחורי הבית היתה חצר ובה עז, פרה ואפרוחים קטנים. ילדי הבית עזרו בטיפול השוטף בבעלי החיים בחצר ובעבודות החנות. "לא היינו עשירים", היא סיפרה, "אבל גם לא עניים". הבית היה פתוח והמה מביקורי משפחה וחברים. כשגדלה נסע אביה לסין ועבד שם כשוחט. אחר כך הצטרף אליו אחיה יוסף ושניהם שלחו הביתה כסף לפרנסת המשפחה.
צפורה למדה בבית ספר יסודי והחלה ללמוד בגימנסיה. באופן פרטי למדה עברית וגיאוגרפיה, כשאחיה יונה קלמנטינובסקי ז"ל תומך ומדריך אותה כל הזמן. בנערותה הצטרפה לתנועת "החלוץ". במסגרת זו יצאה להכשרה.
על יומה הראשון בעבודה היא סיפרה לנכדיה בעבודות השורשים: "סידרו אותי לעבוד במטבח ולבשל מרק. המרק יצא שרוף. כשבאו החברים לאכול הגישו להם את המרק. הם טעמו וזרקו הכל לפח לעיניי. מאוד נעלבתי ועמדתי ובכיתי. אחר כך כבר היה יותר טוב כי למדתי לבשל מרק לא שרוף".
בשנת 1934 היא עלתה ארצה לאחר כחצי שנה בהכשרה. הוריה התנגדו לעלייתה בגלל גילה הצעיר, לכן הצטרפה לאחיה הגדול יונה ולאשתו גרוניה ויחד הגיעו ישר ליגור. צפורה היתה קשורה מאוד לאחיה ולאשתו, ומותו של יונה בטביעה בשנת 1949 היה מכה קשה בשבילה.
לבנה הצעיר שנולד לאחר מותו קראה על שמו – יונה.
בבואה ליגור עבדה תחילה במטבח. אחר כך המשיכה כשנה בקבוצת הכובסות שעבדו בחיפה. בהמשך, במפעל לשטיחים ולבדים "גיזה" עד שהמפעל נסגר. על עבודתה זו סיפרה כי מבחינה חברתית היה לה טוב. עוד עבדה בבית התינוקות עם צביה שרתוק, בגן בלה (עשרים שנה בחינוך), ומשם יצאה לעבוד במחסן הבגדים עד לפרישתה לבית אחוה.
בשנת 1943 היא נישאה לחנן רודניצקי. בשנים הבאות נולדו שלושת ילדיהם: כרמלה, אברהם ויונה.
צפורה וחנן זכו לראות ארבעה-עשר נכדים ונין אחד. ענת נכדתה הבכורה מספרת שהיא נושאת עמה זכרונות חמים מבית סבא וסבתא. "סבתא היתה מהדור הישן, דור של אנשים חזקים שבנו את הארץ במו ידיהם. היא לא ביטאה הרבה רגשות אך היתה בה אהבה לכולם. ביתם של סבא וסבתא היה תמיד פתוח בשבילנו הנכדים. תמיד קיבלו אותנו בחיוך ותמיד שמרו לנו פינוקים. לסבתא היתה חשובה מאוד הסביבה, שתהיה אסתטית ומסודרת. תמיד היתה לה גינה שטיפלה וטיפחה ותמיד הגינה פרחה".
בשמונה השנים האחרונות לחייה היתה בבית אחווה. המעבר לבית אחווה היה קשה ומכאיב.
"אמא", אומר אברהם, "היתה אישה מאוד עצמאית. לא רצתה להיות נטל על אחרים ולא אהבה לבקש עזרה מאחרים, ולכן אובדן העצמאות והמעבר לבית אחווה היה כרוך במשבר נפשי קשה".
צפורה נפטרה בשיבה טובה והיא בת תשעים וארבע.
יהי זכרה ברוך.
