לדמותה / י. בן-כהן
אחד ממרכיבי הנוף שבסביבה הקרובה, כמו העץ, הצומח והחי – הוא גם האדם. כשנעקר העץ ממקומו בו היה נטוע מזה הרבה שנים – רואים אז כמה שהוא השפיע על הנוף ביופיו, בצילו ובמראה הסביבה. המקום אז כאילו נשאר שומם. בהסתלקותה השאירה רחל חלל ריק בנוף האנושי של יגור. לפעמים איננו שמים לב לעץ היפה כל זמן שהוא נטוע ועומד איתן במקומו, אך כשעוקרים אותו, רק אז רואים עד כמה הוא חסר לנוף.
ראינו את החבֵרה הזאת שנים רבות בעבודה ובחֶברה, ונחשבה בעינינו כחברה מן השורה. רגילה מאוד, עוסקת ומתעניינת בענייני היום-יום, ולא ניכר היה בה משהו מיוחד…. לפעמים עשתה רושם שהיא מדברת הרבה, אך בדיעבד היתה שתקנית מאוד. היא היתה מהטיפוס של "בונצ'ה שתוק" לפי סיפורו של פרץ, שאף פעם לא היתה לו הרגשת קיפוח, לא התאונן גם כשרע היה לו, ולא נכשל בלשון הרע אפילו נגד מי שהרע לו. לא לשוא פסקו לו מבית הדין של מעלה כי מקומו ב"גן עדן", בין יתר התמימים והצדיקים.
לא שמענו מפי רחל אף פעם דברי ביקורת על משהו או על מישהו… פטירתה השאירה בנו רושם עז, מבלי לדעת מלכתחילה על מה ולמה. רק כשאתה מתחיל להתבונן היטב בדמותה של רחל אתה מתחיל להבין מאין צף הרושם הזה, המיוחד, שאיננו כלפי מישהו אחר.
רחל שמיר ניחנה בתכונות למופת. היא היתה אישיות…
י. בן-כהן
[בחוברת לזכרה]
תום ופשטות / משה כהן
רחל הצטיינה בתום ובפשטות, בכל אותן התכונות בהן הצטיינו בנות ישראל בעיירות שבמזרח-אירופה.
בבואה אלינו השתרשה בחברה הקיבוצית וראתה בה משפחה גדולה, כתחליף למשפחה שגידלה אותה ונספתה בשואה.
בעבודתה במטבח השקיעה את טוב ליבה ויחסה האימהי, כאם וכעקרת-בית הדואגת לסיפוק צרכי משפחתה הענפה. גם טרדנות שנתקלנו בה לפעמים נבעה מדאגה לשלום חבריה היקרים לה, והיה זה כה טבעי ופשוט – כדבר איש אל רעהו.
יהי זכרה ברוך.
משה כהן
[בחוברת לזכרה]
רוחל'ה / ז'ניה וזאב רימון
היא היתה אדם פשוט, אבל הדגש הוא בהחלט על המילה "אדם".
רוחל'ה היתה אדם במלוא המובן הטוב של המילה. כל תולדותיה – מוצאה מעיירה קטנה ונידחת בארץ ליטא בין שתי מלחמות העולם. מתוך העוני והיתמות – יכולות היו לדכא כל אחד, אך לא את רוחל'ה.
בנעוריה הבזיק לה קיבוץ ההכשרה, והיא נאחזה בו כבעוגן הצלה. מאז קשרה את חייה עם הקיבוץ (אחרי העליה היא באה ישר ליגור), מבלי להינתק ממנו אפילו לרגע אחד, וזה לא במעט הודות לחוכמת החיים שלה, אבל גם הודות לקיבוץ שחרת על דגלו – בית לכול…
אכן, כל מה שלא ניתן היה לרוחל'ה להשיג בבית הספר היא ספגה לתוכה תוך חיים בקיבוץ, תוך הזדהות איתו ללא שיור.
היינו עם רוחל'ה ועם חברה לחיים אברהם ז"ל, שכנים, וגם הורים בשני מחזורים בבית הספר במשך כ-15 שנים. (כמטפלת של שני הבנים יכולה אני להעיד כי הוריהם עמדו בכבוד במבחן החינוך הקיבוצי).
היינו נפגשים מדי יום ביומו. זו היתה הזדמנות יוצאת מן הכלל להכיר איש את רעהו הכרה יסודית. למדנו לדעת אותם כאנשים ישרי-דרך וחברי קיבוץ מסורים, דורשים טוב לכל אדם, תוך נאמנות לערכי הקיבוץ ולב טוב לזולת.
ז'ניה וזאב רימון
[בחוברת לזכרה]