אריה שוחט

06/06/1904 - 14/01/1981

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג סיון התרס"ד

תאריך פטירה: ט' שבט התשמ"א

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

אריה שוחט

נולד: 6.1904
נפטר: 14.1.1981

אריה נולד בקרמניץ שעל גבול רוסיה פולין. אמו נפטרה בילדותו ואביו היגר לאמריקה, כך שאריה גדל אצל סבו ששימש כרב, שוחט ומורה בעיירה. בשנת 1926 הצטרף אריה להכשרת קלוסובה שם עבד במחצבה ובזמנו הפנוי עשה נעליים מגומי של צמיגים לאנשי ההכשרה. כבר בקיבוץ ההכשרה התבלטה נטייתו לעזור לזולת ובפי כולם הוא כונה "טָאטֶע" (אבא).
לאחר שלוש שנות שהות בהכשרה עלה אריה בשנת 1929 לארץ, עם גרעין שמטרתו הקמת קיבוץ עירוני שיבנה את נמל חיפה. באותה שנה הצטרפו הקלוסובאים הצעירים לקבוצת אחוה הותיקה ואריה הקים את ביתו ביגור.
במשק היה חבר בקבוצת הבניין שעבדה בעיר, ועל רקע קשיי תחבורה בין יגור לחיפה קיבל על עצמו לנהוג את ה"ריאו" – אוטובוס סגור של 12 מקומות ישיבה, שנקנה במטרה להוביל את הפועלים מהפלוגה ביגור לעבודות בחיפה. כאן התחיל מסלול עבודתו כנהג ב"קשר", "שחר" ו"אגד".

שנות עבודתו הראשונות כנהג היו רצופות מאבקים על רקע הזכות להסיע נוסעים. בתקופת המאורעות התנכלו הערבים קשות לתחבורה. נקודות התורפה היו ואדי רושמייה, חליסה, בלאד-א-שייך, קרית חרושת, אלרואי ויקנעם. יום יום הותקפו האוטובוסים במטחי יריות מכוונות היטב. היו גם אבידות, אך הקשר לא הופסק. אריה ראה בעבודתו שליחות והמשיך מדי בוקר לצאת עם האוטובוס.
בימי המאבק ומלחמת השחרור המשיך אריה בעבודתו כנהג ולאחר הקמת "אגד" ראה עצמו כאדם מגשים ומאמין שהחפיפה של חבר קיבוץ וחבר קואופרטיב היא דרך חיים ועיסוק הולם.

אריה היה אדם שלם עם מעשיו ומחשבותיו, ומעל לכל הרצון לעזור לזולת. יכולת ההקשבה והשיחה עם חבר היתה טבועה בנפשו. חזקה היתה בו האמונה שבדרך חייו הוא מגשים את האידיאה הקיבוצית. יגור היתה ביתו ובה דבק עד יומו האחרון.
כשקשתה עליו מחלתו והוצע לו להצטרף לבנו מחוץ ליגור לא אווה לשמוע. כאן החל וכאן גמר את מפעל חייו.

יהי זכרו ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תלוי רק בנו

    כאשר אנחנו – ראשוני קלוסובה – הגענו ארצה, חשבנו על מעין גדוד-עבודה בעיר, עם משק-עזר. אולם הקיבוץ העביר אותנו ליגור, כדי שאחר-כך נתאחד עם המשק. להגיד את האמת, יגור במצבה אז – קבוצה קטנה – לא ענתה על שאיפותינו. כעבור כמה שנים התאחדנו, אבל הוויכוחים בינינו, על עבודה בחוץ ואם אפשר למזג אותה עם משק חקלאי – ויכוחים אלה עוד נמשכו זמן רב.

    האיחוד נתן למשק תנופה רבה. הוא התבסס על ענפי חקלאות ועל עבודה בחוץ. עבדנו בעיר ותפסנו עמדה חשובה בין ציבור הפועלים. היתה לנו השפעה בעיר ובמקומות עבודה רבים. פיתחנו את המחצבה, בעיקר כאשר קיבלנו אותה לאחר שביתת הערבים, עבדנו בבית החרושת "נשר", במגדל-צדק ועוד. באה עליה גדולה והתחלנו לגדול, אבל המשק לא היה מוכן לעליה במימדים אלה ורבים עזבו אותנו.

    לא היתה תשומת-לב לפרט. דאגנו אז לבעלי-החי יותר מאשר לחבר. השיכון היה באוהלים, האוכל כידוע לא היה מן המובחר ביותר. כל זה נבע בודאי מחוסר אמצעים, אבל זה היה המצב… אמרנו אז שהאיש צריך להתאים את עצמו לקיבוץ, ובאמת מי שהיתה לו נשימה ארוכה החזיק מעמד ורב היה מספר הנופלים. אני נזכר בעזיבות הראשונות של אנשי קלוסובה. היתה לנו הרגשת אסון ואֵבל. אחר-כך התרגלנו.

    עם פרוץ המאורעות הצטמצמה העליה אבל המשק גדל והתפתח. כאשר אני רואה עכשיו כיתה קטנה בבית הספר, אני רואה בזה נסיגה וקשה לי להשלים איתה. לאט לאט חדרה אלינו העבודה השכירה… זה דבר חמור מאוד. אין להשלים עם תופעה זו…

    יש לחנך את הבנים שלנו לא רק לטרקטור אלא גם לבית החרושת. לפעמים נדמה לי שהקיבוץ איבד את התנופה ואינו מסוגל למשוך את הנוער העירוני אליו. האם זה באמת ככה? אנחנו מכירים את הקיבוץ שנים רבות, גם במצבים קשים, והוא לא איכזב אותנו. תלוי רק בנו לצאת למרחב, לחזק את הבית ולהתגבר על כל המכשולים.

    אריה שוחט

    יומן יגור, 23.12.1966

  • בקלוסובה קראו לי

    בקלוסובה קראו לי "אבא". על שום מה?

    בחודש מאי 1926 יצאו מקְרֶמֶנִיץ, עיר מולדתי, לקלוסובה שבעה אנשים, ובתוכם אני. בקלוסובה לא נשאר מהוותיקים אף אחד, וביחד עם המעטים שקדמו ובאו לפנינו – מדובנה, מאוסטרוג וכו' – התחלנו הכל מחדש.

    יצאנו לעבודה במחצבה וראיתי שה"גויים" נועלים "פאסטאלעס" (בטנות-קש) וה"מתקדמים" שבהם חותכים גלגלי גומי ועושים מהם "נעליים", והן הטובות ביותר לעבודה במחצבה. התחלתי גם אני להכין נעלי גומי כאלה לחברים שלנו בקיבוץ, ומאז קראו לי "אבא של הקיבוץ". מהזמן ההוא ואילך הפכו נעלי הגומי, שאני התחלתי בהתקנתם, להיות נעלי החלוצים בקלוסובה, בעבודה ואף לאחריה, וזה היה מסימני ההיכר החיצוניים של ה"קלוסובאים"…

    לקראת חג הסוכות 1926 רצו החברים לקבל אישורים לעלייה ולנסוע לבתיהם. בין היוצאים הייתי גם אני. בינתיים נפסקה העליה לארץ וקיבלתי מכתב מקלוסובה שעלינו לחזור. התחלנו לעורר את ה"חבר'ה" לשוב לקלוסובה – אך רק מעטים נענו לנו.

    כאשר חזרנו לקלוסובה מנינו בסך הכל 15 איש. החלה תקופת החורף, לא היתה עבודה ולא היה אוכל. מישהו הציע לקנות תפוחי-אדמה בכמות גדולה, וכן עשינו. תפוחי האדמה היו קפואים, רבים מהם נרקבו, אך זה היה מאכלנו כל ימות החורף. באותו הזמן, בחורף 1926, כאשר היינו כה מעטים ובתנאים כה חמורים, התחלנו לדבר על כך שנהיה לא קיבוץ הכשרה סתם כי אם קיבוץ קבוע, עד לעליה. זו היתה מהפכה גדולה במושגים המקובלים. עד אז חשבו שצריך רק לעבור תקופת הכשרה ולנסוע הביתה ולחכות לעליה. מאז נקבעה השיטה של הכשרה קבועה.

    שלוש שנים הייתי בקלוסובה, ובשנת 1929 עליתי. בהגיענו לארץ טענה חנה גרמן שלא באנו הנה "רייסן גרעזלאך" (לנכש עשבי-בר), כי אם עלינו, הקלוסובאים, לבנות את הנמל בחיפה.

    נכנסנו ליגור כדי להיות קרובים לנמל, וכאן הוקמה פלוגה של עשרה אנשים יוצאי קלוסובה, היא פלוגת חיפה-יגור.

    אריה שוחט, יגור

    בתוך "ספר קלוסובה", עמ' 42

    ספטמבר 1975

  • קשר – חֶבֶר – אגד

    פלוגת חיפה-יגור עבדה בחיפה ובסביבתה: בנמל, במחצבות, בבניין ובמקומות אחרים. גם במשק היתה קבוצת בניין שעבדה בעיר. יום יום היינו צריכים להגיע לעבודה. נסענו ברכבת, אך היא לא התאימה לנו. הנהלת הרכבת הסכימה אמנם לקבוע תחנה ביגור, ואף להקציב בשבילנו רכבות מיוחדות בהתחלת יום העבודה ובסיומו, אבל בעיות התחבורה לא נפתרו… הכרח היה למצוא פתרון אחר. התחלנו לנסוע במכונית שלנו, שנועדה בחציה להובלת משא ובחציה להובלת נוסעים. אך גם מכונית זו לא סיפקה את כל הצרכים, ולמרות מסירותם של הנהגים ונכונותם לעבוד במאמץ יתר, לא תמיד הספיקו החברים להגיע לעבודה בזמן.

    באותם הימים היה גם קשר לחיפה באוטומובילים של נהגים בודדים. הם היו מסיעים את הפועלים והתושבים מנשר לחיפה וחזרה. מספר הקו שלהם היה 8. הם לא היו מאוגדים וסיכסוכים מתמידים היו ביניהם… נהגים אלה התחילו לעבוד גם בקו יגור, קבעו מחירים גבוהים ואף סדרי התחבורה היו משובשים. אז החליטה הפלוגה לקנות אוטובוס ולהסיע את חברי הפלוגה לחיפה.

    כך נולד ה"ריאו", אוטובוס סגור של 12 מקומות ישיבה, ואני נקבעתי כנהגו הקבוע. גם מספרנו היה "קו 8". בתחילה חשבו הבודדים שלא נחזיק מעמד הרבה זמן, אך משראו שעברה שנה ועוד שנה… ובינתיים הוספנו עוד אוטובוס, "וויט" גדול עם 25 מקומות ישיבה, החלו להצר את צעדינו. המאבק היה קשה והתנהל בעיקרו בתוך כותלי ההסתדרות, כשלצידנו מועצת פועלי נשר… ההסתדרות פסקה לאחד את שני הגורמים, וכך נוצר הקואופרטיב "קֶשֶר" (השם הוצע ע"י חברנו ש.קנטור, שקיבל פרס – שנת נסיעות חופשיות בקו 8). מאז התגלגלנו גלגולים רבים עד שהגענו לקואופרטיב הגדול "אגד" – – –

    אריה שוחט

    ספר יגור, עמ' 146