יצחק תמרי
נולד – כ"ט כסלו תרנ"א, 14.1.1890
נפטר – י"ד תמוז תשכ"ג, 5.7.1963
יצחק תמרי נולד בשנת 1890 למשפחת רבנים בגליציה, בעיירה ז'שוב. התייתם מאביו בגיל חמש ונאלץ להתמודד עם החיים בכוחות עצמו. שאף תמיד ללמידה, רכש תרבות עברית ויהודית בכוחות עצמו.
בגיל 13 יצא למלחמת הקיום שלו עצמו ושל משפחתו. מאותו גיל יושב ערבים ולילות בספריות ורוכש דעת, שם התוודע אל מסתרי הספרות והידע החילוניים. מאז רחק מן הדת, אף כי כל חייו כיבד אותה וערכיה שהעשירו את העם לדורותיו. ידע להוציא עיקר מטפל. גם בעתיד, כאשר בנה את משפחתו וחינך את ילדיו, ידע ללמדם את החיובי, לא את הבוז והזלזול, אלא את הכבוד ואת החיבה לערכים ישנים, שזנח למען אמונה יותר רחבה, הדורשת הגשמה עצמית.
את חיי הנערות עבר כתקופת חיים קשה ואכזרית. באותה תקופה קשר את עצמו אידיאית עם תנועת "פועלי ציון" ובעודו נער יצא לדרכו לארץ. גם דרך זו לא היתה קלה. לא היו לו הוצאות מחייה ונסיעה, והנער יצחק יצא לארץ זרה, לאוסטריה, לעבודת מכרה פחם, למען חסוך וצבור את הוצאות הדרך לארץ היעודה. שם נפגש עם הנוער ששאף לארץ-ישראל. יום אחד הגיע חבר מארץ מוצאו, הצמא לעלות ארצה ואף הוא ללא אמצעים. יצחק, במקום לאמר לו: "קום ועשה כמוני", הוציא את כל חסכונותיו ונתנם לרעו, שקם ונסע. יצחק החל במלאכת הצבירה מחדש וכך הגיע ארצה באיחור של שנתיים – בשנת 1910.
מימים ראשונים בארץ התבלט בדבקותו במטרה עד תום. היו לכך ביטויים רבים כגון דיבור עברי. מקובל היה על אנשי פוע"צ שהאידיש היא עדיין שפת-הדיבור ואילו יצחק גרס שחובה לדבר עברית, שהיא היא שפת העם.
וכך בעבודה: מן הימים הראשונים במסחה (כפר תבור) נחשב לאחד הפועלים המעולים. כאן רכש את תורת הגורן על בוריה, דיש במורג וזריה, את השליטה בבהמה ובמחרשה.
כבר בתקופה זו, שהיתה רק תקופת-הכשרה, יצא שמו לתהילה כפועל חקלאי מעולה – ומני אז ועד אשר הכריעתו מחלתו אחז ללא הרף במושכות ובמחרשה.
ממסחה יצא לחוות כנרת ומשם למרחביה. במרחביה שהה באותה תקופה רבת תהילה, שסופרה והיתה לאגדה. מכאן יצא לעבודות ייבוש הביצות, החל בכרכור ועלה לגליל. התקשר מאוד לגליל העליון וכל חייו זכרו כפינת חמד ויקר בארץ, ואהבו. כאשר החלו לממש את חלום ההתישבות העובדת בגליל, היו הוא ורחל רעייתו בין ששת החברים והחברה הראשונה שיצאו לכבוש אדמות נג'מית-אל-סובח, היא איילת-השחר.
ב-1917 עלה משם, יחד עם קבוצת חברים שחלמו לשקם את מחניים, לאדמות מחניים, שם גם הקים את משפחתו וחי בקבוצה עד שנתפזרה. אך עדיין לא רצה לוותר על חלום הקבוצה והגליל העליון. הוא ארגן קבוצה שנקראה "קבוצת תמרי" ועלה אתה לביריה. התנאים קשים, התקופה תקופת מאורעות תל-חי, בכל זאת החזיקה הקבוצה מעמד עד תום מלחמת העולם. ברם האדמה היתה אדמת יק"א, שלא נתנה הסכמתה להתיישבות קבוצות על אדמתה, והקבוצה נאלצה להתפזר.
בינתיים נולד הבן הבכור ובשל הצורך להקים בית-קבע. השנים הן כבר לאחר מלחמת העולם. תנועת המושבים
מתפתחת וגדלה ומשפחת תמרי עולה ב-1923 לתל-עדשים. כאן בנה יצחק תמרי את משפחתו ומשקו ושקד ללא לאות על עבודתו בשדה, במטע, ברפת ובלול. בכל נפשו ואונו התמסר ליצירה זו, שבה ראה את שיא ההגשמה של חלום חייו: ארץ ישראל חקלאית, איכר עברי ההולך אחרי מחרשתו בעצמו, בעבודה עצמית, והתמסר כל-כולו לרעיון עבודת האדמה.
מאז איילת-השחר-מחניים, כל השנים רחל לו לרעיה ולעזר, והמשק, משק מעורב, הנבנה נדבך על גבי נדבך. כבר בימים ההם היה כה רב ערכה של הקידמה ובאיזו מידה עשוי הידע להצעיד את מפעל ההתיישבות קדימה. יצחק ורחל היו הראשונים שחשמל האירם. הרפת שלהם היתה בין הראשונות שהותקנה להן רצפת בטון והחצר – גדר ברזל לה, שאף זאת בחינת חידוש היה בימים ההם.
בנשוב רוח השיתופיות במושבים היה יצחק בין הראשונים שנתנו ידם להקמת ענפים משותפים (פלחה, מטעים, מוסך), ומעל הכל ויקר מכל – בנם היה בין הראשונים שיצאו ללמוד חקלאות תיכונית (מחזור ב' של בית הספר "כדורי"). וכאשר קרה האסון הגדול והבן לא היה עוד, ואין עוד בטחון בהמשך יצירת משק בכוחות עצמיים, בעודו נאבק עם יגונו העמוק, לא הרפתה ממנו התחושה שחלום העבודה העצמית מתערער, ואז גמלה ההחלטה על הליכה לקיבוץ גדול וגדל, קולט עליה ומקיים מצוות העבודה העצמית.
הוא בא ליגור ב-1939 ועל אף ההבדל הרב שבין שתי צורות החיים, על אף שינוי הערכים, כבש יצחק לעצמו את הערכים החדשים, המתקדמים, והיה גא על יכולתו גם בגיל זה להעמיק חשוב ולהגשים. ברם, על ההגשמה ביגור יספר גן-הירק, גן ביה"ס וכל מי שגדל כאן והפך לחבר והחברים לעתיד, שעבדו במחיצתו ולמדו עבודה מהי וחזו באדם אוהב עבודה ומקדשה.
ימתקו לו רגבי האדמה אשר כה אהבה.