צפורה כץ שטוצין

בחנוכה תשכ"ד מלאו 43 שנה מאז עלותי ארצה בשנת תרפ"א (1920).

הגענו לחוף יפו – קבוצה של 13 חלוצים. לאור התאריך הזה יש רצון לעשות סיכום-מה של השנים האלה. באותו שבוע נוסדה ההסתדרות. מעט מאוד ידעתי אז על העניין הזה, שהיה בעל חשיבות היסטורית גדולה. יותר מזה ידעתי על גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור, שנוסד אז….

ההליכה לגדוד העבודה קסמה לי מאוד, אבל באותו היום בא אל בית-העולים צבי ליברמן, אז מנהל לשכת העבודה, ואמר: "בבית הספר במקוה-ישראל עובדים בכל העבודות רק ערבים. אנחנו רוצים לכבוש את העבודה בשביל חלוצות יהודיות"…

התרוצצו אז בלבי שתי שאיפות: ללכת לגדוד העבודה… או לצאת לכיבוש עבודה עברית במקוה-ישראל. צריך היה להחליט לאן.

בינתיים צצה הצעה שלישית. באו לבית-העולים חברים וקראו לי לבוא מיד למרכז החקלאי. רעד תקף אותי: "אני, למרכז החקלאי?" חברי ראו אותי במבוכתי והתנדבו ללוותני למרכז החקלאי. ביראת קודש נכנסתי עם מלווי לבית קטן, שעמד אז על חולות תל-אביב ושרר בו שקט (להבדיל מהיום). נכנסנו. קיבלו אותנו החברים קולר והרצפלד בפשטות וידידות. הרצפלד הסביר לי את סיבת ההזמנה: בין רשימת החלוצים שהגיעו בשבוע האחרון, ראה את שם משפחתי. מכיוון שלמד בישיבה בעיירה הקרובה לעיירתי, שמע את שם המשפחה והתעניין לדעת מי זאת הבאה ממשפחה זו. אחרי שסיפרתי לו על העיירה והישיבה שאל אותי אם אני רוצה להתקבל, בהמלצתו, לקבוצה חקלאית. אז היו רק הקבוצות החקלאיות הראשונות: דגניה, כנרת ומרחביה. עניתי לו שאני מעריכה מאוד את התעניינותו בי, אבל רצוני ללכת לעבוד יחד עם יתר החלוצים בכבישים, ובגלל זה בדעתי להצטרף לגדוד העבודה.

נפרדנו, ובאותו השבוע הלכתי עם עוד שבע חלוצות לעבודה במקוה-ישראל. באותו היום פיטרו את הערבים מעבודתם והתחלנו לעבוד בניקיון בפנימיה ובבישול במטבח…. עבדנו עד 1 במאי 1921. בזמן זה ביקרו אותנו כמה פעמים חברי הגדוד וסיפרו "ניסים ונפלאות", בעיקר על ריקודי הורה סוערים לילה לילה בגדוד. ב-1 במאי נפרדתי מחברותי לעבודה והלכתי לתל-אביב במחשבה להגיע משם לגדוד…

באתי לתל-אביב והשתתפתי בתהלוכת 1 במאי, אשר התקיימה בפעם הראשונה בארץ…. בשבילי היתה זאת הפגנה רבת-רושם וחוויה עמוקה. בסוף ההפגנה נודע לנו שהערבים התחילו לפרוע פרעות ביפו ומתקרבים לתל-אביב. הבחורים תפסו מקלות ומוטות ברזל מכל הבא ליד ורצו ליפו לעזרה. הבחורות התאספו בבית-העולים וחיכו. אחרי כמה שעות התחילו להביא פצועים… את ההרוגים, ביניהם גם את י.ח. ברנר, הביאו לגימנסיה הרצליה והשכיבו אותם בשורה ארוכה בפרוזדור ארוך ואפל…. בפעם הראשונה ראיתי דם כה רב. עם גמר העבודה הזאת רציתי להמשיך בדרכי לגדוד. אמרו לי שהדרך בסכנה ומלאה כנופיות ערביות, וכדאי לחכות שבוע-שבועיים עד יעבור זעם.

הלכתי ללשכת העבודה לחפש בינתיים איזושהי עבודה. הציעו לי לקבל חמור עם שני סלים, לרכב לשפת הים, למלא את הסלים חול ולחזור איתם לשדרות רוטשילד, שם צריך להריק את החול. קיבלתי את העבודה בהתלהבות. היינו שם שתי בחורות ועבדנו כך שבוע ימים. ברחוב היו מסתכלים בהתפעלות עלינו, יהודים ואנגלים כאחד. עבורנו היתה זאת הפגנת חלוציות. אחרי שבוע הודיעו מהגדוד שהדרך שקטה ואפשר כבר ללכת לפתח-תקוה… כך הגעתי לגדוד.

בגדוד התחיל "גן העדן": עבודה של 12 שעות במטבח או במכבסה, ובלילות ריקודים מסביב למדורה עד כלות הנשמה. כך עברה חצי שנה עד שהתחילו לדבר על כיבוש העמק (יזרעאל). שבוע לפני ראש השנה 1921 עלינו מפלוגת ראס-אל-עין ומגדל לעין-חרוד.

בגדוד העבודה היו הרבה אורות, אבל גם אכזבות לא מעטות… שבעת אכזבות ונדודים הגעתי ליגור ב-1936.

צפורה שטוצין

ספר יגור, עמ' 241

מרץ 1948, הנגב במצור. רביבים אחד הבסיסים של הפלמ"ח. פעם בשבוע עד עשרה ימים מגיעה שיירת משוריינים ומביאה פרודוקטים. במקום נמצאים 100 איש, מהם 30 חברי רביבים ו-70 חברי הפלמ"ח… פעם בכמה ימים אווירון זורק חבילת שמרים לאפיית לחם. רוב האוכל – סרדינים, ומזה מסדרים כל מיני מנות.

מפעם לפעם באים מפקדי הפלמ"ח להתייעצות עם חברי המקום על איזו פעולה שבתכנית. חברי רביבים משמשים מורי-דרך למקומות בנגב. רבים מתנדבים ליציאה לפעולות או לליווי השיירות, אולם רק מעטים זוכים ליציאה, כדי לא לרוקן את המשק. הנה, מתכוננים לפעולה בביר-עסלוג', כדי לפתוח את הדרך לבאר-שבע. בערב האחרון באה תגבורת של הפלמ"ח ומתכוננים ליציאה. החבֵרוֹת נקראות לישיבה, מוסרים להן תפקידים לשעת חירום, להיות מוכנות לקבל את הפצועים. האווירה מתוחה, מדברים בלחש, שקט גמור, איפול מוחלט בנקודה.

אני נמצאת עם עוד שתי מגוייסות בחדר. כמה רגעים לפני היציאה דופקים בדלת. נכנס פלמ"חניק מסורבל במעיל צבאי מרופט ופותח: "יש לי בקשה אליכן. במעיל חסרים לי שני כפתורים. לי זה לא חשוב אבל אם יאספו אותי בשדה במעיל בלי כפתורים, זה עלול לפגוע בכבוד הפלמ"ח". תפרנו לו את הכפתורים והוא יצא לחשכת הלילה. הפלמ"חניק הזה היה חמדת עגנון, בנו של הסופר ש.י. עגנון.

צפורה ש.

יומן יגור, 3.6.1966

היה זה ב-1924. בתל-יוסף תקפה הקדחת גם את התינוקות. באה הצעה להעביר אותם לפלוגת ירושלים לעונת הקיץ, כי בחורף הקדחת פחות השתוללה. וכך היה. נסענו כל האימהות עם התינוקות הראשונים של תל-יוסף לפלוגת גדוד העבודה בירושלים.

יום אחד הלכתי ברחוב יפו, לבושה שמלה תפורה מבד ערבי, מטפחת לבנה על הראש ויחפה. פשוט לא היו סנדלים, היו רק נעלי עבודה, אולם בקיץ היה יותר טוב ללכת יחף מאשר להתהלך כל היום בנעלי עבודה כבדות. כך הלכתי ברחוב בירושלים. לקראתי בא יהודי חבוש מגבעת ומקטורן ומתבונן בי בסקרנות. זמן מה הוא הלך אחרי, עד שניגש ושאלני: "תסלחי לי, אולי תגידי לי מי את?" עניתי לו: "אני חברת גדוד העבודה ונמצאת בפלוגה בשכונת רטיסבון".

מאותו יום התחיל עגנון לבוא ערב ערב לפלוגה. הוא התיישב בפינה בחדר האוכל והתבונן סביבו. בערבים היינו מרוכזים בחדר האוכל, כי גרנו בפחונים ובערב דלקה שם רק מנורת-נפט אחת. לעומת זאת בחדר האוכל האיר הלוקס באור יקרות. אין פלא, איפוא, שכל 100 חברי הפלוגה בילו את זמנם בערבים בחדר האוכל. רקדו ושרו.

עגנון ישב בינינו כמעט ערב ערב. לפעמים היה מביא איתו עוד סופרים מהארץ, או אפילו מחוץ לארץ, שהזדמנו לירושלים. כך זה נמשך עד 1927, אז עברנו לרמת רחל, ומאז לא ראיתיו עוד.

צפורה ש.

יומן יגור, 28.10.1966

תמימים הם החברים אשר חושבים כי אפשר בבת אחת להפסיק את העבודה השכירה. זה שנים שהיא השתרשה עמוק עמוק בחיינו.

אמר פעם בן אחד: אם תהיה עבודה שכירה – הבנים לא ישארו כאן. אולם כאשר הבן הזה קיבל תפקיד מרכזי במשק – העבודה השכירה לא פחתה, להפך, היא התפשטה יותר. עכשיו אין לנו הרבה ברירות – או להקטין את המשק, ואז יעבדו רק חברים, או שהמצב יישאר כמות שהוא.

ועוד שאלה כואבת – שילוב הדורות, במיוחד בעבודה. מובן מאליו שהצעירים עובדים יותר טוב וקשה להתחרות איתם, אבל לא זאת הבעיה העיקרית. קורה לפעמים שבן צעיר לא מכיר ולא רואה את המבוגר, כאילו איננו קיים בכלל – זה פוגע ומעליב.

לא באים לאסיפות. ישנם חברים שמיומם הראשון במשק לא רואים אותם באסיפה, ואי אפשר לעשות שום דבר. פעם זה היה אחרת. אני זוכרת חבר אחד שהיה הולך מאוהל לאוהל ומוציא את החברים לאסיפה. אמר לי בן אחד שאין לו עניין לבוא לאסיפה ולשמוע את אותם החברים, ובמיוחד אין לו עניין לשמוע את אותו חבר אשר רק נכנס לאסיפה, איננו יודע אפילו על מה מדברים – וכבר הוא מבקש את רשות הדיבור והולך לשולחן לדבר…

הזכירו כאן שפועלים ערבים קוטפים את האשכוליות. ידוע גם שהם מוציאים את האשפה. אלה הם דברים חמורים, שמוכרחים להשפיע על מהלך חיינו. בל נחייה באשליות.

צפורה שטוצין

יומן יגור, 5.3.1971

[כתוב "ואם בגבורות שמונים שנה". ואכן, אין זה דבר פשוט להגיע לגבורות, ועוד בתקופה שלנו וזו שמאחורינו.

צפורה שטוצין זכתה לכך, והיא ממשיכה כל יום לעבוד בטובופלסט משעה 6 עד 10 בבוקר.

אחרי שרחל תמרי עברה לכברי, הרי שצפורה ירשה את התואר "זקן העובדים ביגור", ואל יהיה התואר הזה קל בעיניכם. אין זה פלא, איפוא, כי עובדי טובופלסט אירגנו מסיבה צנועה והרימו כוסית לכבודה].

דברי צפורה:

העיירה שלי, פלונגיאן שבליטא, היתה דומה לכל עיירות ישראל בגולה. העוני היה רב. רובם התפרנסו ממסחר זעיר (הכפריים היו באים לעיירה לקנות כל מיני מצרכים ומוכרים את תוצאתם החקלאית), וכן ממלאכה – בעיקר המקצועות "היהודיים": חייטים, נגרים, נפחים ועוד. להורי היתה חנות מכולת.

כמו רוב הנוער בעיירה למדתי בבית-ספר רוסי. עברית למדנו אצל מורה פרטי, והוא גם חינך אותנו לציונות. בינתיים התארגן בעיירה סניף "החלוץ", וכמה חברים וחברות יצאנו להכשרה בחווה באיזור קובנה, שם עבדתי כמבשלת. לאחר חמישה חודשים עליתי ארצה.

הורי התנגדו לעלייתי, אבל זה לא עזר להם כמובן. כאשר נפרדתי מהורי, אבא מחה את הדמעות מעיניו ושאל: מדוע צריך היה "הכדור הראשון" לפגוע דווקא בי. הייתי העולה הראשונה מהעיירה שלי. אגב, העולים שבאו אחרי סיפרו לי שהורי התגאו בי לאחר שקיבלו מכתבים ממני, וכן צילומים עם הבן הבכור.

הייתי בדרך שישה שבועות. נסענו דרך גרמניה. חיכינו במרכז "החלוץ" בקובנה שתתאסף קבוצה יותר גדולה. ואכן, היינו רבים באוניה שהביאה אותנו ליפו…

– – –

ליגור הגעתי עם המשפחה בשנת 1936. פה עבדתי בגן הירק, במטעים, במועצת פועלי חיפה, בשיפור המחנה, במטבח ועכשיו בטובופלסט. בשנת 1942 התגייסתי לאיי.טי.אס, לצבא הבריטי. במלחמת השחרור גוייסתי לעבודה במטבח של פלוגות הפלמ"ח. מזכירות הקיבוץ גייסה אותי, כמוכן, לעבוד במטבחים של הקיבוצים הצעירים במשך כמה שנים….

יומן יגור, 21.1.1977