אריה (ליובה) גוּקוֹבסקי
נולד ביום י"ד בניסן תרע"ד (1914)
נהרג ביום כ"ח בתמוז תשי"ד 29.7.1954
ליובה נולד בעיירה יֶעדֶעניץ אשר בבֶּסָרַבְּיָה-רומניה. היה חבר "פועלי ציון" ומהפעילים בתנועה משחר נעוריו. בשנת 1933 עלה ארצה והצטרף ליגור. הוא עבד בעבודות כיבוש העבודה ברכבת ובנמל תל-אביב; עוד לפני כן, בהיותו בפלוגת מגדיאל, התקשר עם רות, חברתו לחיים בעתיד.
בדצמבר 1938 נשלח ליובה לשליחותו הראשונה ברומניה. הוא הסתער בלהט על המלאכה, היטלטל מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, והקים תנועה עממית רחבה. באחד ממכתביו כתב: "אני רואה כעיקר פעולת השליח – להימצא יום-יום בתוך תוכה של התנועה".
עם פרוץ המלחמה, ב-1940, נתבע לחזור ארצה, אבל גורלו כ"קונסול רומני", כשליח מתמיד של התנועה ברומניה, גרם לו שיחזור לשם כצנחן. בשנת 1943 היה בין הראשונים שנקראו לשליחות כצנחנים, להביא עידוד ועזרה ליהודי אירופה הנאנקים תחת עול הכיבוש הנאצי. את שליחותו זו מילא בגבורה רבה. הוא היה הצנחן הראשון שמיזג את השליחות הצבאית עם השליחות היהודית והיה היחיד שגוייס לתפקידו לא מתוך הצבא אלא מבין האזרחים, יחד עם חברו אריה פיכמן מקיבוץ בית-אורן.
בליל ראש השנה תש"ד (1940), והוא כבר בעל משפחה ביגור, הוטסו ליובה ואריה לשליחותם. בעת הצניחה על אדמת אירופה נפצע ליובה ונפל בשבי. בפרשת השבי, המסופרת בספרו "אֶל אשר נקראתי", הוא מתגלה כאיש מחתרת מובהק, אשר גם בשכבו בבית החולים לשבויים יודע לעמוד בשליחותו.
בשנת 1944 חזר ליובה מהשבי ובמשך כשלוש שנים מילא שורה של תפקידים מרכזיים ביגור (מזכיר, מרכז ועדת חינוך ו… רועה צאן). אבל זה לא נמשך זמן רב, וב-1946 הוא נקרא שוב לשליחות, והפעם במחנות המעצר בקפריסין.
על אף היותו לרוב איש ציבור מצא ליובה תמיד פנאי לשוחח עם כל חבר, להקדים 'שלום' לכל אדם עובר בחצר, כי לא רק איש החובה היה, אלא גם איש הרעות והאהבה הגדולה לאדם.
ביום חמישי, כ"ח בתמוז תשי"ד, 29 ביולי 1954, יצא ליובה לקיבוץ מעגן להשתתף בעצרת הזיכרון לחברו הצנחן פרץ גולדשטיין ז"ל. לאחר התחלת הטקס נפל אווירון שחג מעל העצרת אל תוך הקהל ופגע באנשים שישבו בשורות הראשונות. בין 17 חללי התאונה (שידועה בשם "אסון מעגן") היו גם ליובה ואריה פיכמן.
בן 40 במותו נקבר ליובה בבית העלמין בקיבוץ יגור.
יהי זכרו ברוך.
