צבי סלע

29/10/1912 - 31/12/1989

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח חשון התרע"ג

תאריך פטירה: ג' טבת התש"נ

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: בריגדה, הגנה, צה"ל

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שושנה סלע

אחים ואחיות: יעקב סלע

בנים ובנות: ישראל סלע, תמר סלע

נכדים ונכדות: נואית סלע

צבי סלע (קמינסקי)

צבי נולד ב-1912, בערב יום הכיפורים, בעיירה קמן-קושירסק, אשר בפולין. ב-1920 נרצח אביו, בגין היותו ראש הקהילה היהודית בעיירה, וצבי בן ה-8 נרתם לעזרת אמו בכלכלת בני המשפחה, תוך המשכת לימודיו בביה"ס. בהיותו כבן 15, נדבק בחידק הציוני ודרך תנועת "פועלי ציון" הגיע ל"החלוץ", כשהוא סוחף יחד איתו את שני אחיו הצעירים, אשר יחדיו הקימו את סניף "החלוץ הצעיר" בעיירה.
ב-1931 יצא צבי להכשרה בקלוסובה, וב-1932 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ יגור. מעט מאוחר יותר חברו אליו אמו ושני אחיו. כאן ביגור, הקים צבי בית יחד עם אשתו שושנה, וכאן נולדו ובגרו שני ילדיהם ונכדתם. בית זה, אותו אהב עד כלות, היווה לו את ההשראה והמניע לכל מעשיו.
איש העשייה היה צבי, וקיים הלכה למעשה את הכלל: "אחת ידו עושה במלאכה והשניה מחזקת השלח". ידו העושה במלאכה, חצבה באבני הכרמל ויצרה מהן מלט לבניין. חרשה, זרעה וקצרה בשדות יגור מלג'ון בצפון עד קדמה בדרום. ולאחרונה הופנתה לתחשיבי הנהלת החשבונות. ידו האוחזת בשלח, הובילה את צבי אל שורות ה"הגנה". במסגרתה עסק הן באגירת הכלים והצפנתם בסליקים, לקראת "יום הפקודה" כי יבוא, והן בבנית הכוח הלוחם. באחת מפעולותיו אלה נתפס, יחד עם עוד 42 מחבריו, אשר היוו את קורס הקצינים דאז, של ה"הגנה", והושלך ע"י השליט הבריטי אל כלא עכו. בצו יד זו, התנדב צבי אל שורות הבריגדה היהודית במלחמת העולם השניה, לאורך כל דרכה כנגד הנאצים. ובעטיה של אותה יד נימנה כלוחם ומפקד בחטיבת "כרמלי" בצה"ל, במלחמת השחרור.
איש עשייה היית צבי, אך גם בבסיס הרעיוני עסקת. יעידו על כך דבריך, אשר נישאו בלהט, בעת דיונים ציבוריים, בתוכנו, וכן מילותיך אשר נכתבו, הן ביומני יגור והן בעתונות.

כזה היית כל חייך צבי.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • התכתבות עם ילדה

    מכתבים של צבי סלע לילדה מלכה תנפילוב מדגניה א'

    תקופת מלחמת העולם השניה

    מכתב של מלכה תנפילוב לארכיון יגור (30.11.2000):

    הרי לפניכם מכתביו של צבי איש יגור, כפי שהוא היה חותם עליהם. מדהים לחשוב שאלו מכתביו של חייל לילדה קטנה, שבאו ודאי מתוך צורך ורצון בקשר, מתוך צורך לתת ביטוי לחוויות ולהתרחשויות שעברו עליו באופן אישי. פה באה לידי ביטוי תמונה אותנטית מהוויית הישוב, יגור בפרט, מהוויית המפגש עם האויב המיידי וניצולי השואה, מחיי החיילוּת, מהמצב בארץ ועוד.

    אני חושבת שאלו מכתבים שנותנים תמונה מרגשת על אחד הפרקים בחיי הישוב טרום המדינה, ושחשוב לשמר אותם. יש בהם נאיביות מסויימת ואמונה גדולה. יש בהם כושר ביטוי והרבה חום ורגשות-קירבה (מעניין שעל כל מכתב חתום הצנזור של הצבא הבריטי).

    אני שמחה שיהיה להם מקום בביתו של צבי, כי הם ודאי משקפים פן נוסף לאישיותו שלא הכרתי.

    להזכירכם – אני הייתי אחת מבין הרבה ילדים, שבתקופה ההיא כתבו מכתבים לחייל האלמוני דרך הוועד למען החייל, וכך נוצר בינינו הקשר, שהתמשך.

    אני עצמי בתם של חיה קסטלניץ ותנחום תנפילוב, ממייסדי קבוצת דגניה א', שהיו שותפים לקשר המכתבים הנ"ל ועודדו אותי להתמיד בו.

    כל-טוב לכם ותודה על הנכונות.

    מלכה תנפילוב

    ***

    [קטעים ממכתביו של צבי לילדה מלכה תנפילוב]

    3.3.1943

    למלכה תנפילוב שלום רב!

    קיבלתי את מכתבך ומאוד שמחתי עליו. יודעת את: ילדי ארץ-ישראל חכמים הם, וביחוד ילדי היהודים, ובאמת יש מה ללמוד מהם.

    הנה, למדתי ממך שהגשמים השנה הזיקו ליבול גן הירקות, ואני כל הזמן חרדתי על כך. חיפשתי ידיעות על כך ביומנים ובהוצאות של כל מיני משקים המגיעים לידינו, ולא מצאתי כל רמז לכך. והנה את כתבת לי. ואם כי זוהי ידיעה לא משמחת ביותר, הרי בכל זאת צריך חבר-משק לדעת מהנעשה בשדה.

    על חיינו אי אפשר לכתוב. אנו ממלאים תפקידים מלחמתיים כלליים, כמו כל יחידה לוחמת עברית בארץ. התנאים הם לא קלים. יש הרבה עבודה ומעט מנוחה. עושים את כל המאמצים בכדי להוציא לפועל את התפקידים המוטלים עלינו, ומושכים בעול.

    יותר אין מה להודיע. אולי בפעם אחרת אוסיף.

    רוב שלום,

    צבי

    ***

    10.7.1943

    למלכה תנפילוב בת דגניה שלום רב!

    קיבלתי היום את מכתבך ומאוד שמחתי עליו. היה נעים מאוד לקרוא אותו, בייחוד אחרי שתיקה כה ארוכה. ואמנם אין את אשמה בשתיקה זו וכל האשמה נופלת עלי, ואני מקבל עלי כל עונש, אך בכל זאת יש להתחשב בתנאים מקילים. חייל לא תמיד חופשי הנהו, לא בגופו ולא ברוחו, ולפעמים הוא כבול ברוחו הרבה הרבה ימים ושום דבר לא יניע אותו מלצאת מתכבולת זו. וישנם עניינים אחרים בצבא המעסיקים את החייל: אימונים ושמירה ועבודה.

    אנו כעת בתקופת אימונים קשה מאוד. יחד עם התגברות החום גברו גם האימונים שלנו, עובדים יומם ולילה ומזיעים, אולי עוד יותר מאשר בעמק היפה מכל העמקים – עמק הירדן. אין אנו משתעממים.

    אני, כאחד אשר לא לפני זמן כל-כך רב (לפני 12 שנה) עזבתי את ספסל הלימודים, עודני זוכר עד כמה התגעגעתי לימים אלה של החופש הארוך. השדות והיערות, הנחלים והאגמים, הגנים ומשטחי הדשא היו רומזים אלי וקוראים לי עוד בתחילת ימי האביב, ובקוצר-רוח חיכיתי ליום המאושר של הראשון לחופש הגדול.

    ועליך לדעת כי פי כמה קשה יותר לתלמיד בכרך מאשר לתלמיד בכפר. ואני תלמיד כרך הייתי, ולכן אני מבין את קוצר-רוחך-את לגמר הלימודים, ואני מאחל לך שתגמרי את שנת הלימודים בטוב ותבלי את חופשתך בנעימים.

    כן, יפה הוא העמק שלכם, עמק הירדן. הייתי בו פעמיים וראיתיו. יפים גם הקיבוצים. הייתי במסדה, אפיקים, אשדות… אולי פעם, כשתיגמר המלחמה, או עוד בהיותי חייל, אשתדל לבקר את דגניה.

    ועתה אין כל חדש.

    רוב שלום לך ורב תודות על המכתב.

    צבי איש יגור

    (חוסי על הנייר ואל תבזבזי אותו. כתבי משני הצדדים)

    ***

    14.3.1944

    למלכה בת דגניה שלום רב!

    היום קיבלתי את מכתבך והתגאיתי בפני החברים שלי על שרכשתי לי ידידה, אם כי אלמונית בכל, העומדת בחרדה בלב בחדר המזכירות בדגניה ומצפה, שמא בא מכתב מידידהּ האלמוני. יקרים הם החיילים העבריים לילדי ישראל בארץ. ולוּ ראית אותנו, מלכה, בהופעתנו בחוץ לארץ, על סמלינו וסימנינו – כי יש לנו סימנים כחול-לבן על שרוולינו, כחיילים עבריים מהגדודים העבריים. חַיִל לוחם אנו, וכל ההערצה הניתנת לנו מכולם – גם משאר החיילים העבריים וגם מחיילי אומות אחרות – היית באמת נהנית על חייליך הגאים.

    ביקרתי כבר בשני מקומות יפים, אחד מהם הוא גן חיות גדול אשר אין לפגוש דבר כזה בארץ, וחשוב היה מאוד אילו היו יכולים כל בתי הספר בארץ לראות לפעמים גן כזה.

    והנה, את רואה מלכה, שלפעמים גם אני מזדרז ועונה לך על מכתבך. ככה זה. בצבא הכל תלוי באפשרויות ולפעמים גם במצב הרוח…

    אני מקווה שבקרוב, אם הכל יהיה כשורה, אבקר בדגניה ואז תכירי אותי. אני חושב לבוא יחד עם בני וחברתי. התארחי את כולנו?

    רוב שלום לך וכתבי עוד.

    בידידות

    צבי איש יגור

  • על שתי רשימות ועל עוד אחת

    על שתי הצעות ועל עוד אחת

    [קטעים מרשימה]

    חיי השיתוף בקיבוץ יסודם באחריות הדדית של הכלל לפרט ושל הפרט לכלל, וביטויו בבניין החברה השוויונית. הנוסחה השיתופית "החבר נותן לקיבוץ כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו בהתאם ליכולתו הכלכלית של הקיבוץ" – אינה משאירה כל אפשרות של חריגה ביחס לתרומתו של החבר לקיבוצו והנאתו ממנו. מכאן בניין החברה השוויונית ובסיס התקצוב שלה. ובמילים ברורות – אין לחבר בקיבוץ הכנסה שאינו מוֹסרה לקופת הקיבוץ, וכל צרכיו ה מ וּ כ ר י ם מסופקים לו ע"י הקיבוץ ב מ ל ו א ם.

    – – –

    "כדאי לנסות"

    הצעתו של ז.ר. בעניין שיתוף מלא של הדור הראשון בשיקול והחלטה במוסדות המרכזיים של המשק, באה להחזיר לנו את טעם חיי הציבור בו. אין לך גורם מדכא יותר מאשר דחיקתו של ציבור שלם ממערכת האחריות וההחלטה. לדאבוננו זה קרה כך מאז עברו התפקידים הפעילים של הנהלת המשק לידי הדור השני. לא מוסבר לָמה, אולם עובדה היא שבמזכירות ובוועדת-משק אין נציגות מתאימה מן הדור הראשון. ואין זו שאלה של התנצחות דורות. זו שאלה של שיקול-דעת מיושב ומחושב, אשר לדור הראשון יש בו מה להגיד. וזהו עניין של צורכי דור שלם, מזדקן, אשר אם לפתור בעיותיו מוטב שנציגיו יציגו אותן במוסד המרכזי.

    אי לכן, נראה לי, שההצעה לבחור במוסד המזכירות מספר גדול יותר של חברים מהדור הראשון, כערך יחסם בחברוּת – הִנָה צַו השעה.

    צבי סלע

    יומן יגור, 15.10.1971

  • דמוקרטיה

    דמוקרטיה "בגרוש"

    לאחרונה מרבים אצלנו לדבר על האסיפה כמוסד מכריע בחיי הציבור והחברה. דעות שונות הובעו בדיון זה ומרביתן שורשיות ועקרוניות. אלא ש(האסיפה) האחרונה לא כזאת היתה. הניסיון שלא לחשוף את עיקר חולשתו של המוסד העליון ולהיצמד לתחליפים, שיוו לו, לניסיון זה, ערך של המרת הדמוקרטיה בגרוש….

    האסיפה – תמצית חיי החברה של המשק הקיבוצי

    אנו באנו לכאן צעירים, בני 18-20. הבאנו איתנו את חזון הקומונה השיתופית, המתקיימת על עבודת חבריה בלבד, ואשר ביסוד ההנחה של דרכי הנהגת המשק היה מחובתם של כל עובדיו-חבריו לדון ולהכריע בכל ענייני המשק, ומוסדותיו הנבחרים מחוייבים היו להביא את העניינים לדיון ולהכרעה בפני כל החברים – בפני האסיפה הכללית. היה לנו ברור, כשם שברור לנו גם עכשיו, שאין דרך אחרת לליכוד חברה שיתופית אלא במתן אפשרות השפעה והכרעה במשותף בכל מישורי החיים של החברה. כך ניסינו למצות את מרבית האפשרויות להפעלת החבר במסגרת החיים של הקיבוץ, לעַניינו ולהקנות לו את המידע האפשרי בנסיבות האפשריות. אובדנו של החזון הינו מכה על התודעה של החבר, שאינו מוכן לשתף עצמו בכך.

    ומה עכשיו? האסיפה, המוסד העליון של החברה, רוקנה מתוכנה כמוסד מעצב דמותה וצורתה. הפקיעו ממנה כל דיון שבהכרעה, ועניינה באישור הצעות בלבד. האומנם יש טעם לאסיפה כזאת?…

    הדיון בתוכנית המשק

    מבחינת החזון, צריכים היו להתכנס כל 850 חברי המשק לדיון הזה. מהבחינה המעשית היו צריכים, וזה אפשרי, להתכנס 400-500 חברים לדיון הזה. מציאותית מתכנסים אולי רבע מכך… וכל-כך למה?

    החוברת הנאה המוגשת לנו מדי שנה הינה כה מתומצתת, עד שאפילו המוּכָּרים לעניינים מוצאים בקושי דרכם אליה. ובנוסף לכך היא מוגשת 24 שעות בלבד קודם תחילת הדיון בה.

    ומאליה מתבקשת השאלה – לאיזו מטרה נועדה החוברת? האם למטרת הקניית דעת לחבר, למען יידע ויכיר את משקו, כיצד פועלים ענפיו ומוסדותיו, על בסיס מה מחושבות הוצאותיו? או שמא רק כדי להשקיט את מצפונם הדמוקרטי של העורכים? חוברת של תוכנית-משק קיבוצי, שהיא כך מתומצתת, ללא לימוד קודם בחוגים שונים, הינה אמצעי יעיל מאוד להרחקת חברים מן האסיפה….

    צבי סלע

    יומן יגור, 2.2.1973

  • מונופוליסטים גאים

    "מונופוליסטים" גאים!

    "אנשי המערך לא נלחמו בארץ הזאת!" "מונופוליסטים עלובים שכמותכם!" "גם אנו נלחמנו במסירות נפש למען המדינה" – דברים אלה השמיע לאחרונה ראש הממשלה מנחם בגין, אך האומנם הם נכונים?

    המאבק על מדינה יהודית בארץ-ישראל לא התחיל ב-29 בנובמבר 1947. החלטת האו"ם באה אחרי מאבק ממושך על כיבוש עבודה עברית וזכות ההגנה על הנפש והרכוש העבריים בארץ. המאבק העז והמר נישא על כתפי חמש העליות ועד להבאת אניות המעפילים אחרי השואה.

    על כיבוש העבודה העברית במושבות היהודיות נאבקה תנועת העבודה (קרי, המערך), מאבק-דמים עם האיכרים שתנועת הצה"ר תמכה בהם; גאולת אדמות הארץ נעשתה ב"אגורות" שנאספו בקופסה הכחולה, אותה רמסו הרוויזיוניסטים ברגל.

    מה חלקם של אנשי בגין בבניין הארץ? המחרשה, המקצרה והקומביין של תנועת העבודה הם אשר קבעו את גורל יהדותה של ארץ-ישראל, ולא צחצוח "החרבות" או משחקי החגורה והרצועה באלכסון החזה! מי יושב בישובים ובקיבוצים? אנשי המערך והקיבוץ הדתי! כל "חומה ומגדל" מקורה בהתיישבות העובדת, ללא סימן של אצ"ל!

    והמאבק עם הערבים? "ההגנה" היא אשר הקימה את יחידות הנוטרים, החי"ש והפלמ"ח שהגנו על הישוב בארץ; בעת שההגנה בתל-יוסף "וגם בבית-אלפא עולה עשן" – מה היה חלקם במניעת ההצתות ובכיבוי השריפות?….

    צבי סלע

    "דבר", 9.6.1981

  • במבצר עכו

    במבצר עכו

    נשפטנו ל-10 שנות מאסר. עוד היום מהדהד באזני זעמו של הקטגור: "מורדים, נושאי-רובים ופצצות". לא היינו בלתי מוכרים להם, לקציני בית הדין הצבאי. עוד תמול-שלשום לחמנו יד ביד עם חבריהם בצבא נגד הכנופיות. הם ידעו כמונו את טוהר נשקנו, כי לשם הגנה בלבד הוא נישא בידינו. אולם, לא היה זה הצדק אשר נשקל בדין זה. היה זה משקל השררה אשר הכריע, בעוותו את הדין.

    היו אלה ימי מאורעות 1936, אשר הגיעו לקיצם בעקבות שיתוף הפעולה בין הצבא הבריטי לארגון ההגנה. משהעלימו השלטונות עינם מפעולות יחידות ההגנה, הצלחנו לגרש את הכנופיות מן הכבישים, מהמרחב המיושב, ובעזרת הצבא גם מן ההרים והבסיסים שלהם… כאשר מרד הכנופיות החל שוקע נשבה רוח אחרת בשלטון, אשר גמר אומר לחסל את ההגנה הבלתי-לגלית.

    וכך, יום אחד נתפסנו – קורס קצינים של ההגנה – גרעין הצבא העברי לעתיד, שעשה דרכו במסע אימונים מיבנאל לג'וערה ונתפס לא רחוק ממולדת. 43 בחורים, מפקדי הקורס וחניכיו, כותרנו ע"י כוח ממונע גדול של המשטרה ונלקחנו למאסר…

    היה זה ה-5 באוקטובר 1939 כשנתפסנו, ובו ביום הובאנו למבצר בכלא עכו. 25 ימים עברו עלינו בניחושים ובאשליות, וב-30 באוקטובר 1939 ניתן פסק הדין. 42 נשפטו ל-10 שנים ואחד למאסר עולם. המהלומה ירדה כחתף. עם כל רצוננו להתגבר, נתפסנו ל"מרה שחורה". הצמחנו זקנים ושפמים ועסקנו בחישובים – מתי תהא שנת השחרור ובני כמה נהיה אז ואיך יגדלו הילדים וכו'.

    עד מהרה הוחזרנו אל המציאות. היה עלינו להאבק על זכויותינו האלמנטריות. המשטר שאף לדכאנו ולהשפילנו והיה עלינו לעמוד על המשמר. כל ניסיון להשפיל אותנו ולהנמיך קומתנו הוכשל והתנפץ אל חומתנו המלוכדת, עד שחדלו הניסיונות….

    נקודת אור ושמחה היו ביקורי המשפחות והחברים בימי חג ומועד. היה זה ביטוי של שותפות-גורל ונשיאה בסבל. הרבה ימים לפני החג היינו חיים בציפייה לביקור…

    שנה וחצי הגיעו לקיצם. מזה ימים החלו להתרחש דברים, הורגש באוויר, אבל לא ידענו מהו. יום אחד לפני השחרור נתבשרנו רשמית – מחר משתחררים. גל גואה עבר בנו. שיחה לא נתקשרה. כל אחד היה עם עצמו ולבו מלא על גדותיו. מחר החופש… מחר הפגישה עם המשפחה, עם החברים…

    ליד שער בית הסוהר חיכו לנו המשפחות. רק עברנו את המפתן וכבר נחטפנו ע"י היקרים לנו. הרבה דרכים לביטוי רגשות. חיבוק של אומץ ולחיצת-יד איתנה, ובכל זאת עיניים מתלחלחות. הביאו אותנו לעין-המפרץ. מי לא חיכה לנו שם? כל הארץ: חיפה וקריותיה, תל-אביב וירושלים, הגליל והעמק.

    ליגור הגענו אחר הצהריים… ים של מטפחות וראשים גלויים צבא על הכביש הראשי. ירדנו מן המכונית והגוש כאילו נפתח לפנינו ונסגר מאחורינו, בלע אותנו. הושטנו יד לשלום, לברכה. מישהי מגישה לי את בני והוא מסרב לעבור לידי. אינו מכירני עוד. בן שנתיים וחצי הוא כעת והוא ראה אותי בבגדי אסיר, בגדים חומים, והרי עכשיו לבושי הוא חאקי. ככל החברים – חלוץ, שוב חלוץ.

    צבי סלע

    ספר יגור, עמ' 171

  • מתוך כתביו של צבי

     

    קלוסוב 24.9.1931

    – – – היום יצאו לאוליקה 5 (חמישה) אנשים לשם חיזוק כוחות הפלוגה. היה יום מעונן, והעננים הכבדים העיקו על הלב. יוצאים החברים מקלוסובה, נפרדים האיברים מהגוף ונשלחים לשוק העבודה. וההכרה חדורה בלב היוצאים. יוצאים הם, שלא מרצונם, להקל לקלוסובה את מלחמת הקיום אשר תלחם בעקשנות כה רבה ובקשיות עורף כאותו הסלע במחצבה אשר עליו חייתה וחונכה וחושלה זה שבע שנים.

    אך כה רב הכאב… מרגיש אתה כאילו חודו של סכין מתנועע ויורד למול לבך, ונתקע בבשר חזק ואחד אחד מתנתקים העורקים, לאט, לאט… עוד מעט ויגיע ללב.

    אך כוח ההתנגדות חזק כי לחיות אנו רוצים ומוכרחים, כי אין אנו "איש לעצמו", אנו תנועה, המון, עם, ארץ, מעמד, מרד, תרבות, הכל הכל אנו ואם אין אנו לנו, מה לנו.

    ועומדים אנו במערכה איתן, מלאי אמונה בטחון ותקווה כי ננצח. מוכרחים אנו לנצח, כי בידינו הצדק ולו נסבול!

    עומדים אנו במערכה ובידינו הנשק, נשק ארצישראלי – חלוצי, עבודה. זכות לעבודה.

    ולעומתנו אי הצדק הרשעי של שלילת זכותנו בעבודה. לאיש יהודי אסור לעבוד.

    מי ינצח?

    תמיד ניצחה העבודה ויצרה…

    התרבות העולמית הפרוגרסיבית על ידה נוצרה ותכריח את הכל להסתגל אליה, וכזה גם סופה של מלחמה זו.

    עתידים אנו לעבוד – על חורבנה של הריאקציה בקלוסובה.

     

     

    פלוגת חיפה יגור 18.2.1933

    בודד התהלכתי בתוך החיים המפכים של הפלוגה. בודד לא מבחינת הרגשתי אני, להיפך, אני הרגשתי את עצמי כאבר מכל אותו הגוף הנקרא "פלוגת יגור" על כל כיבושיו ויצירותיו. תמיד היו מעיינותיי אך ורק לחדור לתוך החיים החברתיים של הפלוגה, והרגשתי שנקשרתי למקום בעבותות פלדה אשר לא יכופפו. אבל מה שחסר לי, ההתקרבות של האנשים בפלוגה אלי. ואני הלא כה אהבתים – מתוך יצירה וסבל גדלו האנשים ויהיו בעיני גבוהים גבוהים… קשה היה לי לגשת אליהם – ראיתי את קדושת פועלם ופחד של קדושה עטפני מפני כבודה של נשמה יתרה זו. והלא כל כך רציתי להיות קרוב אליהם, ביניהם – –  התהלכתי במחנה, בחדר האוכל, יחידי, מרגיש את כל הגדול אשר בחיי ציבור כובש לחמו ונפשו, יוצר, בונה עתיד גדול של חיים עבריים, חופשיים, עמלניים, עבור העם היהודי המדוכא, החולני וכו'. ואני כל כך הייתי רוצה לשתף את מישהו + מישהו אשר ירגיש לכל רגשות נשמתי – ואין. רציתי שמישהו יקרב אותי, ידבר אלי, יספר ואז הרי גם בעצם גישה זו היה הוא משתף אותו עצמו בפנימיות שלו.

    והנה נפגשתי עם שושנה לפני שלושה שבועות. בפשטות יתרה ובדברים מעטים קרבתני אל תחום היצירה הנפשית. (אם כי שאת יצירתי אני וחלקי בתוך החיים האלה הרגשתי היטב, בכל זאת לא התמזגתי עדיין בתוך החברה עצמה). היא הכניסתני אל תוך היצירה הגדולה בקיבוץ הגדול, החייתה אותי ברוח ידידותה האנושית.

     

     

    26.4.1933

    ברגע של אושר

    אני חולה. יחידי שוכב במיטה בחדר הנמצא ב"משק". "רחוק" מכל המקום הבולע את החברה. נדמה לי שבדידותי התחילה לחלוף. התחילה לחלוף מפני שעדיין לא מצאתי את השדה להתפשט, להתרחב, על כל כוח האנרגיה שלי. אולם עכשיו כשאני שוכב כל כך יחידי ויש אפשרות לחשוב על כל המעבר של חיי הקצרים בפלוגה, המלאים כל כך הרבה אינטנסיביות, ובכל זאת עוד לא נוצלו כל האפשרויות. הן לפניך עולם מלא על כל דאגותיו וסיבוכיו הכלכליים והפוליטיים, והאנשים בהם נתונים כבתוך מערבל ללא כל חשבון, רק מחשבה אחת: הצלה. אך לאן לפנות? הן זה כל כך עגול וקצה להחזיק אין, והכל סוחב למטה. ומסתובבים המסכנים במעגל הקסמים מאין גם קש אחד לאחיזה, ויורדים שוקעים למטה. ולא ידעו, שעם התאמצות אחת גדולה, ללא כל ויתור, הם בהסתערות יעלו, יעלו מעלה – – –

    ואתה רואה זאת ואין לך יכולת לפעול. חלש, אין אונים, אתה שוכב ומהרהר: לו יכולת, לכל הפחות יכולת, לדבר עם מישהו, להוציא לכל הפחות את חום הרגשותיך בדברים!!

    ואז היא נכנסה. לרגעים מעטים. אך כמה אושר, כמה בטחון בניצחון הרצון העז של האדם הביאה אתה. חלף הצורך בדיבור. יש לפניך אדם קרוב אשר לפניו אתה יכול לגלול את כל פרשת הכאב האנוש. והוא לא רק יבין אלא ירגיש, ירגיש בפשטות כה רבה אשר די לך רק להביט עליו ותהיה שקט. או לא! תהיה שמח. רגשות שמחה של שותפות בהרגשה, בסבל, בפעולה ימלא לבך. וזרועותיך החשופות, זרועות פועל חזקות משורגות בשרירים חזקים, מושטות לקראת התבל: זרועות אלו אשר נועדו לחבק עולם, למה לא יחבקוהו? המפני חולשתם של היצירים החיים עליו, המביאה אותם לידי אכזריות? והן לא לכך נוצרו! הן הם רק חונכו לכך! ורגש הגבורה שלהם נדחה לפינה אך ורק בעטיו של חינוך זה! ואותו האיש, עם הפנים המגושמים, המביט עליך בעיניו התאוותניות הן לא מרוע לב הוא כזה. לא מאשמתו הוא נעשה גזלן. וצעקה כאילו נקרעת מלבבך: הזרועות! עוד תחבקנה בכוחכן את כל יצורי העולם ותשיבון מן המערבולת אל המסילה הישרה!

     

    יגור 4.5.1933

    ערב אחד למאי. למרות זה שגם אצלנו נמשכה העבודה עד ארבע, כבכל ימי השנה, הייתה מורגשת החגיגיות. כבר עם בואך למחנה פגשת בהתכוננות ליום המחרת – האחד במאי. לא בצעקנות רועשת של טיפוחי מילים מהפכניות, לא באשליות ל"יום הנקם" במשטר הקפיטליסטי האימפריאליסטי וכו' וכו' כי אם להבלטת כוח מאורגן היודע להעריך את ערכו בבניין הארץ, ביצירת החברה והתרבות העברית. כלומר ארגון אחראי הקובע בחיים הציבוריים, כלכליים, מדיניים ותרבותיים של הארץ. כזאת ראיתי את ההתכוננות לקראת האחד במאי ביגור וכזאת פגשתי גם בחיפה.

    אחד במאי. נמשכות העגלות מן החצר אל הכביש, המובילות את אנשי המקום להתכנסות רבתי בחיפה. המחנה נשאר ריק. גם הילדים אינם. הממלכה שלהם הקדימה את קבלת פני האחד במאי ועדיין לא שבו מן העיר. נשארו בחצר רק אנשים מועטים. ונמשכת שורת העגלות הטעונות ערימות ערימות של חולצות לבנות ופנים צוהלים. הכל שר, הכל חוגג. ים של לובן מכסה את הכביש. והים הזה מתנועע, מכה גלים, גלים חיים, משמיעים קול של רעש מתפרץ מתוך בשורת החירות הבאה. עם הסתפחותה של "רמת הצפון" הובלט כוחנו עוד יותר. הפגנה חיה של אנשים עובדים ופנים צוהלים…

    בעקב העיכוב שבא מטעם המשטרה הגענו לחיפה בקצת איחור ובפילוג המחנה לשניים, כי לא נתנו לנסוע יחד. אך איזה רושם עשתה גם הכניסה הזאת לחיפה. כל עובר עמד שעה ארוכה והביט אחרי המפגינים הכפריים העוברים את הרחוב בסך ושרים את האינטרנציונל. מי שהודה על העוז והביטחון של הפועל הכפרי הזה ונתקרב אליו באיזו שהיא אמתלא, ומי שעמד וצער עמוק בעיניו על "אי יכולתו" להשתתף בין המפגינים, ומי שעמד משתאה על העזות הזאת כאומר: האומנם יש כוח כזה אצל היהודים ואם כן זהו הכוח. והמון המון מטפחות מונפות וקריאות "דרור" מכל הצדדים לקראתך. ובהביטך אל המון הפנים השונים האלה, אשר כל אחד מהם מביע דבר מה אחר, והרגשת שאין לך שונא בארץ.

    באמפיתיאטרון המון גדול. כ-5000 איש פועלים. גם ערבים מהברית. אין מקום לשבת. הדחק גדול, אך הסדר גדול ממנו. הסדרנים, נדמה לך שאתה לא רואה אותם, אך בכל זמן של סידור מקום הם מופיעים ואין צורך יותר לעמוד. וההמון לא רק צעיר-בוגר. "זקנים", נשים וטף. והמתיחות גדולה. לא רק לשמוע דברים מהפכניים אשר במעשיותם הם אפס, כי אם שוב פעם, בפעם האלף, על יצירה ובניין הקלטת עלייה, שמירת עמדות נכבשות בזיעה ודם. הן זה בפעם האלף, ואולי גם יותר, אך זה כל כך יקר ואדם כל כך רוצה לשמוע. האין זה סימן של נכונות לכל מיני התאמצויות להגנה על שאיפות ויצירות של הציבור העובד? הנה דבריו של ברל כצנלסון: "האמפיתיאטרונים, בתי הפועלים, בתי קופות חולים, מוסדות קופות מלווה וחיסכון, בנק הפועלים וכו' וכו' הלא אל כל אלה יבואו שונאינו מעל לגופינו השותתים דם – רצח!" וכמה שקט היה בקבלת הדברים האלה! שקט של שיקול דעת וכובד האחריות, מאותו מין המכניס את האדם לתוך תוכו של עולם האחריות והמסגל לו את הנכונות לכל! לכל!

    והנה על מגרש "הפועל" מפקד. מפקד כוחה האקטיבי של ההסתדרות. אנחנו באנו ראשונים, אחרינו מתחילים להתכנס כל מיני הפלוגות. הנה "הפועל" הכחול כולו וכתובתו אדומה. צעיר חסון בסיס לתנועה הלוחמת. והנה הקבוצה הימית. כולה לבנה וכתבתה אדום. נושאת בגאווה את סמלה – הים. והנה הנוער העובד נכנס צעיר כולו, מלא חיים ומרץ. כחול עם כתובת אדומה.

    התחיל להסתדר לקראת המפקד. צעירים ומתחילים?! כנראה שזהו כוח. נוער עובד. וזה מספיק. אפשר לבטוח בו. והנה התחיל המפקד. מארבע זוויות המגרש יצאו ארבע הפלוגות, שתיים שתיים, אחת מול השנייה. נשם הלב בחוזקה תחת הרגשת כוח פנימי מתפרץ. הן אין זה חילות צבאיות, אך זה הפגנת כוח הפועל, כוחו בעבודה, בשלום ובהגנה. ונמשכות השורות וצועדות הרגליים פסיעות פסיעות, קלות, חזקות, נושאות באומץ את הגוף. עמידת דום. ריכוז הדגל של "הפועל". צלילי האינטרנציונל, דברי ברל רפטור. האין ביטוי של אומץ וביטחון, של נכונות והתנדבות לקראת כל הבא? והשקט, השקט הזה, האין הוא מוסיף יותר חבירה לנאמנות זו?

    ובכל זאת, בכל זאת כששאלה אותי ש. על התרשמותי מהאחד במאי עניתי: לא התרשמתי. כי מאד מאד אני ירא מהשקט הזה שלא ייהפך לרעש. שהביטחון, אשר אמנם ישנו וצריך להיות, לא יעוור את עיני נושאיו להקדים ולראות כל סכנה אשר תבוא או אשר תחשוב לבוא. פחדי שהשקט הזה, לא יוציא את נושאיו מתוך הערות המתמדת לקראת כל נחשול של סכנה ולקראת כל מפעל של בניין, הוא אשר הכניעני וחבל.

    יגור 5.5.1933

    ערב. אני מלמד עברית! הן זה כל כך מחייב. להחדיר רגש לצלילים הנפשיים של המבטא העברי, לתוך נפש – אני מפחד לאמור, אך בכל זאת – זרה. חשבתי, יהודייה. שבע שנים בארץ, נושאת העברית בחובה ויודעת מה זה תרבות עברית ולבסוף רק מדברת – רק מדברת. כי מה, מה לה לבת תרבות "גויית" מחונכה אל חיק תרבות בלי שום מעמסה של כאב ורכות, סבל ושמחה, אשר היא לא רוויה דם קדושים ובלהות צלמות וטבח גיבורים. מה לה ולהבחנה מן ה"ב" הבאה ב"טבח" להקשות על המעשה האיום של שחיטת גיבורים העומדים באומץ לב על קדשי אומתם אל ה"ו" ב"רוויה", על רכות העצם המקבל את הדם נגד רצונו, מתוך הכרח? והן היא לא ידעה מעולם על תרבות של "שיחוח" ולהגיש את כל הסבל המוטל על הגוף מתוך מכת עם שלם אשר הוגלה מארצו עבור גבורתו, עבור אומץ ליבו לעמוד על נפשו בחירוף נפש. הן היא לא תרגיש את זה, לא תבין אף אם תדע על זה, וידוע תדע על "שכח" בלי שום מעמסה בלי שום כאב, בלי שום סבל בעד גאון דורות שעברו. והן זאת היא התרבות העברית, זאת היא ולא אחרת באשר היא קשורה אל חיי העם, אל עברו, אל סבלותיו, אל גבורתו הגזולה ממנו במשך אלפי דורות ע"י כל מיני גלגולים של מושלים שונים, אל נפשו וליבו הספוגים דם ודמעות גם יחד, וכל זה הן כל כך מורגש מן ה"ו" וה"ב" ה"ס" וה"ש" ה"ט" בכל קשיות ורכות הביטוי שלהן. הרי מכאן הן באות וכל נגיעה באחת מהן הרי זה אומר נגיעה בנפש העם, בנפש היצירה העברית אשר מתוכו שאפנו, שואפים ונשאף תמיד, את כל הכוח. מן קפיצה למדורה והושטת צוואר לשוחט, עד לייבוש ביצות עד עקירת סלעים והקמת ישוב פורח. בתנ"ך חולות מדבר שמם זרוע הררי אבן והן הרי כל זה – נפש, ונפש מי יעז לגזול. ולה זה לא מובן, לא מורגש. עצמותיה מפוטמות לשד תרבות הגולה הצרה, ולכן לא תבין ולא תרגיש. לכן זה לא חי בה. ולא תבין לכן, גם כי עם סוף התרבות העברית, סוף האומה העברית ועם סוף האותיות העבריות, סוף התרבות העברית. אך נצח ישראל לא ישקר. כי כל אדם מישראל גם כי שלא יבין, שלא ירגיש את חובת התרבות, ויקימנה…

     

     

    27.10.1933

    קשה

    העלייה הגרמנית מתנכרת לכל הערכים הכבושיים של הפועל העברי בארץ בשטח העבודה, החברה ואולי גם התרבות.

    ובכן מה?

    אולי תבוא גם תשובה

    תשובה או הגבה.

  • מכתבים מבית הסוהר

    מכתבים מבית הסוהר

    מספר 1

    …אינני צריך לעידוד, כי כל דברי העידוד לא ישפיעו עלי לטוב או לרע. לפי הערכתי ישנם שלושה מצבים בחיי האסיר, שלוש תקופות:

    • התרגשות
    • אשליה
    • השלמה

    אין מקום מעל דף זה לתאר את בחינתם הפסיכולוגית של 3 המצבים, אולם המצב השלישי הנהו עמדת קבע של עצבי האסיר המעריך את המצב כהווייתו. אשמה זו, משפט זה, פסק-דין זה ואישור זה או אחר, אלה הם שלבי ההתפתחות של המקרה שלנו, ולא ייתכנו כל מיני אשליות. צריך לשאת את הכל בכוח, וכיאות לאדם הנושא גאווה לאומית על שכמו. וכזה הייתי מהיום שבו נתפסנו. שום אשליות לא השתלטו עלי ולא היו לי כל אכזבות, לכן נשארתי שוקט ובוטח שכל מה שהמפקד הראשי יאשר זה יקום. ואין לי כל פחד בפני זה.

     

    מספר 2

    ובכן קרה האסון. נאסרתי ל-10 שנים. אם כי לא ידוע עדיין במה זה יגמר. בכל אופן עלינו עכשיו את מיטב שנותינו לבלות כאן במאסר, בתנאים קשים של אוכל, לא מספיק ולא מתאים ולא תרבותי, ושיכון ללא מצע וללא כסות, הלבשה ללא לבנים, נתוקים וקרועים מהבית ומהחוץ כחיה בסוגר. כל רגש אנושי אשר בך רוצים לשבור, לשעבד. כאן אדם אין – יש עבד. הנישא את זאת? באם החברה תהיה שלמה לא נשבר, ורוחנו לא תיפול. אך גם פה נפלה השלהבת וההתפוררות מתחילה. בקטנות, אבל מתחילה, ולוואי שלא תתפשט. ואני אין לי יום ולא לילה, לא שושנה ולא ישראל, לא אמא ולא אחים. לא משק ולא חבר. מתי אראה אותם? בעוד 7.5 שנים – 90 חודש. סיכום איום. שנים לא תסולאנה בפז חולפות. היידע ישראל את אבא? היחונך לרוחו? כן! אני בטוח! את שושנה מבינה את אבא של ישראל וממך יחונך לרוחו, ותהא זו נחמתי.

    ובכל זאת אין זה כל כך נורא כאשר אתה יודע על מה אתה יושב, ויש על מה לשבת. אם כי שנפלנו באופן טיפשי, ואת האחראים לכך אין לפטור בלא משפט ציבורי והמאסר שלהם איננו מכפר על פשעם – הרי בכל זאת הדבר בכללו כדאי הוא שנתענה עליו, שנסבול עבורו. כי ידענו לקראת מה אנו הולכים ובפני מה אנו עומדים, ויש לשאת את הפורמליות עד תומה בשקט ובגבורה.

     

    מספר 3  13.9.1939

    ליקרים שלום רב! לעולם לא חשבתי שמישהו ימלא את מקומך ואת שליחותך. על כל הטיפול אנו יודעים גם כאן קצת. גם מי מטפל. בכל פעם אנו מקבלים ידיעה. יודעים אנו גם קצת על הנעשה בחוץ בשבילנו אולם עלי להודות שלמרות עצבינו המרוגעים והשקטים עתה בהחלט, או הודות לכך לא יכולים לקרוא.

     

    מספר 4

    ליקרים רב שלום! בהזדמנות אני כותב לכם עוד פעם. מצבי כמקודם. אישור פסק הדין לא השפיע עלינו כמו שלא השפיע מדי פסק הדין. אנחנו רק רואים בזה התנקשות בתנועה הציונית וזה אשר מכאיב ביותר. נצטרך לשבת כאן בעכו בתנאים אל אנושיים זמן ממושך. להתענות תחת יד העבדות. אנחנו לא נכנענו ועדיין נושאים את ראשינו אל על ובטוחים שנחזיק מעמד כל זמן היותנו אסירים. לא להתנוון! זוהי הסיסמה שלנו. ואני תקוה שנעמוד בזה. קיבלנו ידיעה שיש הבטחה מלונדון לעיין במשפטנו מחדש מקץ 6 חודשים למאסרנו. אני מצדי, האפיקורס בכל ההשערות הקודמות, מאמין בידיעה זו, ומאמין שאז יהיה קץ מאסרנו. ובכן בערך יוני, יולי 1940 – – –

     

    מספר 5 – חסר

     

    מספר 6

    ליקרה שלום רב!

    יש לי הזדמנות להוסיף ולכתוב באשר יש לנו נרות חנוכה ולאורם אפשר גם להספיק לדבר אליך עוד קצת. ובכן פרטתי לפניך את סדר יומנו. מעניינים הם בכל זאת. רק חבל שאי אפשר להעלותם על הניר. היה זה ממש ספרות די נכבדה בתולדות תנועתנו. אני רק מקווה שהדברים כל כך נחרתים בזיכרון עד שלא ישכחו. ישראל! חביב! נחמד! מתוק! אתה קורא לאבא ואבא איננו שומע ואיננו בא. אין דבר! הוא פעם יבוא ויספר לך הרבה הרבה על מה ולמה, אז, הוא לא בא. אך כעת ישן וזכור והיה טוב לאמא.

    שלום לך יעקב. תנועתנו חלוצית ועל ההגשמה האישית יסודותיה. ואין קרבן אשר יקשה לחלוצים ולמגשימים כדי לקיים את תנועת החיים הזאת. ואין כוח אשר יעכב הכוח המתפרץ ובפניו ישברו כל חומות האבן והתיל, המים והאש. אין מכשול אשר בפניו יישאר לעמוד מבלי להתפרץ אחר כך ביתר שאת וביתר עוז. בהרבה ניסיונות נתנסנו ועמדנו בהם והעפלנו תמיד. גם כעת לא רק לא ניסוג כי אם גם נעפיל. כי אסור לנו להישאר לעמוד פן נדרס. ואם כי הפרטים של ה-43 אינם מאד מעניינים אפילו מבחינה חברית בכל זאת ה-43 זהו פרק של חינוך בתולדות התנועה שלנו. ואם נדע לנצל אותו נרוויח הרבה מאד.

    טיירע מאמא! כליימן דיינע ווערטער און זי… (יידיש, כותב לאמא)

    ש. יקרה שלי. כתבי לי עליך ועל ישראל ושמרי על בריאותכם. מותר לכם לכתוב שתי פיסות ניר. נא למסור את ברכתי המצורפה… כתבתי אני וחתמתי גם בשם א.

    מספר 7 – חסר

    מספר 8  24.12.1939

    ליקרים שלום רב! בקשה לי אליך יקרה שלא תחשדי בי שוב באי בטחון בנאמנותך לעשות למעני כל מה שבאפשרותך ולמעלה מזה. אולם בכל זאת היית רוצה לשאול אותך מדוע לא קיבלתי ממך שום מכתב? האם כתבת ולא מסרת? או אולי לא הגיע אליך מכתבי אני? בכל זאת יש לכתוב ועוד. כמה פיסות ניר קיבלת ממני בפעם הקודמת? האם קיבלת 3? והברכה לחג השנה הגיעה לתעודתה? כתבי לי על כל זה ולא אצטרך לשאול. חבל על מקום בדף הזה. אני צמא לדבריכם וכל שתכתבו הרי זה כהרוויית הצמא במדבר.

    הביקור האחרון הוסיף לי הרבה בנפש. ידעתי שאי שם בפינות עוד מתגלגלות פנינים אשר לא הועם אורם. ולחיזוק המוסר הפנימי שלי, האסיר, הכרה זו כמקור מים חיים. תגידי לו השאר את דברי אלה ודי לי ולו. יקרה! את החסר לי לא את יכולה לתת ואת נכונותך אינך צריכה לתנות בפני. אני יודע ומכיר מי נשואה לי.

    תנאי החיים שלנו השתנו קצת. אנו לא ישובים כעת בפנים בית הסוהר, כי אם בחצר. תנאי דירה קצת יותר צפופים אולם חופש יותר. כמעט שאין לנו עסק בשוטרים. אני עובד על המגדל כל היום בשמש יחד עם אריה. בערב אור חשמל. מנורות קטנות שמקלקלים את העיניים. כעת יש לנו אוכל מספיק. אינני חסר כלום רק חופש… נקוה שבמהרה נתראה.

     

    מספר 9  26.12.1939

    שלום לך יקרה! נתנה האפשרות לכתוב עוד פעם, וכמובן שאני משתמש בה. יקירה! אתמול קיבלתי את מכתבך אחרי שכתבתי אליך ותסלחי על התרגשותי. תנאי החיים אצלנו הם כל כך חד גוניים עד שתיאור חד פעמי נדמה לי מספיק להמון זמן. יקיצה וספירה ולעבודה. לאכול אין מה. מקבלים רק ב-11 לפני הצהריים וגם מה שמקבלים צריך לזרוק החוצה כי איש אירופאי אינו מסוגל לאכול את זה. ושיכון צפוף כאמור: לחם צר תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחוזר חלילה. כפי שכתבתי לך, הוציאו אותנו מפנים בית הסוהר והכניסו אותנו בבניין בחצר. כל תנאי הקשר והאספקה הוקלו כך שאין אנו חסרים אלא את החופש. אולם דבר אחד יקר ערך ניטל מאתנו והוא האפשרות להתראות שלא בזמן הקבוע. בינתיים איני רואה שום אפשרות של סידור לכך מפני שיצאנו את החצר ולכן עליך להפסיק את הנסיעות. במקום זה רבה האפשרות של קשר בכתב ואל לך להצטמצם בדף אחד בלבד וכל מי שרוצה להוסיף משהו יכול להוסיף וזה לא יהיה על חשבונך. כמובן שצריך גם להתחייב עם האפשרות שהמכתבים עלולים להיתפס עם הבחור שהביא לך את המכתב שלי. אל תכתבי רק תגידי לוולודיה שיסדר לי את העניין בנשר. את המכתב בו כתבו הרבה חברים לא קיבלתי. קיבלתי מגבת וסבוניה וכעת אני מעוניין בעפרון. מכל הידיעות שאנו מקבלים כאן אין לדעת דבר ברור, אולם לפי הערכתי אפשר להניח רוויזיה של משפטנו כתום 6 חודשים למאסרנו כפי שהובטח לב.ג. אין לי את האפשרות להתרכז בהערכה ולכן אני קובע את זה בקצרה. ואשר להרגשה שלי בהחלט הייתי רוצה להרצות לפניך על זה בפרוטרוט ובסדר, אולם אני צריך להיות בטוח שלא תחשבי ששולט בי הדיכאון כי אין זוהי אך ורק הערכה מחושבת. ואינני רוצה לעשות זאת כל זמן שאת מבקשת ממני שני דברים סותרים: 1. שאני אכתוב על ההרגשה ועל פרטי חיינו ו-2. שאני אחשוב כאילו נאסרתי בעד משהו כדאי. אלה הם שני דברים לחוד. אפשר לחשוב ככה והפרטים המתוארים יטילו דכאון, לא עלינו חו"ח, כי אם עליכם. ומכיוון שאני בטוח שאם אני אגיד כעת  א י נ נ י   מ ד ו כ א  יגמר העניין שאת ועוד חברים רבים חושבים עלינו כי אנו מדוכאים, הרינו מבטיח לכתוב בפעם הבאה הערכה ומחשבה על מצבנו.

     

    מספר 10  30.12.1939

    שלום רב לך יקרה! היום בדיוק חודשיים מיום שנשפטנו ואיננו יודעים עוד כמה תאריכים נמנה עד שנפסיק. רווחות שמועות שבקרוב נפסיק למנותם ולוואי ויהיה זה נכון. הידיעה אומרת שכנשאל מפקד הצבא הבריטי עלינו ענה שזה עניין של חודשים ואפילו פחות מזה. עם זה, שהוציאו אותנו מתוך בית הסוהר הפנימי לחצר החיצונית, הוקלו תנאינו לאין ערוך ואחרי מכתבו של ו. ושלך מה-6 בחודש זה וגם של הפרדסן הנני מרגיש הקלה רבה. מנוחה נפשית. יש רק דבר אחד שאת הפגישות כקודם בגניבה אי אפשר יהיה לסדר יותר ונצטרך לוותר עליהן. במקומן תבוא הפוסטה שהרי מהמשרד לא קיבלתי שום דבר. כעת אפשר להעביר יומנים וצרורות בדרך שלנו כמכתבים. שום דבר איני חסר. נעלים קיבלתי את שלי וגרבים יש לי גם כן.

    יקירה! ידעתי את האנשים שלנו. ממון לא אכזב הם. כל איש בקיבוץ על כל מגרעותיו, צורתו האנושית נשמרת בינתיים. זהו יסוד מוסרי לנפשו וזוהי התעודה החותכת של היות האנשים האלה בקיבוץ. של ויתור על כל מיני נוחיות אשר האנשים האלה יכלו לרכוש להם בחברה. הייתה תקופה בה קבלנו על חוסר נכונות לעזור לחלש, לסובל, לנתון בצרה. כעת אנו (בעיקר אנשי האסכולה הקיבוצית) מתמרמרים על אשר יש מי שחושב ועושה אותנו לסובלים, לנתונים במצב ורוצים לעזור לנו. יקרה, הא והא לא נכונים. אנו צריכים להיות כל כך פשוטים עד שלא יזעזע אותנו שום דבר. המלאכותיות כך היא צריכה להיות לנו לזרא אבל המקוריות, זהו לשד חיינו, ממנה אנו מוצצים את החיות שלנו ואותה אנו צריכים לקבל בזרועות פתוחות. אני מתכוון לעזרה שהגישו לך בנשף.

    את כל התנאים בתוך בית הסוהר קיבלתי בקרירות אכזרית, צורבת, והשלמתי שעלי לשאתם למרות כל השקר שבחופש. נדמה לי שעמדתי ברגעים הרבה יותר קשים. כוח הברזל – להתכופף אך לא להישבר. רוחי לא נשבר. לא רעדתי בליל החקירה, לא חששתי לענויי גוף והייתי גאה שנשאתי הכל בשקט.

     

  • מכתב מהכלא לישראל אידלסון

    12.8.1940

    לישראל א. שלום רב!

    אינני רגיל בפניות לאישים, אולם הפעם אני מרגיש הכרח לבטא את הרגשותיי לגבי המצב שלנו ואני מפנה את כתבתי דווקא אליך באשר אתה הינך חבר יגור ולכן יש לי העוז לעשות זאת. ואיתך הסליחה. גמרנו 9 חודשים מלאים בבית הכלא, חמישית מזמן ענשנו. 9 חדשים ארוכים ומלאים סבל של משטר מותאם ומודרך משך מאות בשנים להכלאת פושעים פליליים. תקופה קצרה-ארוכה זו הצטיינה בטלטולי נפש מדאיבים ומזעזעים הן במצבנו אנו, המצב המשפטי הפורמלי והן במצבנו כחלק מן העם הדווי היושב בציון.

    היו ימים אשר בהם ראינו את החשכה המכסה את עין הארץ ובאה עלינו כחתף, ולא ראינו את הקץ לגלות ישראל. אז בימים ההם ידענו וראינו את סבלותינו כחלק מסבל העם כולו ואם כי שגם אז, כאשר התפתל העם בסבלותיו והמכות נתכו עליו אחת אחרי השנייה, לא אמרנו נואש לתקוותנו הלאומית וקיווינו לימים טובים מאלה לישראל, הרי לגבי מצבנו אנו אמרנו: אין ברירה. אנו מוכרחים לסבול ואל לו ליישוב לוותר בגללנו אף על קוצו של יוד. לא פעם הבעתי אני דברים בדבריי לחברים ביגור, ולהפך וראיתי את עובדת מאסרנו כעובדה מחנכת בשורה, במשק, בהסתדרות, בנוער ובבתי הספר, ואולי גם בגני הילדים. ידענו שיומנו נחרץ ועלינו לקבל את הדין בשקט ובגבורה כיאות לאנשים חלוצי בנין המולדת, ובכל זאת הייתה בנו התקווה.

    והנה הגיחו קרני שמש ראשונים ושניים ושלישיים ממפלת ממשלת צ'מברליין, עד כניסת איטליה למלחמה, ועד התחלת הגיוס, ועד המשכו הולך ומתרחב קרן אור זה. ודווקא כעת הננו הרבה יותר חלשים ברוחנו מאשר בכל פעם אחרת. ידענו שמטפלים בנו בכל הרצינות ובכל ההזדמנויות, אולם ראינו שכל ההבטחות אשר נתנו בזמנו בטלו, וכל זמן אשר אנשינו היו נתונים בין הפטיש והסדן, מבלי יכולת של התחמקות, כאשר סכנות רציניות תלויות מעל לראש הישוב  ידענו שאין אפשרות ואין יכולת ואסור לוותר אפילו בגללנו. אולם כעת כאשר הרבה מן הסכנות חלפו והישוב עומד במזל שיתוף פעולה עם הממשלה ונותן מדמיו ומדמו תרומה למלחמה, איך ויתכן שישוב זה לא ילחם על שחרור בניו-אסיריו?

    מיום שנאסרנו היינו לסמל בתנועה, ולא בכדי, מאסרנו שימש אות להתחלת ההרס של הגנתנו, לקראת מימוש ספר הלבן, היינו לאסירים מדיניים ממדרגה ראשונה ובשביל המלחמה הציונית בשטח המדיני היה מאסרנו, או שחרורנו, כשאלת הקרקע והעלייה. כי מאסרנו היה בטוח לחיסול הציונות המדינית וכוחה המתגונן. וכעת כאשר הציונות עושה את הניתוח העמוק והמסוכן הייתכן כי לא תלחם למען שחרורנו? אני אומר "תלחם" ולא "טיפול" כי אינני חושב ששאלה זו הנה מן השאלות הקלות אשר אפשר לפתרן בשיחות ובפגישות בלבד, והיא מהווה ללא ספק קשיים ענקיים בשביל הממשלה והפוליטיקה שלה כאן. אך עלינו ועליכם לדעת כי דווקא במקרה זה אסור לנו לוותר. עם אשר נותן מדמיו מדמו חייב לדרוש בכל תוקף את שחרור בניו-אסיריו. השאלה שלנו איננה יכולה להיות עכשיו מונחת בארכיון ומועתקת הצידה. אם ישנו גיוס, והיישוב נותן את מיטב כוחותיו לגיוס זה, הרי אנו הננו האנשים אשר צריכים להיות מובילי הרשימה, הראשונים בתור. זוהי זכותנו מבחינה ציונית מדינית ועל זכות זו לא לנו ולא לכם לוותר.

    אל תתמה על דבריי אלה, כי אנו רואים את שיטת הטיפול בשחרורנו כשיטה שאיננה מעלה ואינה מורידה ולהיפך אנו רואים אותה כשיטה של השלמה עם הרודים בנו. כי מאז ההבטחות על עיון מחדש במשפטנו כעבור 6 חודשים מפסק הדין, ועד ההבטחה לעיון בסוף הקיץ, הן הגענו כך לתשובה אחת ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים: "לא די ישבנו". ונגד זה אנו מתקוממים בכל הכוח שיש בנו ונגד זה מחויב היישוב להתקומם בכל חושיו.

    עוברים עלינו ימים איומים של ציפייה והתרגשות. אנו נקלעים כבכף הקלע מידיעה לידיעה והידיעות באות מאישים נאמנים בעלי משקל בישוב ולבסוף אכזבות. מה קרה? אם באים אנשים בעלי שם ועמדה בתנועה ואומרים במפורש הנה, הנה, ובעוד שבועיים אכזבה, הן לא ייתכן שדבריהם היו קלוטים מן האוויר. ידענו שגורלנו קשור קשר בל יינתק בגורל התנועה ומדוע פתאום ניתוק? בתוך המצב הזה של התאזרות היישוב והקרבת קרבנותיו אנו תובעים מכם, מנהיגי התנועה, מלחמה ולא טיפול, על ענייננו, עניין הציונות.

    ורב שלום לך.

    צ.

    נשלח ע"י צבי קמינסקי סלע מיגור אל ישראל אידלסון (בר-יהודה).