לאון גרינברג

לפני כעשר שנים הגיע אלינו, למשקנו, הח' לאון גרינברג – בגיל הזיקנה.

ידועים קשיי הקליטה לגבי עולים צעירים. לכן, כמה הופתענו כאשר הח' גרינברג התחיל לעבוד בבית החרושת "לגין" במלוא המרץ, כשלצעירים קשה היה להשתוות איתו. הוא נכנס לעבודה בשקידה ובמסירות שאין כדוגמתה. בחמש היה הראשון שפתח את בית החרושת ועבד יום עבודה מלא, כמו כל יתר החברים.

רק בשנתיים האחרונות הסכים לעבוד שעה פחות. כאשר הציעו לו להקטין את שעות עבודתו לא רצה להסכים, באומרו: "אני בריא ויכול לעבוד". כאשר החלו לרשום את התוצרת ורצו לפסוח עליו נעלב ורשם יום יום את תוצרת עבודתו. בפריון העבודה שלו לא ירד מרוב הצעירים.

גם הזדהה הזדהות מוחלטת עם חיי המשק ועם חיי הקיבוץ. הוא שמח על כל בניין, על כל עץ שנוסף בחצר משקנו. לא הצליח ללמוד את השפה העברית, ולכן השתדל לשוחח עם החברים, כדי לדעת על כל הנעשה במשק ובארץ.

לאון התחבב מאוד על כל החברים. כולם כיבדוהו והעריצוהו.

כשלקחו אותו לבית החולים קיוינו כי גופו החסון יחזיק מעמד ויוכל להתגבר על מחלתו. אולם הוכרע ע"י המחלה.

קשה האבידה למשק, לחברים, ועוד יותר קשה לאשתו ומשפחתו.

נחמה אחת למשפחה, כי יפים היו חייו ביגור ותמיד נזכור אותו לטובה.

יהי זכרו ברוך ושלום לעפרו!

א.ב.

יומן יגור 10.11.1961