מרגלית קנטרוביץ

28/05/1933 - 23/08/2013

פרטים אישיים

תאריך לידה: ג' סיון התרצ"ג

תאריך פטירה: י"ז אלול התשע"ג

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

מרגלית אזולאי קנטרוביץ

מרגלית אזולאי-קנטרוביץ נולדה ב-28 למאי 1933 בירושלים העתיקה. בת למזל ומרדכי אזולאי, החמישית בין תשעה ילדים.

כשהיתה מרגלית בת תשע נפטר אביה והאם יצאה מהבית לפרנס, כך שהיא ואחיה קיבלו על עצמם אחריות גדולה מגילם.

בהיותה בת 14 פרצה מלחמת השחרור. בתקופת המצור על ירושלים התנדבה כקשרית. יחד עם חבריה הצעירים, רצה בין עמדות החיילים נושאת בידיה פתקים. בהמשך תקופה זו עזרה לאחיות ולרופאים שטיפלו בפצועי הקרב. זו הייתה תקופה שהשאירה את חותמה על כל חייה.

לאחר סיום המלחמה ונפילת העיר העתיקה, עברה המשפחה להתגורר בשכונת קטמון. עם סיום לימודיה בבית הספר ועקב החוויות שעברה בזמן המצור, התגייסה ושירתה בבית החולים תל השומר.

בהמשך בחרה ללמוד בויצ"ו לאחיות. לאחר סיום הלימודים החלה לעבוד בביקור חולים במחלקת הילדים. בהמשך עבדה בבית החולים הדסה במחלקת הילדים.

התחתנה וב-1957 ילדה את בתה שלוה.

מאוחר יותר, ובעקבות פרדתה מאביה של שלוה, עברו השתים לגור עם האם מזל.

מכיוון שמקצוע האחות גזל מזמנה כאם, בחרה ללמוד הנהלת חשבונות. עבדה מספר שנים באוניברסיטת ירושלים שבגבעת רם, כמנהלת חשבונות.

בשנת 1972 בחרה להתנדב בקיבוץ יגור. לאחר הכרות עם יהושע ובנו בן השש, עידו, נישאה ליהושע. במפגש הראשון עם עידו, הוא שאל אותה: "האם אני יכול לקרוא לך אמא?" וכתשובה הוא היה בנה האהוב עד ליום מותה.

בשנת 1981 יצאה לשנת חופש לעבוד בבית החולים עפולה כאחות כדי לאפשר לבתה שלוה את לימודי הקוסמטיקה.

ביגור עבדה בבתי ילדים, כאם בית באולפן, במתפרה, ואז בחרה ללמוד רפלקסולוגיה, שיאצו וטיפול בפרחי בך.

היא היתה בין הראשונים ללמוד רפואה אלטרנטיבת ביגור ובארץ בכלל. היא אהבה מאד את הלימודים והצטיינה בהם.

השתלבה במבט"ח, טיפלה בחברי יגור במסירות רבה ומתוך רצון לעזור להם למצוא מרפא למכאוביהם.

מרגלית היתה אישה גאה, חמה, רגישה, עם המון שמחת חיים. אהבה ללמוד, הייתה מאד יצירתית ואמנותית. התגאתה במשפחתה ובמורשתה היתה קשורה להיסטוריה של עם ישראל ובמיוחד אהבה את העיר ירושלים, עם מנהגיה ואנשיה, עם הריחות והטעמים של הרחוב הירושלמי והמטבח של בית אמה. בזכות סיפורי ילדותה והקשר החם ששמרה עם בני משפחתה בארה"ב זכתה לראות את נכדתה דרור עולה ארצה, לומדת ומתחתנת ביגור. היום הזה אנחנו רואים כי נסגר מעגל ונפתח חדש.
בחודשים האחרונים נחלשה בעקבות מחלתה. מהיום שלא יכלה ליצור ולהעניק כפי אהבה, החל להיווצר הנתק.

השאירה אחריה שני ילדים, שלוה ועידו, ושלושה נכדים, דרור עדיאל וניתאי.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • זכרונות ירושלים

    (זכרונות שסיפרה מרגלית ביום ירושלים במועדון מבוגרים, 15.5.1988)

    אני חיה במשק הזה ולא פעם אני שומעת: אנחנו בנינו את המדינה, סחבנו מים, כיבסנו בידיים… למעשה כל הדברים האלה בשבילי לא היו חדשים.

    האווירה בעיר העתיקה בירושלים היתה מיוחדת מאוד, משפחתית מאוד. חיינו שם אשכנזים וספרדים, כורדים – שם למעשה התחיל קיבוץ גלויות. בכיתה שלי ישבה מצד אחד פנינה פרנקל, מצד שני דינה מזרחי ולא היה שום מתח עדתי ולא התעוררה בעיית אפליה.

    היינו רגילים לחיות באווירה של נוצרים, ערבים, פה המסגד, פה הפעמונים בכנסיה. זה היה חלק מחיינו.

    היתה לי ילדות מלאת תוכן: אווירת השבת בעיר העתיקה היתה משהו בלתי רגיל. את הסירים לחמין היינו מכינים כבר ביום שישי בבוקר וכל אישה היתה שמה סימן על מכסה הסיר, והיה תנור אחד גדול ולשם הביאו את כל הסירים. אמא ערכה שולחן יפה מאוד…

    בשעה 14 הגברים היו חוזרים מבית הכנסת. ה"קידוש" ו"המוציא לחם מן הארץ" אלו הברכות ואליהן הצטרפו זמירות השבת. אחרי האוכל התיישבו כולם ביחד והמשיכו בשירה.

    מנהג קבוע היה בתום הארוחה ללכת לסבא. סבא מצד אבא היה משושלת הרב אחידא אזולאי שבא בזמנו לחברון, נסע לאיטליה ולארצות נוספות כדי להפיץ את התורה ואשתו נשארה בחברון.

    בזמן הפוגרום נכנסו הערבים לבתים, כשהגברים היו בבית הכנסת, ושחטו נשים וילדים. כשחזרו הגברים מבית הכנסת שחטו גם אותם. בת דודה שלי נשארה במקרה בעיר, אצל סבתא שלי, ונשארה בחיים.

    בעיר היו משפחות מרובות ילדים והפרנסה היתה דלה מאוד. זה היה לפני קום המדינה, לא היתה ממשלה והאנשים התפרנסו ממקצועות כמו פחח, חייט, נגר, עבדו במכולת – החשוב ביותר היה להצליח להתקיים.

    בעיר העתיקה האנשים אף פעם לא סגרו דלתות. כולם עזרו זה לזה. השמחה היתה של כולם והצער של כולם. כולם הציעו עזרה למרות שלאף אחד לא היה הרבה מה לתת.

    הורשינו להסתובב באופן חופשי אך ורק ברובע היהודי, כדי לא להרגיז את הערבים ולמנוע פרובוקציות. אם כי שמרנו על קשר כלשהו.

  • בתקופת השלטון הבריטי

    (קטע שני מתוך זכרונותיה שסופרו במועדון חברים, 15.5.1988)

    – – יום אחד, בהיותי בבית הספר, שמענו פיצוץ עז. נבהלנו נורא. נשלחנו הביתה. מצאתי את אמא עם כביסה. מה זאת אומרת כביסה? פרימוס, מים רותחים, פיילה גדולה מנחושת, שבתוכה היו משפשפים את הכביסה ומרתיחים עם סודה כדי שחס וחלילה היא לא תצא כהה אלא לבנה.

    ואמא בוכה. שאלתי אותה: אמא, מה קרה? אני לא יודעת. עם כל הפיצוץ הזה והאנגלים וכל מה שקורה בזמן האחרון – זה עושה לנו לא טוב. זה מזכיר לי כל מיני מאורעות בתקופת התורכים.

    תוך שאנו מדברות התפרצו הבריטים ורצו במעלה המדרגות לכיוון דירתנו. אחריהם עלתה בתו של ראש ועד הקהילה – משפחת ויינגרטן, משפחה ותיקה מאוד בארץ.

    אמא שאלה אותה: מה קרה? והיא ענתה: הבן שלך, דני אזולאי, השתתף בפעולה והוא נפגע. אמא נבהלה נורא ושאלה אם הוא בחיים. כן, ענתה, אבל עכשיו צריך לערוך חיפוש בבית.

    הם נכנסו הביתה. אמא המשיכה לכבס וניסתה להתנהג כאילו כלום לא קרה כדי לא לעורר חשד כלשהו.

    אחי בן ה-14 ישב והכין שיעורים בגיאוגרפיה וצייר מפה. הבריטים הפכו את כל הבית והארונות, לקחו את המפה והתחילו לחקור אותו… אני הרגשתי פתאום תחושת אחריות ויצאתי אחריהם החוצה.

    כשהעניין הסתיים התחילו לבוא השכנים, שקודם פחדו.

    סידרו לאמא ולי אפשרות לבקר את אחי במשטרה הבריטית במגרש הרוסים. לאחר הרבה עיכובים הביאו את דני. לא היכרנו אותו. הוא היה פצוע ותשוש לאחר שנפגע מ-11 כדורים.

    אמא הביאה לו אוכל מדי יום באמצעות שוחד לערבי שעבד במקום.

    למשפט הועמדו ארבעה: בוטין, הורביץ, פיינשטיין ואזולאי (אחי). שני הראשונים שוחררו. השופטים פסקו שפיינשטיין ואחי יועלו לגרדום ואמא הרגישה חובה להצילו.

    היא הלכה לרב קוק והסבירה לו את מצוקת המשפחה וכמה נחוצה עזרתו של דני בבית. היא הגיעה עד לנציב העליון – כולם מאוד התרשמו מהאישה היפה והחזקה שהצליחה לשכנע אותם.

    לבסוף נתנו לאחי חנינה ופסקו לו מאסר עולם. מהצינוק הוא הועבר לחדר מעצר.

    היינו בקשר עם משפחת פיינשטיין, אבל כאשר חננו את אחי נוצר נתק בין המשפחות. באצ"ל התחילו לחשוד. כאשר פיינשטיין התאבד עם בראזני הרגשנו קשה.

  • ערב הקמת המדינה

    (קטע שלישי מתוך זכרונותיה במועדון חברים, יום ירושלים, 15.5.1988)

    – – בעיר העתיקה עשו לנו אימוני נשק. היינו נערים בני 12-13 וכל אחד היה צריך לדעת להתגונן.

    הלימודים כולם נסבו על אהבת ארץ ישראל, על המאורעות, על השואה. כל ההצגות שהעלינו, כל הדקלומים – בכולם הובעה הכמיהה לעלייה לארץ.

    רצינו כל-כך שתהיה לנו מולדת ולמען זה היינו מוכנים לשאת נשק.

    חמישה-עשר במאי. ברמקול נשמעה הקריאה: "כל הילדים מיד הביתה, אחרת לא תוכלו להיכנס!".

    אחותי ואני רצנו. לא תפסנו את גודל הסכנה. הרחובות היו ריקים. הגענו לכניסה של בית הספר ולפתע שמענו קולות וזרקו עלינו אבנים. רצנו ורצנו עד שהגענו הביתה.

    בינתיים נסגרנו במצור. פרצה המלחמה.

    הילדים שימשו כקשרים בין העמדות והעבירו הודעות ומזון. הנשים והילדים נכנסו לבית הכנסת "אליהו הנביא" ואמא אמרה: מה זה כולם יישבו בבית הכנסת? מי יבשל לחיילים ומי ידאג להם? לקחה שתי נשים וילדיהן והתגייסה למשימה.

    לנו, הילדים, לא היו תפקידים מוגדרים. במשך חצי יום עמדתי בתצפית והסתכלתי על כפר השילוח. פתאום אני רואה קבוצת נשים הולכות ומאחוריהן ערבים. אמרתי לבחור על ידי: למה אתה לא יורה? אין לי כדורים, הוא ענה. המפקד חייך אלי ואמר – זה מה יש. הלכתי לאמא וסיפרתי לה את המעשה.

    בנות ויינגרטן ביקשו שאעזור להן – מספר הפצועים גדל והן לא התגברו על העומס. הסכמתי ברצון. בלילה עברתי מפצוע לפצוע, פה ליטפתי ושם אמרתי: לא להישבר, אנחנו ננצח, אתה תבריא, יהיה בסדר…

    היה בחור אחד, בן העיר העתיקה, בחור כארז. הוא החליט לרוץ עם הברן בין העמדות וירה כמה כדורים. יום לפני הכניעה הוא נהרג. שמו היה יצחק אברניסט.

    רוחנו נפלה. חשנו אבודים וחשבנו שאין ברירה אלא להיכנע. היינו שפופים והתחלנו לצאת מהעיר העתיקה. תוך כדי הליכה היו יריות באוויר. אמי ודודתי פחדו שהערבים ישחטו את כולם (היה להן ניסיון, הן הכירו את הערבים).

    במעמד הזה של נטישת העיר העתיקה היתה תחושת כישלון, יחד עם הפצועים וההרוגים ולא ידענו לאן מועדות פנינו.

    הנוצרים הציצו מהחרכים בחומה והערבים מעל החומות. בשער יפו חיכו החיילים שלנו והורו לנו לישון במנזר. כל אחד קיבל פרוסת לחם קטנה. כשאמרתי לאמא שאיני שבעה היא נתנה לי את הפרוסה שלה.

    כשהלגיון הגיע נאמר לנו שכל קבוצה עכשיו לחוד – האצ"ל, הלח"י וההגנה. אמרנו: עכשיו אנחנו צבא הגנה לישראל וכולנו נלך יחד לשבי.

    העיר היתה כבושה. הביאו אותנו לקטמון ולא נתנו לנו להתפזר. לראשונה בחיינו ראינו אמבטיה.

    #

    אחרי מלחמת ששת-הימים חזרתי לעיר העתיקה ומאוד התאכזבתי: החומה נראתה לי קטנה, הכבישים שזכרתי אותם רחבים מאוד נראו פתאום צרים…

    הלכתי עם קבוצה לראות את הבית – גרו בו ערבים. בהתחלה הם ניסו לסלק אותנו. אמרתי להם שלא יחששו, שבאנו רק לראות את הבית שפעם גרנו בו.

    כיום אני ממעטת לבוא לעיר העתיקה. זו לא אותה העיר. לאחר שיפוצה ושיקומה אין בה אותה אווירה של פעם, דבר לא יחזור.

    היו בה הרבה מאוד סבל והרבה מאוד יופי – חיים מלאי תוכן.