דבורה קלור-שֶׁר
נולדה: 4.1.1914
נפטרה: 9.9.1994
שם האב: יצחק
שם האם: פריידל
דבורה נולדה בעיירה היהודית שירבינט שבליטא. היא גדלה והתחנכה בבית מסורתי ציוני, ואביה היה בין המעטים בעיירה שקנו מניות יסוד של "אוצר התיישבות היהודים בארץ-ישראל", שנודע אחר כך בשם "בנק אנגלו-פלשתינה", והיה למעשה, הבנק של המדינה שבדרך.
כבר בילדותה התבלט אופיה העצמאי של דבורה. בטרם מלאו לה שבע-עשרה יצאה לקבוצת הכשרה של "החלוץ", וכעבור שנה עלתה ארצה. היא הגיעה כתיירת ל"מכביה", כהסוואה לעלייתה הבלתי-לגאלית.
באביב שנת 1932 נשלחה לפלוגת הקיבוץ המאוחד בנס-ציונה, ובמסגרת זו הגיעה לעונה חקלאית אחת לעבודה ביגור. בתום העונה שבה לפלוגתה בנס-ציונה. על רקע חוסר העבודה לפועל היהודי במושבות הדרום הופנתה לעבודה כעוזרת-בית בבתי האיכרים, אך עקב אופיה המרדני לא השלימה עם פתרון זה, עזבה את הפלוגה ועברה לרחובות. ברחובות גויסה לקורס "עזרה ראשונה" במסגרת "ההגנה" ומילאה תפקיד חובשת בבסיס אימונים בחולות ראשון לציון. במהלך פעילותה ב"הגנה" היתה מסורה ונמרצת ולא פעם הסתכנה.
לאחר שנים היתה למטפלת בבית-ילדים לילדי מצוקה בשכונות העוני בתל-אביב. בעבודה זו ראתה יעוד והתמסרה לה בכל חום ליבה. בד בבד המשיכה בפעילותה ב"הגנה", כמקשרת בין עמדות בשכונות הסְפר של תל-אביב במאורעות 1936 – 1939.
דבורה היתה חברה בחוג לידיעת הארץ ויצאה לטיולים רבים. באחד הטיולים פגשה בזלמן שר, וכעבור זמן קשרו יחד את גורלם. דבורה באה ליגור שנית, הפעם כדי לבנות כאן את ביתה.
ביגור דבורה עבדה בטיפול חולים ובגן עצי הפרי. כאן הגשימה את משאת נפשה – לעבוד בחקלאות. היא נאבקה על זכותה להשתתף בכל עבודות הענף, הן בנטיעה בגשם ובבוץ והן בקטיף בימי הקיץ הלוהטים. בזמנו התנדבה לעסוק במכירת עודפי פרי ש"תנובה" סירבה לקבל. לאחר תקופה עברה לעבוד בלגין, ואחר כך במחסן הכללי.
כרעם ביום בהיר נפלה עליה הידיעה על מחלתה הקשה ועימה ההכרח לעבור לבית אחוה. מניסיונה בטיפול בחולים קשים לא היו לה אשליות בקשר לסיכוי להחלים. בכל זאת, גם כשהיתה רתוקה למיטתה, ביסורים קשים, וכדבריה – "מצפה רק לסוף הגואל" – התאוששה לפרקים, קמה ממיטתה, ועל כסא הגלגלים החלה לנוע על פני הבית. אך היו אלה הבהובים אחרונים, והנה כבה נר חייה.
יהי זכרה ברוך!