חיה לביא

13/11/1914 - 17/09/2004

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ד חשון התרע"ה

תאריך פטירה: ב' תשרי התשס"ה

ארץ לידה: צ'כיה

עבודה: מתפרה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אברהם לביא

בנים ובנות: אבי לביא, יוסי לביא

חיה לביא

חיה נולדה בצ'כיה בחורף 1914 להורים – בלומה ואשר הרשקוביץ. בת שניה למשפחה בת עשר נפשות. כפר הולדתה – קושולובו, שכן בהרי הקרפטים סמוך לגבול הונגריה. כפר חקלאי קטן מאד עם אוכלוסיה מעורבת של יהודים וגויים מקומיים, שהקשר ביניהם היה טוב מאד ולא הורגשה כל אנטישמיות. למרות היותה בת למשפחה דתית, למדה חיה בבית ספר חילוני מקומי. חיה הייתה נערה מקובלת ואהובה בבית הספר ובקהילה. שמחת החיים שבה, ביחד עם חוכמת החיים הרבה שהפגינה, גרמו לה להיות חביבת הכפר. רבים חיפשו את קרבתה, ביניהם בחור צעיר וסוער מהעיר השכנה, אברהם ליבוביץ, בנו של מנהל הרכבת המחוזי. משום מה ידידות זאת לא מצאה חן בעיני הוריה וכשאברהם היה מגיע לכפר, היו סוגרים את חיה במטבח עם ערימה ענקית של תפוחי אדמה לקלף.
חיה ואברהם היו צעירים סוערים וכריזמטיים באופנים מנוגדים מאד: חיה, הרוח החיה שבחבורה, שמחה, רקדנית מעולה וקונדסית, לוקחת את החיים בקלות וממצה מהם את השמחה. ואילו אברהם – עם נשמה של מהפכן, סוחף אחריו אלפי בני נוער בנאומים חוצבי להבות על סוציאליזם, ומטיף לבניית עולם חדש. הקשר בין השניים נותק, כאשר אברהם התנדב להילחם על אדמת ספרד כנגד הפשיזם המתפשט.
השנים הראשונות של מלחמת העולם השניה פסחו על הכפר הקטן שהיה עתה תחת שלטון ההונגרים, זאת עד 1942, שבה כינסו את היהודים שנותרו לתוך גטו. מאוחר יותר התחילו המשלוחים ברכבות. חיה, כבוגרת, לקחה אחריות על כל המשפחה שנותרה. ביחד הם עלו לרכבת שהובילה לאושוויץ. זאת הייתה הפעם האחרונה שהם היו ביחד. עם ההגעה לאושוויץ החלה הסלקציה. את הוריה המבוגרים יחסית לקחו מיד להשמדה וכן את שני הילדים הקטנים ביותר. חיה נותרה עם אחותה הצעירה פרידה ועם בת דודתה רחל. במשך חודשים ארוכים שרדו השלוש סלקציות רבות. לא פעם הן היו קרובות אך כפסע אל המוות, וכל פעם ניצלו חייהן מחדש. במהלך כל התקופה איבדו רבים מהסובבים אותן את שפיותם, ובעיקר את התקווה, אך חיה לא ויתרה. היא שמרה על הנערות הצעירות כחיה פצועה ביום ובלילה. לא נתנה להן לשקוע באובדן התקווה, חסכה את מעט האוכל מפיה ונתנה להן. עזרה להן לעמוד זקופות ולהראות בריאות במסדרי המוות, וכך לשרוד יום אחר יום, סלקציה אחר סלקציה.
לקראת סוף המלחמה נשלחו הבנות למחנה עבודה. גם שם המצב היה קשה מאד, אבל הרבה יותר טוב מאשר במחנה ההשמדה. שם הגיעו האמריקאים ושיחררו אותם.
חיה נהגה לספר, שביום השחרור ביקשו החיילים האמריקאים לתת לניצולים כסף וזהב שנלקחו מהגרמנים, אולם היא והבנות לקחו רק כד אחד של שמנת לחגוג איתו את השחרור.
לאחר המלחמה התגלגלו ניצולי המחנות בדרכים לא דרכים, למולדתם, שהייתה עכשיו תחת הכיבוש הקומוניסטי. עיקר דאגתם הייתה למצוא את קרוביהם אשר נפוצו לכל רוחות השמים. באחד הימים, בעודה מסתובבת עם אחותה ברחובות פראג, ראו לפתע את אברהם מעברו השני של הרחוב. הפגישה הייתה נרגשת מאד, בעיקר משום שחיה הייתה משוכנעת שאברהם נהרג כבר במלחמת ספרד. מאז אותו יום לא נפרדו דרכיהם. אברהם סייע לחיה בנסיונותיה לאתר את בני משפחתה. לאחר מכן התחתנו וניסו להקים בית בצ'כיה, מדינה בהתהוות. עם תחילת הטיהורים של סטאלין, היה ברור שמצבו של אברהם לא יהיה טוב, היות שנמנה עם לוחמי המחתרת הצרפתית. חבריו במפלגה הדליפו לו, שהמשטרה החשאית מחפשת אחריו. יחד עם חיה ברחו באישון לילה, וחצו את הגבול לגרמניה – בחוסר כל. לחיה היה ברור שאין להם מה לחפש באירופה. נסיונה המר הראה לה שאין מקום ליהודי, אלא בארץ ישראל. אברהם, לעומתה, עדיין חשב שניתן להקים אירופה חדשה ואחרת. הויכוחים ביניהם היו מרים וקשים, אך חיה הייתה עקשנית ולא ניתן היה לשכנעה. היא החליטה שעליהם לעלות לארץ ישראל וסוף פסוק!
כך הגיעו שניהם לנמל חיפה ב-1948 בעיצומה של מלחמת העצמאות, ובידיהם תינוק בן שנה – יוסי. גם ליגור הגיעו על פי החלטתה של חיה, וזאת עקב השפעתו של ברדיצ'בסקי אותו פגשה בהכשרה עוד בצ'כיה. ביגור אומצו מיד על ידי החבורה ההונגרית, שרבים מהם היו ילידי אותו אזור בקרפטים. ביגור המאמץ הופנה לשיקום השברים מהעבר, ועם זאת להקמת משפחה חדשה במדינה חדשה.
ביגור נולד הבן השני – אבי. לא היה פשוט להשאיר את הילדים בלינה המשותפת. השפה הייתה קשה וגם הבריאות התרופפה. למרות הכל, חיה הייתה בטוחה בדרכה ושמחה בחלקה. היא ידעה לצאת מהצרות ומצער הזכרונות הקשים, לפרוח ולשמוח. הרחיבה את השכלתה בחוגים רבים, השתתפה במסיבות, רקדה, יצאה לטיולים והרעיפה המון אהבה על משפחתה ועל סביבותיה.
לאחר מות הוריה הפכה חיה לאם המשפחה. היא הייתה הבוררת והפוסקת, המפשרת והמנחמת, המדרבנת והמרגיעה. בדרכה הפשוטה והישירה ידעה לברור את העיקר מהתפל, את האמת מהרכיל ולקבל החלטות כשהיה צריך.
ביגור רכשה ידידות בלב ובנפש משכבות גיל רבות: חברותיה למתפרה, הורים של ילדי הכיתה, "ההונגרים", ומעל כולם – השכנים. חיה זכתה לראות נכדים רבים ואוהבים. לכל אחד הייתה אצלה פינה חמה ומיוחדת בלב. בשנותיה האחרונות בבית אחוה גם כשמצבה הגופני לא היה כל כך טוב, נהגה לקבל את פני הדיירים החדשים ולעודד אותם, להשרות עליהם מאוירת התקווה התמידית, שהייתה שמורה עימה. שמרה על צלילותה וכבודה עד הרגע האחרון ולא הרימה ידיים.
כזאת הייתה חיה – ידעה להסתכל למות בעיניים ובחרה בחיים.

נתת הרבה לרבים מהעומדים סביבך עתה, לחלק נתת חיים, לאחרים – אהבה וזכרונות יקרים ומתוקים. נזכור וננצור את שהורשת לנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מתוך עדות

    נולדתי בצ'כיה, בקרפטים, בקושלובו, מחוז אוסטחוסט. זה היה כפר במרחק 8 ק"מ מהעיר. בבית היה לנו משק קטן. היהודים לא כל-כך עבדו בחקלאות, יותר היו בעלי מלאכה. היו לנו הרבה תפוחי-אדמה, אבל אנחנו לא עבדנו בשדה אלא הגויים…

    היינו שמונה ילדים – ארבעה בנים וארבע בנות, מתוכם רק השניים הקטנים לא חזרו. אחרי המלחמה חזרנו שישה. אחת היתה בגרמניה… שניים באמריקה ושלושה בארץ – אני ושני אחי.

    הכרתי את אברהם כשהייתי בת 14. הוא היה קומוניסט גדול מאוד. בגיל 18 כבר עמד על כסא ודיבר לפני 2000איש….

    המלחמה שלי פרצה מאוחר… לנו היה מזל. נשארנו תחת הכיבוש ההונגרי, שם היה יחסית שקט. אצל ההונגרים הכל התחיל מאוחר יותר. רק ב-1942 באו הגרמנים ולקחו אותנו לגיטו. לאחר שבועיים לקחו אותנו לתחנת הרכבת, שם היה מגרש ענק, ושם הורידו את כולנו. התחילו להגיע רכבות ארוכות-ארוכות שאת הקרונות האחרונים בקושי ראו… דחפו את האנשים כמו אבנים, דחסו את הקרונות עד אפס מקום ונסענו.

    באחד הלילות הגענו לאושוויץ… הרכבת נעמדה והתחילו לצעוק. מי שלא הספיק לרדת במהירות או קצת התעכב, תפסו אותו והעיפו אותו מהקרונות, כאילו היו האנשים אבנים, שקים – כך הורידו את הזקנים והילדים. אני ואחותי קפצנו וכך עשו גם אחי. את הסלקציה עשו רק יהודים… הכל בצעקות וצרחות…

    הביאו אותנו לצריף, טרמינל כזה ענקי, אמרו לנו להתפשט וגילחו את שערנו. בקושי הכרתי את אחותי. לא הרגשתי את עצמי כבן-אדם וממש לא היו לי מחשבות בראש. היתה לי תחושה שאני כמו חיה… אחותי ואני החזקנו אחת בידה של השניה – הכל היה בלילה, בצרחות ובצעקות, הכל מהר, הכל בטמפו, שורות, לילה, עירומים, כלבים. הביאו אותנו לאיזה שער ועליו היה כתוב בגרמנית "פארניכטונגלאגר" – שפירושו מחנה השמדה.

    היו שם בלוקים ארוכים מאוד. הלולים הכי ארוכים שלנו ביגור מזכירים את המבנים האלה. והיו מיטות ודרגשים, לתוכם דחסו את האנשים כמה שרק יכלו להיכנס. בכל בלוק היו 1000 נשים. בלילה היו צעקות ואף אחד לא ידע מה נעשה איתו…..

    – – –

    לאחר המלחמה כולנו היינו אוהדי הקומוניזם. חלמנו על עולם חדש, אבל ראיתי מהר מאוד שזה לא זה. אמרתי לאברהם – אני לא נשארת כאן, כאן אין לנו שום תקווה. וגם הוא ראה שלא על זה הוא חלם.

    ואז, ביום בהיר אחד החלטנו לברוח מהקומוניזם… השארנו הכל וברחנו. הברחנו את הגבול לרומניה, עברנו לצ'כיה – שם קיבלו אותנו מאוד יפה, קיבלנו בית והיה לנו מכל טוב. אבל כיוון שכל בני המשפחה שנשארו בחיים עלו לישראל, החלטנו לעזוב את צ'כיה ולעלות לישראל. ברחנו באופן בלתי ליגלי לגרמניה, ומשם, לאחר הקמת המדינה עלינו לארץ.

    יש תקופות שאני לא מאמינה שאני עברתי אותן.

    חיה לביא – עדות

    יומן יגור, 25.3.1994