חיה לביא
חיה נולדה בצ'כיה בחורף 1914 להורים – בלומה ואשר הרשקוביץ. בת שניה למשפחה בת עשר נפשות. כפר הולדתה – קושולובו, שכן בהרי הקרפטים סמוך לגבול הונגריה. כפר חקלאי קטן מאד עם אוכלוסיה מעורבת של יהודים וגויים מקומיים, שהקשר ביניהם היה טוב מאד ולא הורגשה כל אנטישמיות. למרות היותה בת למשפחה דתית, למדה חיה בבית ספר חילוני מקומי. חיה הייתה נערה מקובלת ואהובה בבית הספר ובקהילה. שמחת החיים שבה, ביחד עם חוכמת החיים הרבה שהפגינה, גרמו לה להיות חביבת הכפר. רבים חיפשו את קרבתה, ביניהם בחור צעיר וסוער מהעיר השכנה, אברהם ליבוביץ, בנו של מנהל הרכבת המחוזי. משום מה ידידות זאת לא מצאה חן בעיני הוריה וכשאברהם היה מגיע לכפר, היו סוגרים את חיה במטבח עם ערימה ענקית של תפוחי אדמה לקלף.
חיה ואברהם היו צעירים סוערים וכריזמטיים באופנים מנוגדים מאד: חיה, הרוח החיה שבחבורה, שמחה, רקדנית מעולה וקונדסית, לוקחת את החיים בקלות וממצה מהם את השמחה. ואילו אברהם – עם נשמה של מהפכן, סוחף אחריו אלפי בני נוער בנאומים חוצבי להבות על סוציאליזם, ומטיף לבניית עולם חדש. הקשר בין השניים נותק, כאשר אברהם התנדב להילחם על אדמת ספרד כנגד הפשיזם המתפשט.
השנים הראשונות של מלחמת העולם השניה פסחו על הכפר הקטן שהיה עתה תחת שלטון ההונגרים, זאת עד 1942, שבה כינסו את היהודים שנותרו לתוך גטו. מאוחר יותר התחילו המשלוחים ברכבות. חיה, כבוגרת, לקחה אחריות על כל המשפחה שנותרה. ביחד הם עלו לרכבת שהובילה לאושוויץ. זאת הייתה הפעם האחרונה שהם היו ביחד. עם ההגעה לאושוויץ החלה הסלקציה. את הוריה המבוגרים יחסית לקחו מיד להשמדה וכן את שני הילדים הקטנים ביותר. חיה נותרה עם אחותה הצעירה פרידה ועם בת דודתה רחל. במשך חודשים ארוכים שרדו השלוש סלקציות רבות. לא פעם הן היו קרובות אך כפסע אל המוות, וכל פעם ניצלו חייהן מחדש. במהלך כל התקופה איבדו רבים מהסובבים אותן את שפיותם, ובעיקר את התקווה, אך חיה לא ויתרה. היא שמרה על הנערות הצעירות כחיה פצועה ביום ובלילה. לא נתנה להן לשקוע באובדן התקווה, חסכה את מעט האוכל מפיה ונתנה להן. עזרה להן לעמוד זקופות ולהראות בריאות במסדרי המוות, וכך לשרוד יום אחר יום, סלקציה אחר סלקציה.
לקראת סוף המלחמה נשלחו הבנות למחנה עבודה. גם שם המצב היה קשה מאד, אבל הרבה יותר טוב מאשר במחנה ההשמדה. שם הגיעו האמריקאים ושיחררו אותם.
חיה נהגה לספר, שביום השחרור ביקשו החיילים האמריקאים לתת לניצולים כסף וזהב שנלקחו מהגרמנים, אולם היא והבנות לקחו רק כד אחד של שמנת לחגוג איתו את השחרור.
לאחר המלחמה התגלגלו ניצולי המחנות בדרכים לא דרכים, למולדתם, שהייתה עכשיו תחת הכיבוש הקומוניסטי. עיקר דאגתם הייתה למצוא את קרוביהם אשר נפוצו לכל רוחות השמים. באחד הימים, בעודה מסתובבת עם אחותה ברחובות פראג, ראו לפתע את אברהם מעברו השני של הרחוב. הפגישה הייתה נרגשת מאד, בעיקר משום שחיה הייתה משוכנעת שאברהם נהרג כבר במלחמת ספרד. מאז אותו יום לא נפרדו דרכיהם. אברהם סייע לחיה בנסיונותיה לאתר את בני משפחתה. לאחר מכן התחתנו וניסו להקים בית בצ'כיה, מדינה בהתהוות. עם תחילת הטיהורים של סטאלין, היה ברור שמצבו של אברהם לא יהיה טוב, היות שנמנה עם לוחמי המחתרת הצרפתית. חבריו במפלגה הדליפו לו, שהמשטרה החשאית מחפשת אחריו. יחד עם חיה ברחו באישון לילה, וחצו את הגבול לגרמניה – בחוסר כל. לחיה היה ברור שאין להם מה לחפש באירופה. נסיונה המר הראה לה שאין מקום ליהודי, אלא בארץ ישראל. אברהם, לעומתה, עדיין חשב שניתן להקים אירופה חדשה ואחרת. הויכוחים ביניהם היו מרים וקשים, אך חיה הייתה עקשנית ולא ניתן היה לשכנעה. היא החליטה שעליהם לעלות לארץ ישראל וסוף פסוק!
כך הגיעו שניהם לנמל חיפה ב-1948 בעיצומה של מלחמת העצמאות, ובידיהם תינוק בן שנה – יוסי. גם ליגור הגיעו על פי החלטתה של חיה, וזאת עקב השפעתו של ברדיצ'בסקי אותו פגשה בהכשרה עוד בצ'כיה. ביגור אומצו מיד על ידי החבורה ההונגרית, שרבים מהם היו ילידי אותו אזור בקרפטים. ביגור המאמץ הופנה לשיקום השברים מהעבר, ועם זאת להקמת משפחה חדשה במדינה חדשה.
ביגור נולד הבן השני – אבי. לא היה פשוט להשאיר את הילדים בלינה המשותפת. השפה הייתה קשה וגם הבריאות התרופפה. למרות הכל, חיה הייתה בטוחה בדרכה ושמחה בחלקה. היא ידעה לצאת מהצרות ומצער הזכרונות הקשים, לפרוח ולשמוח. הרחיבה את השכלתה בחוגים רבים, השתתפה במסיבות, רקדה, יצאה לטיולים והרעיפה המון אהבה על משפחתה ועל סביבותיה.
לאחר מות הוריה הפכה חיה לאם המשפחה. היא הייתה הבוררת והפוסקת, המפשרת והמנחמת, המדרבנת והמרגיעה. בדרכה הפשוטה והישירה ידעה לברור את העיקר מהתפל, את האמת מהרכיל ולקבל החלטות כשהיה צריך.
ביגור רכשה ידידות בלב ובנפש משכבות גיל רבות: חברותיה למתפרה, הורים של ילדי הכיתה, "ההונגרים", ומעל כולם – השכנים. חיה זכתה לראות נכדים רבים ואוהבים. לכל אחד הייתה אצלה פינה חמה ומיוחדת בלב. בשנותיה האחרונות בבית אחוה גם כשמצבה הגופני לא היה כל כך טוב, נהגה לקבל את פני הדיירים החדשים ולעודד אותם, להשרות עליהם מאוירת התקווה התמידית, שהייתה שמורה עימה. שמרה על צלילותה וכבודה עד הרגע האחרון ולא הרימה ידיים.
כזאת הייתה חיה – ידעה להסתכל למות בעיניים ובחרה בחיים.
נתת הרבה לרבים מהעומדים סביבך עתה, לחלק נתת חיים, לאחרים – אהבה וזכרונות יקרים ומתוקים. נזכור וננצור את שהורשת לנו.