חנוך בנארי
חנוך, בנם השלישי של ברכה ומרדכי בנארי, אח לרוחלה ולדן, נולד ביגור לפני 63 שנה. בשנת 1971 הקים משפחה עם ציפי, ויחד הולידו את הילה, אפרת, איתי ותימור.
בחנוך היה צירוף ייחודי של כשרונות. הוא היה מוסיקלי מאוד. המוסיקה הקלאסית הייתה בת לוויתו הקבועה מאז ילדותו כאשר ניגן בכינור ובחליל, ועד שלשום, כאשר שכב על ערש דווי ושמע קונצ'רטו לחליל של מוצרט. הצטיינותו במדעים המדוייקים הביא אותו ללימודי מתמטיקה בטכניון, וללמידה עצמאית של תחומים שונים – תיאוריות פיזיקליות כמו תורת הקוונטים, פרקים בביולוגיה כמו תורת האבולוציה ועוד.
חנוך חיפש תמיד אתגר חדש. הוא הבין מהר את העיקרון, השתלט עליו, ומיד החל לחפש משהו מרתק אחר. כך היה בלמידה וכך גם בעבודה. תמיד חתר לגלות פינה שטרם טופלה, לחקור אותה ולעשות בה סדר מבלי להתפשר על ניסוח מעורפל או על רשלנות בביצוע. הוא היה מציב לעצמו משימה, היה מסתער עליה, יושב שעות וחותר לפיצוח. כך היה לגבי שאלות תיאורטיות, שאלות מעשיות כמו לימוד נושא הביטוח או נושא הפנסיה, לימוד צרפתית מתוך ספר באנגלית, לימוד קריאה בכף היד, או נסיונות ומסעות בתחומי הנסתר והעל-טבעי כמו המסעות האסטרליים. בכל נושא התעקש להבין ולהכיר בעצמו את כל השלבים, ולכן היה בקי עד תום בכל עניין שעסק בו.
כבר כשהתחיל לעבוד בהנהלת החשבונות התבלטה יכולתו להציג את השאלות הנכונות. במשך השנים הבאות, בהנהלת החשבונות, במזכירות, במשרד הכלכלי ובכל שאלה בה היה מעורב בלטה היכולת המיוחדת שלו להתמקד בעיקר, להטיל ספק במה שנראה מובן מאליו, לערער על המקובל, לשאול – מה יגור תרוויח מזה, ולקדם החלטה שקולה. חנוך אהב את סיעור המוחות בישיבות – אותן שיחות בהן יושבים באווירה בלתי פורמלית, מעלים שאלות פוריות, חודרים לעומק ומגיעים לתובנה חדשה. תפיסה זו עשתה את המשרד הכלכלי לזירה תוססת של חשיבה עתירת דמיון ויצירתיות. חנוך היה עמוד התווך בחבורה שעיצבה את הפיתוח הפיננסי של יגור. הוא היה מקצוען אוטודידקט, שללא השכלה פורמלית התמחה בתחומי הכלכלה השונים תוך מציאת פתרונות לשאלות שעמדו על סדר היום. בכל תפקידיו בתחום זה היה קנאי לגישה רציונאלית, לתביעה שהחלטות יעמדו במבחן כלכלי, אלא אם כן יש סיבה חברתית להחליט אחרת. חנוך ידע לעבד מידע ולהציגו בבהירות ונאבק על שקיפות המידע לציבור. בראייתו המזוקקת חידד תמיד את המטרה: להבטיח את יציבות הכלכלית של יגור.
במגע עם כל אדם, כחבר וכממלא תפקיד, היה חנוך אנושי מאוד, נותן אמון בחבר, לעיתים תמים. אולם יותר מכל תכונה אחרת בלט ביושרו וביושרתו. פיו ולבו שווים. חנוך לא ביקש דבר לעצמו, בראש מעייניו עמדה טובת הכלל תוך הקפדה על דרך הישר.
מאז התגלתה מחלתו של חנוך לפני חצי שנה, נתן ביטוי לרגשותיו כפי שלא עשה לפני כן. הוא הביע אהבה במילה ובחיבוק, ובכה בדמעות של עצב אך גם של שמחה. דווקא עכשיו, כאשר בני המשפחה הכירו אותו כפי שלא זכו עד כה, הלך מאיתנו, איננו עוד.
חנוך, הותרת אותנו, אוהביך – מיותמים וכואבים.
