חווה בלס
חווה נולדה בשנת 1926 בבודפשט שבהונגריה. בגיל 4 התייתמה מאביה ואמה. לאחר מות הוריה הועברה לבית יתומים שם הייתה שנתיים. בהיותה כבת 6 עברה למשפחת דודתה.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתה חווה כבת 15. בספר יגור היא כותבת: "בשנת 1940 התחילו גירושי היהודים אולם בבודפשט חיינו באשליה, כי מגרשים רק את היהודים שבערי השדה ובנו לא יגעו. אלא שמהר מאד אשליה זו התנפצה ובהיותי כבת 17 נקראו כל היהודים מגיל 16 ומעלה להתייצב בכיכר המרכזית בבודפשט, משם נאלצנו לצעוד ברגל למחנה עבודה בסביבות העיר קאפושוואר, עיר היושבת בדרום מערב הונגריה, כ-190 ק"מ מבודפשט. העבודה במחנות הייתה מפרכת והאוכל דל."
פעמיים ניסתה חווה לברוח ממחנה העבודה. בפעם הראשונה נתפסו היא וחברותיה, בפעם השנייה, לאחר שהצליחו לברוח, החליטו להיפרד וחווה נותרה יחידה. לדבריה, בעת בריחתן התחוללו באזור קרבות קשים בין הצבא הרוסי לזה של ההונגרים. האזור עבר מיד ליד, היו הפצצות ויריות, והן בתווך נאלצו להתחבא מעיני האנשים ומפגיעת הכדורים וההפצצות. בגלל עיניה הכחולות, שערה הבהיר והופעתה החיצונית, שלא העידה על מוצאה היהודי, הצליחה חווה להשתלב בין אלפי הפליטים. לאחר ימים אחדים של מנוסה הגיעה לביתו של רופא, שהאכיל אותה ונתן לה כמה ימים של מנוחה בביתו, ואחר כך העביר אותה לביתו של כומר, שהיה אחד מחסידי אומות העולם, והוא נתן לה עבודה ומחסה בביתו עד סוף המלחמה.
לאחר המלחמה חזרה חווה לבודפשט, שם מצאה רק שרידים מעטים ממשפחתה. בבודפשט הצטרפה להכשרה החקלאית של "דרור הבונים" במטרה לעלות ארצה. בהכשרה עבדה בבית מלאכה לתפירה, שם פגשה את חיים בלס ונישאה לו.
חיים וחווה עלו ארצה בעלייה בלתי לגלית באונייה "כנסת ישראל". האונייה נתפסה ע"י הבריטים והעולים הועברו לקפריסין, שם נולד בנם הבכור שמואל . במחנה המעצר בקפריסין ישבו כ-9 חודשים ולאחריהם בהשפעתו של לובה גוקובסקי הגיעו ליגור. כאן נולדו שתי בנותיהם – שושנה ועירית.
ביגור היו חווה וחיים חלק בלתי נפרד מהקבוצה ההונגרית. השתתפו איתם בשמחות, בהופעות בחגים ולהבדיל גם ברגעים הקשים.
עם בואה ליגור עבדה כמבשלת במטבח תינוקות ואחר כך הצטרפה לצוות התופרות. תחילה עבדה עם בלה אגם ז"ל בתפירת שמלות, לאחר מכן במתפרה ולבסוף באגרטל.
מטבעה הייתה חווה אישה אופטימית, כך יכלה להתגבר על סיוטי המלחמה, כך הצליחה להשתלב בחברה היגורית, שבימים ההם לא תמיד הבינה את משמעות ההישרדות במלחמה. בשנים שעברו נולדו נכדיה, נפטרה בתה שושנה ז"ל והיא אימצה את אורי לוין, בנה של שושנה.
מותו של חיים היה מכה גדולה עבורה, כי הוא היה בעלה האהוב ומשפחה שלא הייתה לה. השמחות התערבבו בעצב, אבל היא למודת הסבל והכאב, מצאה דרכים להתמודד עם רכבת ההרים הגועשת של חייה, להמשיך לשמור על חיוך ומילה טובה וגם לעזור במקומות שיכלה.
במשך שנים רבות נאבקה על עצמאותה עד שהמחלות ובגידת הגוף גברו והיא נאלצה לעבור לבית אחווה.
חווה נפטרה בגיל 94. היא הותירה אחריה 2 ילדים – שמואל ועירית, 7 נכדים ו-15 נינים.
